דילוג לתוכן העיקרי

ויקרא | 'אדם כי יקריב מכם'

קובץ טקסט

ספר ויקרא, שבקריאתו נפתח השבת, הוא ספרם של הקרבנות, וכותרתו מלמדת על מגמתו:

"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א', א-ב)

נראה כי עיון מעמיק בביטוי המכונן את עבודת הקרבנות 'אדם כי יקריב מכם', ילמד על ענינם ומגמתם.

שתי שאלות בוקעות ועולות בקריאת פסוק זה:

א. מדוע משתמש הכתוב בלשון 'אדם' ולא בלשון 'איש', כפי שהוא נוהג בדרך כלל?

ב. המילה 'מכם' מעלה מספר תמיהות. ראשית, ניתן היה לוותר עליה לגמרי ולומר 'אדם כי יקריב', ושנית, אם כבר מחליט הכתוב להשתמש במילה זו, מקומה הראוי, לכאורה, הוא לאחר המילה אדם: 'אדם מכם כי יקריב', ולא כפי שהיא מופיעה, לאחר הביטוי 'כי יקריב'.

הפרשנים בעקבות חז"ל, התייחסו לשתי הבעיות וכך כותב רש"י ביחס לשאלה הראשונה:

"אדם - למה נאמר. מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (רש"י, ויקרא א', ב).

רש"י, בעקבות חז"ל,[1] מבקש לקשור בין הביטוי 'אדם' לבין האדם הראשון בגן עדן. הזיקה עליה רש"י מדבר נוגעת להלכה מרכזית בהלכות קרבנות, שאל לו לאדם להביא את קרבנו מן הגזל, שהרי זה בחינת 'טובל ושרץ בידו'.

לשאלה השניה מתיחס הרמב"ן וכך הוא כותב:

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה'" (רמב"ן ויקרא א', ב).

הרמב"ן עומד על האופן הנכון בו יש לקרוא את הפסוק, אולם הוא איננו מסביר בדברים אלו מדוע בכל זאת כתובים הדברים באופן זה.[2]

פרשנים אחרים ביקשו ללמוד ממיקומה של המילה 'מכם' משמעויות נוספות מעבר לקריאה הפשוטה של הרמב"ן, וכך כותב הספורנו:

"אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלהים רוח נשברה כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת" (ספורנו ויקרא א', ב).

הספורנו מבקש לקרוא את הפסוק כפי שהוא כתוב: 'יקריב מכם', כלומר שהקרבן צריך לבוא מכם. לא די, קובע הספורנו בעקבותיהם של נביאי ד', להביא את הקרבן. האדם צריך להביא קרבן מעצמו, וזהו וידוי הדברים וההכנעה האמורים להתלוות למעשה ההקרבה, ובכך האדם מקריב לא רק את בהמתו אלא גם את עצמו.

שתי שאלות אלו, היוו עבור אדמור"י החסידות צוהר להכנס דרכו לעולם הקרבנות ולתודעה האמורה להתלוות אל פעולת ההקרבה, וננסה לעיין במקצת התורות שנכתבו בענין זה.

קרבן - התקרבות

ראוי להקדים ולומר כי בבואנו לעסוק במשמעותם של הקרבנות על פי תורת החסידות, עלינו להתכונן ל'דילוג' הנעשה בתורות אלו מן הקרבן הממשי אל המטאפורה, התופסת את הקרבנות כביטוי לעמדה נפשית שאליה נתבע האדם, ללא קשר לשאלה האם המקדש על מכונו והעבודה במקומה. על ידי דילוג זה הופכת עבודת הקרבנות לעבודה רלוונטית בכל דור, בכל שעה ולכל אדם. הדברים אינם סותרים את השאיפה להתגשמות העבודה באופן ממשי, אולם הם מאפשרים לחוות את עולם הקרבנות גם במציאות שבה, בעוונותינו הרבים, אין מקדש והעבודה איננה במקומה, ונעיין בדבריו של ר' אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט:

