דילוג לתוכן העיקרי

ויקהל | 'ויקהל' מול 'תרומה'

קובץ טקסט

במבט ראשון נראית פרשת ויקהל כחזרה פשוטה על פרשת תרומה, אך עיון נוסף יגלה הבדלים משמעותיים בין שתי הפרשיות.

הקדמה

תיאורי פרטי הכלים שבפרשיות תרומה וויקהל אמנם זהים, אולם סדר כתיבתם בתורה שונה. הסיבה להבדל זה פשוטה: פרשת תרומה מתעדת את ציווי המשכן מפי הקב"ה למשה, בעוד שפרשת ויקהל מתעדת את הדרך שבה מסר משה את הציווי לבני ישראל! הבדל זה משפיע על סדר הפרטים.

סדר הציוויים בפרשת תרומה

בשיעורנו לפרשת תצוה הסברנו כי ציווי המשכן על ידי הקב"ה למשה כולל בתוכו גם את מטרת בניית המשכן ואת תפקידו. הפרשייה פותחת בפסוק המגלה את ייעודו של המשכן:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה; ח, וראה גם פסוק הסיום בכ"ט; מה).

שלאחריו ממשיכה התורה בתיאור הכלים ותפקידיהם: הארון, שבו יאוחסנו הלוחות (כ"ה; י-טז); הכפורת, שמעליה ידבר הקב"ה אל העם (כ"ה; יז-כב); השולחן, שעליו יערכו את לחם הפנים (כ"ה; כג-ל); והמנורה, שתאיר את המשכן (כ"ה; לא-מ).

לאחר הציווי על עשיית כלים אלו מצווה הקב"ה את משה ליצור את המסגרת שבתוכה ישוכנו הכלים: יריעות המשכן, הקרשים וכו' (ראה כ"ו; א-לז). ציווי זה מופיע רק לאחר הציווי לבנות את הכלים, שהרי מטרת המבנה היא לאחסן בו את הכלים, והצורך בבניינו מתעורר רק בקיומם!

סדר הציוויים בפרשת ויקהל

לעומת סדר הציוויים בפרשות תרומה-תצוה, הסדר שבפרשת ויקהל הוא "מציאותי" יותר, שהרי כאן מצווה משה את בני ישראל על הסדר שבו עליהם לבנות את המשכן: איסוף כלי בניין (ל"ה; ד-כט), מינוי הקבלן הראשי והאנשים שעמו (ל"ה; ל - ל"ו; ז), בניית המסגרת שבתוכה ישוכנו הכלים - היריעות, הקרשים וכו' (ל"ו; ח-לח) - ורק לבסוף בניית הכלים עצמם (הארון, השולחן, המנורה ומזבח הקטורת - ל"ז; א-כט).

הסברנו עד כה את השוני בין הסדר שבפרשות תרומה-תצוה לבין זה שבפרשת ויקהל. אך עדיין יש להבין מה ראתה התורה לפרט באופן כה מדוקדק את פרטי בניית המשכן. המצווה לבנות את המשכן אינה אלא מצווה לשעתה, ולא לדורות, ומדוע לא הסתפקה התורה באמירה הקצרה "ככל אשר צוה ה' את משה"?! נוסף על כך יש להסביר מדוע אין השראת השכינה (המהווה מוטיב יסודי בפרשת תרומה) מופיעה כלל בפרשת ויקהל.

על מנת לענות על שאלות אלו יש לחזור לנושאו העיקרי של ספר שמות.

בלעדיותן של מצוות המשכן

משה עולה להר סיני לתקופה של ארבעים יום על מנת לקבל את הלוחות, התורה והמצווה (כ"ד; יב). על אף שבמשך תקופה זו קיבל משה מצוות רבות, אין ספר שמות (פרקים כ"ה-ל"א) מפרט אלא את המצוות הקשורות למשכן.

גם ברדת משה מן ההר אומרת התורה כי הוא ציווה את בני ישראל "את כל אשר דִבר ה' אתו בהר סיני" (ל"ד; לב), אך גם כאן אין היא מפרטת אלא את העברת ציוויי המשכן לבני ישראל ודוחה את תיעוד שאר המצוות לספרים ויקרא, במדבר ודברים (ראה חזקוני ל"ד; לב).