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. יש בזה רמז לפי עניות דעתי בענין מדריגת הליכת האדם להתקרב עצמו להבורא ברוך הוא יש ג' מדריגות על דרך (תהלים ל"ו, ז) אדם ובהמה תושיע ה' ודרשו חז"ל (חולין ה:) אותן בני אדם שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה עד כאן עיין שם, והיינו שאינו נחשב כלום בעיניו כמו הבהמה שאינה יודעת כלום רק מרחיקה את עצמה מן מה שמזיק לה כן הוא גם כן מסתכל תמיד על זה לשמור עצמו מן דברים המזיקים לו מן השקר או מן שאר שטותים המזיקים לעבודת הבורא ברוך הוא, מן הבהמה היינו בתחלה צריך להרחיק עצמו מן תאוות הבהמיות שלא יהיה כבהמה שמתאוה גם כן לתאוות שלה ואחר כך מן הבקר היינו שיהיה לומד התורה ויהיה בחינת תלמידי חכם שמנגחים זה לזה כבקר, (עיין סנהדרין כד. ותיקוני זוהר ע"ו.) גם יש לפרש שהוא לשון ביקור ודרישה שיתחיל ללמוד ולדרוש ולחקור איך לקרב עצמו להבורא ברוך הוא, ואחר כך מן הצאן כי שמעתי צאן הוא יחוד צ"א עם נ' והיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שזהו המדריגה הגדולה שזוכה אחר כך ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתפלתו ותורתו זהו שכלל תחלה כל הג' מדריגות באלו ג' תיבות בהמה ובקר וצאן, ואחר כך מפרש יותר ואם מן העוף עולה קרבנו אין עוף אלא תורה והיינו כשירצה לקרב עצמו להיות עולה לה' תורתו, ושסע אותו בכנפיו היינו עשה יעשה לו כנפים לעוף מעולם לעולם והיינו על ידי שילמוד בדחילו ורחימו ובזה עושה כנפיים לתורתו להיות פורחת לעילא כנזכר בזוהר הקדוש ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל את עצמו כלל ממנה אפילו רגע אחת, גם יש לפרש על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט:) היינו כשיש בו אחד דא קודשא בריך הוא והוא שאמר ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל הקב"ה מן תורתו שלומד רק שיהיה בכוונה דלבא ורעותא לשם ה' ואחר כך מנחת קמח סולת שהוא רמז על רזא דיחודא" (דגל מחנה אפרים, ויקרא).

בעל 'דגל מחנה אפרים', שומע ב'קרבן' את הדה של מילה אחרת: התקרבות. הקרבת הקרבן, על פי ר' אפרים, היא בקשת ההתקרבות אל ד' יתברך, והיא מתארת תהליך הדרגתי ושיטתי של עליה במעלות הרוחניות.

'מן הבהמה', הדוגמא הראשונה שנותן הכתוב לקרבנות, הוא ביטוי להתנתקות מן הבהמי שבנו. העמדה הנפשית הראשונה של הקרבן - התקרבות, היא 'סור מרע'. מדובר בהישמרות פסיבית מן הפוגם והמזיק לאדם המבקש להתקרב לבוראו.

'מן הבקר', שהיא הדוגמא השניה שמביא הכתוב, מעבירה אותנו לשלב הבא בתהליך ההתקרבות, השלב שבו אנו עוברים מן העמדה הפסיבית, אל העמדה האקטיבית. כאן מתחיל תהליך של מאמץ, לימוד ועיון: 'בחינת תלמידי חכם שמנגחים זה לזה כבקר'. הבקר, דורש ר' אפרים, הוא גם לשון 'ביקור', כלומר בדיקה ועיון, וזהו השלב שבו האדם 'מבקר' בהיכל ד' ומנסה להתבונן כיצד להתקרב - כיצד להקריב.

ב'מן הצאן', שהיא הדוגמא הבאה, יש כבר בחינה של השגה. ייחוד קוב"ה ושכינתיה, בתפילה ובלימוד, היא היכולת לחבר בין העולם שבקרבו אנו חיים לבין האידיאה האלוקית הרוחנית המרחפת מעליו.[3]

ולבסוף 'מן העוף', הבא בכתובים לאחר מכן, הוא ביטוי לתעופתו של האדם, ולעמדתו הנפשית המלווה אותו בלומדו ובהתפללו. המעוף, הטיפוס לעולמות עליונים, הדבקות המוחלטת, כל אלו, נרמזים, על פי בעל 'דגל מחנה אפרים', בהלכותיה של עולת העוף.

את תפיסת הקרבן כביטוי להתקרבות ניתן לראות גם בדברים הבאים:

"ועליו נאמר (ויקרא א', ב) אדם כי יקריב מכם קרבן וגו'. פירוש כי זה נקרא אדם אשר יקריב קרבנו לה' שמקרב ומדבק את לבו ומחשבתו אליו יתברך בקירוב ודיבוק עצום בתשוקת וחמדת לבבו בלי שום תערובת ומחשבת פסול חלילה. ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הנגלות והנסתרות ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מסך המבדיל. ואז נקרא אדם דומה לעליונים שלא נמצא בו מחשבת פסול" (באר מים חיים, כי תצא כא)

ר' חיים מטשרנוביץ' מבקש אף הוא להמיר את הטרמינולוגיה של עולם הקרבנות לשפה אחרת - שפה של התקרבות והשתוקקות.

אחד ממושגי המפתח בעולם הקרבנות הוא 'מחשבת פסול' ו'מחשבת פיגול'. כשקרבן מוקרב, מחשבתו של המקריב[4] צריכה להיות מכוונת כל כולה להקרבת הקרבן המסויים, מטרתו וייעודו. כל סטיה ממחשבה זו, ביחס לזמן הקרבתו, אכילתו, וייעודו, פוגמת בקרבן ולעתים אף פוסלתו.

"קדשים היו קרבין בזמן המקדש על ידי הכהנים שהם שלוחי דידן ודרחמנא והם מתפללים ומבקשים עבור ישראל ומורידין השפע מלמעלה לישראל והרי הם שלוחים של שניהם כן בזמן הזה האנשים היראים כהנים ולוים הם המחברים עצמם בה' בדביקות התפלה בלב שלם הם כוללים כל תפלות ישראל והם מורידין השפע לכל ישראל ועיקר כמו קדשים שפוסל בהם מחשבת פיגול כן צריך בתפלה להיות מחשב מחשבת טהור בתפלה ושלא בזמנו הוי פיגול כי זמ"ן גימטריה עם האותיות והכולל צ"ט הוי' אדני' עם האותיות שזה כלל כוונת הברכות ושלא במקום [הוי פסול] כי מקומו של אד"ם ד"א הוא ד' אותיות הוי' ששם מקור נשמתו וזהו אד"ם מכבד מקומו כשהוא מתקן מעשיו וזהו מכבדי אכבד מכבד י' כי מכבד גימטריה ס"ו אדנ' ע"ה ומחמת זה נכנס לפתח השער הקדושה עד שבא למדרגת י' שהוא למעלה ועיקר כבוד הוא רומז לשפע הקדוש מכה"כ שבכל מקום יש שפעו" (הנהגות צדיקים)[5]

'האנשים היראים' בזמן הזה הם שלוחי העם וכהניו, והם המביאים את קרבנו לד', וממילא צריכים הם לזכך עצמם ככהנים בזמנם, מכל מחשבת פיגול. מחשבה שאינה טהורה, פסול בזמן, פסול במקום, כל אלו הם ביטויים סימבוליים ל'מחשבות זרות' המפריעות ופוגמות בשלמותו של הקרבן הרוחני עליו מדובר.

'אדם כי יקריב מכם קרבן לד'', הוא ביטוי לדבקות מוחלטת, לזיכוך מוחלט ולהתכוונות מוחלטת לד'. הקרבן - ההתקרבות, מתקיימים רק כאשר זוכה האדם לטהרה ולטוטאליות בעמידתו מול ד' יתברך.

גם ר' חיים מטשרנוביץ' וגם ר' אפרים מסדילקוב, מרחיבים את מושג הקרבן, מפעולה ממשית וגשמית המתבצעת בזמן שבית המקדש קיים, לעמדה רוחנית המלווה את האדם בקיומו המתמיד והיומיומי. חובת הקרבן - ההתקרבות, ותנאיו השונים, נוגעים לא רק לבהמה לבקר ולצאן המוקרבים, אלא לעמדה ה'בהמית' ה'בקרית' וה'צאנית', המלוות את האדם בשגרת חייו בכל מקום ובכל זמן.