מדוע מתמקד חציו השני של ספר שמות אך ורק במשכן?

בהקדמתו לספר שמות מציע רמב"ן הסבר לתמיהה זו: לדעתו ספר שמות מסתיים בבניית המשכן מפני שהיא משלימה את גאולתם של בני ישראל ממצרים.

שיקום רוחני

הסברו של רמב"ן יסייע לנו להבין מדוע חוזרת התורה על ציווי המשכן בפרשיות ויקהל-פקודי. המדרגה הרוחנית הגבוהה שהשיגו בני ישראל בהר סיני אבדה להם בחטא העגל. הקב"ה סילק את שכינתו מהם (ל"ג; א-ז), ועל כן תהליך הגאולה לא הושלם.

התערבותו של משה למען העם לאחר החטא הצליחה למנוע את הכחדתו (ל"ב; יא-יד) ולהבטיח את כפרתו (ל"ב; ל, ל"ד; ט), אך לא היה בכוחה להחזיר את העם לרמתו הרוחנית הקודמת, ועל כן לא שרתה שכינה בקרב המחנה (ל"ג; ז).

י"ג מידות של רחמים (ל"ד; ה-ח) העניקו לעם הזדמנות נוספת, אך גם בעקבותיהן לא שרתה השכינה מאליה. כדי שהשכינה תוכל לחזור לשרות בקרבו, חייב העם להיות עסוק בתהליך בניין המשכן [והשווה להבדל בין יצירת הלוחות הראשונים לבין יצירת השניים: "פסל לך שני לֻחֹת" (ל"ד; א) לעומת "והלֻחֹת מעשה א-להים המה" (ל"ב; טז)].

העם זקוק לתהליך של שיקום רוחני, וההשתתפות הכללית בבניית המשכן עשויה לתקן את מה שהתעוות בקשר עם הקב"ה כתוצאה מחטא העגל. במונחים קבליים נאמר כי בניית המשכן היא "תיקון" לחטא העגל.

לתפישה זו יש ראיות רבות בפרשיות ויקהל ופקודי. המילה "ויקהל" עצמה, שבה פותחת התורה את ציוויי בניית המשכן הנאמרים לעם, מזכירה את הביטוי הפותח את פרשיית חטא העגל:

"ויִקָּהֵל העם על אהרן..." (ל"ב; א).

"מעמד ההקהל" לציווי בניית המשכן הוא תיקון למעמד דומה שנערך בעת בניית העגל: כאן, בניגוד למה שהיה אז, מתכנס העם לשם בניית הסמל האמתי לשכינת ה' בתוכו.

תרומות העם (ובעיקר תרומת הזהב) לבניית המשכן (ל"ה; ה) יכולות אף הן להוות תיקון לאיסוף הזהב לבניית העגל (ל"ב; ב-ג).

אולם הראיה שאין אחריה תשובה טמונה בביטוי החוזר ונשנה "כאשר צִוָּה ה' את משה". לא זו בלבד שביטוי זה נמצא במסגרתה של הפרשה - בפתיחתה (ל"ה; א, ד) ובסיומה (ל"ט; לב, מג) - הוא חוזר ונשנה בה עשרים פעם, בכל נקודה משמעותית בבניית המשכן [ל"ה; כט; ל"ו; א, ה; ל"ט; א, ה, ז, כא, כו, כט, לא, לב, מב, מג; וכן מ; טז, יט, כא, כג, כה, כז, כט, לב, בתיאור הצבת חלקי המשכן במקומם הראוי]. ללא ספק התורה חוזרת על הביטוי בכוונה תחילה, וגם חזרה זו ניתן לראות כתיקון לחטא העגל! כזכור, בחטא העגל העם היה מעוניין לבנות סמל לנוכחות א-לוהים. אלא שסמל מעין זה, ותהיינה הכוונות מאחרי בנייתו טהורות ככל שתהיינה, עלול להביא לעבודה זרה (כ; יט). עם זאת, הקב"ה איננו שולל את הרעיון לחלוטין, והסמל שבחר הקב"ה בעצמו, לא רק שהוא חיובי - הוא אף נחשב כמצווה! המילוי אחר צו ה' הוא יסוד המשכן והמקדש [ראה כ"ג; יז, יט; וכן ל"ד; כד, דברים י"ב; ה, יא; ושם ט"ז; טז], שכן בעיצוב הסמל המייצג את הא-להות אין כלל מקום להתערבות אנושית. כעת דורשת התורה מן העם להפיק לקחים ולבנות את המשכן בדיוק בתבנית שקבע לו הקב"ה.