אדם כי יקריב - את עצמו

הדגש בדבריהם של ר' אפרים ור' חיים מטשרנוביץ', הוא על הקרבן כביטוי להתקרבות ולדבקות בד' יתברך.

דגש שונה במעט, ניתן למצוא בדברים הבאים:

"במדרש אדם כי יקריב הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי כו' זה אברהם כו' משה כו'. כי האדם כולל כל הברואים ולכן בידו לקרב הכל אל השורש. וכן היה אדם הראשון קודם החטא שהיה מקרב כל הבריאה אליו יתברך שמו. אך אחר החטא ניטל זה הציור אדם שנקרא על שמו כדמותינו. ועל זה כתיב וירדו בדגת הים כו'. ובמדרש להיות רודה עליהם אם זכה. ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. כי באמת האדם שליט על הכל כמו שכתוב עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אך אם נמשך אחר היצר הרע נעשה עוד ירוד. ולכן כשבא אברהם ותיקן החטא חל עליו שם אדם כמו שכתוב האדם הגדול בענקים כו'. וכמו כן בני ישראל בכלל שנאמר עליהם אדם אתם קרוין אדם. לפי שנעשו בני חורין ביציאת מצרים. וחל עליהם צורת אדם. לכן כי יקריב מכם. וכתיב התם לא דבר רק הוא מכם. הרמז כי אין שום דבר שאין לאיש ישראל בו חלק. הואיל והוא האדם כנ"ל. ולכן כתיב אדם כי יקריב מכם" ('שפת אמת', ויקרא תרנ"ח).

ה'שפת אמת' בדברים אלו מתייחס לשימוש הכתוב בתואר 'אדם' ולא 'איש'. האדם, על פי ה'שפת אמת' ובהסתמך על דברי המדרש, רומז לאדם הראשון, שהיה יחידי בעולמו. האדם הראשון קודם חטאו, לא היה רק יחיד בעולמו, אלא שמתוקף יחידות זו נשא בעול תיקון העולם כולו, ובלשון ה'שפת אמת' 'כי האדם כולל כל הברואים'. האדם הוא מעין מיקרו קוסמוס של היקום כולו, ותיקונו הוא תיקונו של עולם. אדם כי יקריב, מסביר ה'שפת אמת', הוא ביטוי ליכולתו של האדם לקרב לא רק את עצמו, אלא את המציאות כולה לד' יתברך. האדם המקריב, על פי ה'שפת אמת', איננו האיש המביא עז אל המזבח, אלא אותו אדם שמצליח להפוך את המציאות כולה לקרבן לד', ואזי הוא הופך מ'איש' ל'אדם'.

בסופה של תורה זו, מדייק ה'שפת אמת' גם מן הביטוי השני המעורר שאלה: 'מכם'. הוא מביא פסוק אחר: "כי לא דבר רֵק הוא מכם" (דברים ל"ב, מז), אותו דורש ה'שפת אמת' שאין שום דבר בעולם שאין לאיש ישראל חלק בו, ובלשון אחרת נאמר, אין בעולם דבר שהוא איננו חלק מכם. זיקתו של האיש הישראלי אל העולם היא מלאה. התורה מכוונת את שומריה להיות מעורבים בכל הרבדים של המציאות. חקלאות, כלכלה, תרבות, תזונה, צבא, וכל מה שנוגע לקיום החיים - 'לא ריק הוא מכם'. על כן מוטלת האחריות על האיש הישראלי להפוך לאדם, ולהקריב - לקרב, את המציאות כולה אל ד' יתברך.

נדמה כי ה'שפת אמת' מציע בדברים הבאים שתי דרכים לעשות זאת:

"אדם כי יקריב מכם. הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך. בטל רצונך כו'. והוא בחינת קרבן לקרב כל המעשים להשם יתברך. וכתב מכם... וזהו שאמר שהגם שכל אחד יתן, ענין שלו יהיה על ידי הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל" (שפת אמת, ויקרא תרל"א).

גם בתורה זו, הקרבן הוא קירובם של כל המעשים, אולם הפעם, ה'מכם' נדרש באופן מעט שונה. האדם צריך להקריב את כוחו ורצונו להשם יתברך, בבחינת 'בטל רצונך מפני רצונו'. הקרבן הוא הנכונות לוותר. עשית כל המעשים מתוך וויתור על הרצון הפרטי, קובע ה'שפת אמת', תביא לקירובם לד' יתברך.

כשאדם פועל מתוך רצון פרטי, מתוך אגו, בהעדר תחושת הקרבה וויתור, המציאות שבה הוא נוגע נותרת במקומה ואיננה נגאלת. נהפוך הוא! האדם בהשתקעותו ברצונו הפרטי, מהווה חיץ בין ד' יתברך לבין העולם, שהרי האדם הוא העולם, והעולם הוא חלק ממנו, ובהיות האדם שקוע בנטיותיו הפרטיות, הוא איננו מהווה חוליה מקשרת. כשהאדם מבטל את רצונו, והופך להיות צינור, הרי שכל המעשים נאספים לקרבו, וכל דבר שהאדם נוגע בו, מתייחס אליו או אפילו חושב עליו, מתחבר דרך האדם לשורשו, ומתעלה.

תנאי נוסף לפעולה זו של האדם, קובע ה'שפת אמת' בסוף דבריו, הוא על ידי הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל. הביטול איננו רק לד' יתברך אלא גם לכלל ישראל. ושוב, כשהאדם יוצא מפרטיותו,[6] ומבטל עצמו כלפי הכלל, הוא הופך להיות חלק מכלי גדול, שהוא כל כולו קרבן לד'.

חווית הוויתור על הפרטיות, היא התנועה הנפשית, שפרשת הקרבנות מבקשת לעצב. ויתור על הפרטיות למען ד' יתברך בבחינת בטל רצונך מפני רצונו, וויתור על הפרטיות על ידי התכללות בכלל ישראל.

ביטוי קיצוני יותר, לוויתור זה, מובא בדברים הבאים:

"והבל הביא ג"ם הו"א (בראשית ד', ד). על דרך שכתוב (ויקרא א', ב) אדם כי יקריב מכ"ם. ר"ל כשאדם מקריב קרבן, מחויב להקריב גם נפשו במסירה לד' כאלו הוא שחוט כאלו הוא נשרף. וזהו דאמר והבל הביא גם הוא, ר"ל שהביא גם את עצמו קרבן לד' במסירות נפש, בסוד בידך אפקיד רוחי פדית אותי ד' אל אמת (תהלים ל"א, ו)" (אגרא דכלה, נח עמ' ב').

ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, בדברים אלו, מתאר את מסירות הנפש האמורה ללוות את האדם בהקריבו את קרבנו, ושוב נדמה כי הדברים חורגים משעת הקרבת הבהמה בשעה שבית המקדש היה קיים.[7] התחושה של האדם כאילו הוא שחוט וכאילו הוא שרוף, היא הנכונות הטוטאלית למסור את הנפש לד' יתברך. הקרבן, במובן זה, הוא התמורה להקרבת האדם עצמו.[8] האדם נתבע באופן תמידי להקריב את עצמו בפועל לד', ובכך לבטא את המסירות המוחלטת והנאמנות המוחלטת לד' יתברך, ואת הביטול המוחלט בפניו. אולם אמרה תורה: 'וחי בהם' - וחי בהם ולא שימות בהם (ספרא, אחרי מות יג). הקרבן מהווה את תמורתו של האדם עצמו, אולם חווית הקרבן במקומה עומדת. האדם חש, על פי דברים אלו, את הנכונות הטוטאלית לוותר לא רק על רצונו אלא על חייו שלו, והכל למען ד' יתברך. זהו 'אדם כי יקריב מכם' - האדם מקריב את עצמו, את רצונו, את מאוויו, ובעצם את חייו לד' יתברך.