סיום הולם

למושג "תיקון חטא העגל" יש ראיה נוספת מסיומו של ספר שמות. עמדנו לעיל על העדר המושג "השראת שכינה" מפרשיות ויקהל ופקודי. תיאור זה נכון אמנם באופן כללי, אולם בסוף פרשת פקודי, בשיאו של תיאור סידור המשכן וכליו באחד בניסן (מ; א-לג), נאמר "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם; לד).

מעניין הדבר שהתורה משתמשת בביטויים דומים בתיאור השראת השכינה על הר סיני כאשר עלה משה לקבל את הלוחות הראשונים:

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר וישכן כבוד ה' על הר סיני..." (כ"ד; טו-טז).

התורה מקבילה בבירור בין השראת השכינה על הר סיני לבין השראתה המחודשת במשכן, שיכולה הייתה לקרות רק לאחר שבני ישראל סיימו את מלאכת המשכן "כאשר צוה ה' את משה".

פסוקים אלו מלמדים שבסיום ספר שמות נשלם גם התיקון לחטא העגל, ועל כן יכול רמב"ן לקבוע שתהליך הגאולה ממצרים (נושאו העיקרי של ספר שמות) הגיע אף הוא לסיומו.

סיום הספר גם מלמד על תיקון רמתו הרוחנית של העם, שנפגעה בחטא העגל. לאחר החטא הנורא נאמר:

"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא את אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (ל"ג; ז; רצוי לראות את הפסוק בהקשרו המלא - ל"ג; א-יא).

אוהל מועד זה, הנמצא מחוץ למחנה, מסמל את סילוק השכינה מישראל. והמשכן, שבו החזיר הקב"ה את שכינתו למחנה, הוא התיקון לעונש זה (ראה כ"ה; ח וכ"ט; מה).

חזרה לבראשית

ניתן אף להציע שהמשכן מהווה תיקון לבעיה כללית יותר, שאותה פיתחנו במהלך לימודנו בספר בראשית. גן עדן הוא המקום האידאלי להתקשרות עמוקה של האדם עם בוראו. לאחר שהאדם הראשון חטא וגורש מן הגן, הציב הקב"ה כרובים לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג; כד).

אין זה מקרה שהכרובים אינם נזכרים עוד בחומש אלא במסגרת המשכן: הם נמצאים על הכפורת כשומרי הארון המכיל את הלוחות (שמות כ"ה; כב), והם טוויים על הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים (שבו מצויים הארון והכפורת).

נראה שהקבלה זו מעידה על קשר בין גן העדן לבין המשכן: הימצאות הכרובים בשניהם מלמדת כי בדומה לגן העדן, גם במשכן יכול האדם להתקרב לבוראו; הכרובים שומרי הארון שעל הכפורת מלמדים שעץ החיים של גן העדן הוחלף בתורה, המיוצגת על ידי הלוחות שבארון ["עץ חיים היא למחזיקים בה" - ראה משלי ג; א-יח]; ואילו הכרובים שנטוו על הפרוכת מזכירים לאדם כי למרות נחיצותה, מוגבלת כניסתו לקודש הקודשים ומותנית בהכנות רוחניות ראויות.

אנו מוצאים אפוא במשכן היבט של תיקון לחטא אדם הראשון. החזרה למציאות של "עץ החיים" מותנית בשמירת ברית ה' - הן הן מצוות התורה, המיוצגות על ידי לוחות העדות שבארון, הנשמר על ידי הכרובים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)