הקרבת התאוות

תפיסת הקרבן כתובע מן האדם לוותר, באה לידי ביטוי בדברים הבאים, אם כי בצורה פחות טוטאלית:

"נחזור לענין כי זה עבודת האדם הנבחר לכבוש תאותו לה' בצנעה להיות זה נופל וזה קם להיות רוח הבהמה יורדת למטה לארץ ורוח בני אדם יעלה למעלה למעלה (על פי קהלת ג', כא). ולזה יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' פירוש אם ירצה אדם להקריב מכם קרבן לה' כלומר מעצמיכם גופייכו קרבן לה', הנה זה הוא קרבנו מן הבהמה פירוש שיקריב לה' מן הבהמה שבו להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאות אשה, זה הוא קרבן עצמו שעולה על כל הקרבנות שמקריב נפשו לה' ושמוע מזבח, ועל כן מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כלומר מכל קרבנות בקר וצאן יותר טוב שתקריבו את קרבן עצמיכם כי זה עולה על כולנה" (באר מים חיים, ויקרא א).

ר' חיים מטשרנוביץ', כדרכו, לומד מפרשת הקרבנות דרך חיים. קרבן הבהמה, קובע ר' חיים, הוא הקרבת הבהמיות של האדם בנכונותו לוותר עליה או לפחות לצמצמה: 'להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאות אשה' - זה הוא קרבן עצמו. ההימנעות, על פי ר' חיים מטשרנוביץ', ולו באופן חלקי מהגשמת תאוותינו, יש בה הקרבת קרבן, או ליתר דיוק וויתור על הבהמיות שבנו.

בעוד שה'שפת אמת', ור' צבי אלימלך מדינוב, תיארו את פעולת ההקרבה כוויתור מוחלט, ובמידה רבה איבוד העצמי, או לפחות איבוד הרצון העצמי, הרי שר' חיים מטשרנוביץ' איננו מעונין בהקרבת האדם עצמו, אלא בתאוותיו, ורגשותיו הבהמיים.

תפיסה זו, של הקרבת הקרבן, באה לידי ביטוי בשיטתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל:

"התורה זיהתה עבודה דתית עם עבודה שבמקדש. כפי שהזכרנו למעלה, עבודה היא שם נרדף להקרבה. העובד מביא קרבן לאלוהים. היהדות יודעת רק קרבנות בהמה בנוגע להקרבה הממשית. תורתנו אסרה קרבנות אדם שנהגו בהם עמי המזרח בתקופה העתיקה. כפי שהדגשנו, איסור זה משתייך לקרבן הפיסי. ביחס להקרבה החוויתית, הקב"ה דורש קרבן אדם. אין הקרבה בהמה אלא אקט סמלי. הקורלטיב העיקרי של הפעולה החיצונית היא פעולה רוחנית של הבאת קרבן נפש. הדם הנזרק על גבי המזבח, החלבים והאיברים המוקטרים על גבי האישים, מייצגים דמו וחלבו של בעל הקרבן. הפעולה הפנימית של ההקרבה היא העקידה העצמית על המזבח. יצחק הוא העולה שהוזמנה לאלוהים. בתודעת האומה עדיין חרותה עקידת יצחק כקרבן אדם. אפרו צבור על גבי המזבח. אין אנו מעוניינים באפרו של האיל... צו העקידה לא בוטל על ידי הקב"ה. כששלח את מלאכו להזהיר את אברהם שלא לשלוח את ידו אל הנער, כבר גמר אברהם את פעולת ההקרבה. נסתיימה היא במילואה בשעה שאחז במאכלת. הדראמה החיצונית נשתנתה, הדראמה הפנימית בעינה עומדת. יצחק עקוד על גבי המזבח, נהפך לאיל, יצחק - איל נשחט, דמו נזרק, גופו נשרף, אפרו צבור בהר המוריה לדורות... תורת הקרבנות דורשת קרבן אדם, המתלבש בדמות בהמה. אדם רוח לבוש גוף בהמה קרב לאלוהים. לאחר שחרב המקדש ובטל התמיד, לא זזה העבודה ממקומה. הסמל חסר. האידיאה קיימת. הקרבת בהמה אינה נוהגת בזמן הזה, הקרבת אדם - מתמידה... בנה מזבח, הערך את העצים, הצת את האש, קח את המאכלת לשחוט את קיומך לשמי - כך מצווה אל נורא המופיע לפתע פתאום מן ההסגר המוחלט. גישה זו היא בסיס התפילה. האדם מסגיר את עצמו לאלוהים. הוא ניגש אל אל נורא, והגישה מתבטאת בהקרבה ובעקידה עצמית" (איש ההלכה גלוי ונסתר, רעיונות על התפילה עמ' 254-255).

הרב סולובייצ'יק מפתח בהגותו את חווית הקרבן כחוויה מכוננת את עמידתנו הדתית לפני ד' יתברך. גם אצל הרב סולובייצ'יק, כמו אצל אדמור"י החסידות שראינו בפרק זה, בתשתיתה של חוויה זו ניצבת הנכונות לוותר. עולם ההלכה כולו, על פי הגרי"ד סולובייצ'יק, תובע מן האדם לסגת ולוותר על הכיבוש המלא, על השגת היעד השלם. בכל המישורים שבהם מנהל האדם את חייו. המישור האסתטי, התרבותי, המדעי ואפילו הדתי, נתבע האדם להקריב ולוותר. הוא איננו יכול לספק את מבוקשו אף לא באחד מן התחומים הנ"ל. לא הכל מותר לאכילה, לא כל יצירה מותרת, ואפילו לא כל רגש דתי יכול לבוא לידי סיפוק.[9]

הגרי"ד סולובייצ'יק, כמו ר' חיים מטשרנוביץ', ובניגוד ל'שפת אמת' ולר' צבי אלימלך מדינוב, איננו תובע מן האדם לוותר באופן גורף על פרטיותו ועל אישיותו. הוא איננו תובע מן האדם לאבד את רצונו העצמי. נהפוך הוא! המודעות לרצון זה, פיתוחו, ודהירה עוצמתית להגשמתו, מהווים את התשתית לחווית ההקרבה הנתבעת מן האדם, רגע אחד לפני ההגשמה המלאה. לעצור צעד לפני הפיסגה מתוך נאמנות לד' יתברך ולמצוותיו - זוהי חווית הקרבן האימננטית שעליה מדבר הגרי"ד סולובייצ'יק.

חווית הקרבן עליה מדברים ה'שפת אמת' ור' צבי אלימלך מדינוב, מביאה את האדם להרמוניה ולהזדהות מלאה עם ד' יתברך, תורתו ומצוותיו. כשהאדם מבטל את רצונו בפני ד', או לחילופין כשהוא מכניס את עצמו בכלל ישראל, וודאי כאשר הוא חווה חוויה של מסירת הנפש בפועל והוא חש עצמו כשחוט וכשרוף, הוא איננו חווה שום סתירה פנימית. אין ניגוד אינטרסים, אין התנגשות בין רצונות. כשהאדם מגיע למקום זה - הקרבן כבר הוקרב, ומעתה ניצב האדם כאפרו של יצחק צבור על גבי המזבח. האדם המבטל את רצונו, הוא עולה תמימה הנישאת כליל השמימה. הקרבן הוא הנכונות לוותר על העצמי, ומשעה שהעצמי הוקרב, האיש הופך ל'אדם' - אדם במובן הטבעי של התכללות מלאה בכנסת ישראל בפרט וביקום כולו בכלל. זוהי חוויה טוטאלית שההקרבה היא בהתקרבות והדבקות מביאה לשלמות נצח.

חווית הקרבן עליה מדברים הגרי"ד סולובייצ'יק ור' חיים מטשרנוביץ' שונה בתכלית השוני. היא מביאה את האדם לדיאלקטיקה פנימית ומובנית, בין השאיפה להגשמת רצונותיו, לבין הנכונות לוותר עליהם למען ד' יתברך. הקרבן הוא פועל יוצא של תנועות קוטביות המתנגשות זו בזו. התנועה המבקשת לכבוש, לשלוט, להשיג ולגלות, היא תנועת הרצון שהרב סולובייצ'יק מחייב אותה ודורש מאיתנו לפתחה ולהעשירה. לעומתה ניצבת תנועת הנסיגה, התובעת מן האדם להעצר, לשהות במקומו, לסגת, ולוותר על הפיסגה. ההתנגשות בין שתי תנועות אלו, היא חווית הקרבן, המותירה את האדם בסבל, כאב ואיפוק, שהם הם פירותיו הנעלים של הקרבן.

הרב סולובייצי'ק איננו חפץ באדם הרמוני ושלו. הוא מבקש את האדם הקרוע עד זוב דם נפשו, האדם המושלך מתנועה לתנועה, האדם המטפס בכל יום מחדש אל הר המוריה שלו מתוך כאב ומתוך סבל. כל הרגשות הללו הן הן הקרבן התמידי שהאדם נתבע לשלם בעמידתו הפרטית מול האלוקים.

אצל הגרי"ד סולובייצ'יק ההתקרבות אל ד' איננה בביטול המרחק שבין האדם לבין ריבונו של עולם, אלא במתח המתמיד שהאדם מקיים בין קיומו העצמי לבין נכונותו לוותר על הגשמתו המלאה בעמידתו לפני ד' יתברך.

גם הראי"ה קוק זצ"ל מתייחס לאבדן ולוויתור הנתבע בתנועה הנפשית המעוצבת על ידי הקרבנות:

"אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלהית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלהית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בד', הרי הוא מתעלה, ואין ראוי להיות מתעלה, כי אם מה שכבר העילוי מושרש בו. רק מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור, מהצמח המיוחד, יקרב קרבן לד'. רק האספקלריא המאירה באורה הצלול, יודעת היא במה השורש המבורר כבר נמצא, עד שהוא ראוי להתעלות על ידי האיבוד, בשביל השאיפה האלהית" (שמונה קבצים ג, רו).

חידושו של הרב הוא בהופכו את ה'איבוד' ל'מציאה'. הרב קוק מבקש ללמדנו כי איבוד ומציאה הינם מושגים סובייקטיביים, והם נגזרים מן הערך שלמענו מאבדים או מוצאים. הוויתור למען השאיפה האלוקית, קובע הרב קוק, איננו איבוד אלא מציאה ורוממות. כשם שהקרבת הבהמה הטהורה היא עילויה כך גם כשאדם מקריב את רגשותיו, צרכיו ומאוויו, הוא מרוממם ומנשאם אל על.

 
 

[1] לדוגמא: "למה אמר אדם ולא אמר איש ירצה לומר כי יחטא האדם כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא יקריב..." (תנחומא ויקרא ח).

[2] ראב"ע עומד על כך שמדובר בתופעה שכיחה והוא אף מביא דוגמא אחרת לאותה התופעה.

[3] ייחוד צ"א עם נ' עליו מדבר ר' אפרים, הוא ביטוי קבלי, המתאר את ייחודן של כל הספירות שבמרכזן ספירת תפארת עם ספירת המלכות ואכמ"ל.

[4] לעתים הכהן, לעתים הבעלים ולעתים שניהם.

[5] ולהלן דוגמאות נוספות: "ותחלה צריך האדם לתקן מחשבתו וליישר דעתו שלא יחשוב שום מחשבת פיגול בעולם. זולת מחשבות עבודות אלהות וישנא השקר במחשבתו רק לחשוב מחשבת אמת" (אוהב ישראל, ראה); "וכאשר כבר תיקן השבע מדות יוכל אחר כך לבא למדריגה זו שיוכל להיות לו תמיד מחשבה זכה בלי מחשבת פיגול הן לתורה ותפלה ומעשים טובים" (מאור ושמש, תזריע).

[6] על אף שה'שפת אמת' איננו מתעלם מן החשיבות של הפרטיות באומרו 'הגם שכל אחד יתן'.

[7] אם כי הוא מדבר על 'כשאדם מקריב קרבן', אולם דוקא בגלל שמדובר על תודעה נפשית, הרי שניתן להרחיב חוויה זו אף מעבר למציאות הפיסית של הקרבת בהמה.

[8] הרמב"ן בפירושו על התורה מאריך בתפיסה זו.

[9] נדב ואביהוא נשרפו באש ד' בבקשם להתקרב - להקריב. במקרה שלהם, יאמר הגרי"ד סולובייצ'יק היתה צריכה להיות הקרבה בעצם הנכונות לסגת מן השאיפה להתקרבות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)