דילוג לתוכן העיקרי

ויקהל | ויגבה לבו בדרכי ה'

קובץ טקסט

בפרשת ויקהל מתוארת עוצמת ההיענות וההירתמות של בני ישראל להקמת המשכן:

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.

(שמות, ל"ה, כא).

הרמב"ן (במקום) מפנה את תשומת הלב לעובדה שהפסוק מתייחס לשני סוגי אנשים: "כל איש אשר נשאו לבו" ו"כל איש אשר נדבה רוחו". להבנת הרמב"ן, "כל איש אשר נדבה רוחו" הם העשירים, שתרמו את הכסף והזהב ושאר החומרים שנדרשו לבניית המשכן (וכך אכן משמע מהמשך הפסוק - "הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד"); לעומת זאת, התיאור "כל איש אשר נשאו לבו", שמופיע בתחילת הפסוק, מתייחס לאומנים, שהסכימו לנדב את כישרונם ומרצם לבניית המשכן. הרמב"ן מסביר מדוע הכתוב השתמש בלשון "נשאו לבו" בהקשר זה:

...וטעם "אשר נשאו לבו", לקרבה אל המלאכה,[1] כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שאימן בהן ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה'[2] לבא לפני משה לאמר לו "אני אעשה כל אשר אדני דובר"...

(רמב"ן, שם).

נשיאות הלב של האומנים מבטאת, להבנת הרמב"ן, את גבהות הלב והביטחון העצמי שהם הפגינו בהסכמתם להקים את המשכן. הרמב"ן משווה את נשיאות הלב של האומנים להנהגתו של המלך יהושפט:

וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה.

(דברי הימים ב', י"ז, ו).

למרות שהגאווה וגבהות הלב היא מידה מגונה, הכתוב משבח את יהושפט על כך שלבו גבה בדרכי ה'.

מדברי האדמו"ר ר' שמואל בורנשטיין מסוכצ'וב אנו לומדים שעצם היכולת לבנות בית לה' מבוססת על גבהות הלב בדרכי השם:

...אך ענין האדנים למשכן מדה אחרת היתה בו, היינו על פי מה שנאמר (מלכים א', ח', כז) "כי האומנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וגו'. כי זה דבר פלא לא יאומן כי יסופר, ונרתע לאחוריו, וצריך לזה הגסת דעת והגבהת הלב בדרכי ה'...וכן בפרשת ויקהל "ויבואו כל אשר נשאו לבו" (שמות, ל"ה, כא) וגו', וכן "הנשים אשר נשא לבן" (שם, כו) וגו', וכן "כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה" (שם, ל"ו, ב). ואם כן זה היה יסוד המשכן, התנשאות הלב בדרכי ה'. ולזה מרומזים האדנים של כסף,[3] היינו היסוד יהיה אהבה עזה העוברת כל חוק וגבול וחשבון. ובאם לא ישים האדם ליסוד בתחילת עבודתו להתלהב ולנשאות את לבו לאמור "נעשה וגם נוכל", אי אפשר שלא יירתע לאחוריו וירבץ תחת משאו וייפול בחולי הייאוש הנורא.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ז).

המשכן עמד על האדנים שהיו עשויים מכסף (שמות, כ"ו, יט). ר' שמואל לומד מכך שבניית המשכן מבוססת על הכיסופים (על סמך הדמיון שבין המילה "כסף" לבין הפועל "לכסוף") של עם ישראל לה', שכן הכיסופים מביאים את בני ישראל לנשיאות לב לבניית בית לה'. באופן פשוט לא ניתן לבנות בית לה' ש"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו, ו', ג); אלא שמגודל ההשתוקקות של בני ישראל לה', הם מגיסים דעתם ומשתפים במלאכת בניית המשכן.

מדברי הרמב"ן וה"שם משמואל" אנו למדים שיש מצבים שבהם נכון ורצוי להשתמש בנשיאות הלב לצורך עבודת השם. כאשר תחושת הגדלות לא נובעת מגאווה אישית אלא מגאות השם ומתוך רצון לקדש את שמו, הדבר מותר וראוי. בספר יושר דברי אמת[4] מובא שעבודת השם צריכה להיות מבוססת על שתי מידות מנוגדות - גבהות ושפלות:

והנה ענין עבודת האדם להשם יתברך צריך להיות בשני ענינים, בגבהות ובשפלות, ולא סגי[5] באחד מהם לבד. כי בגבהות חס ושלום תועבה הוא, וצריך להיות שפל וכאין לפני השם יתברך ולפני כל...אבל אם יהיה שפל מכל וכל, פן ואולי יפתנו היצר לאמור "מי אתה לדבר לפני השם יתברך ולעבדו, ואתה בשר ודם עפר ואפר; ואתה ידעת נגעי עונותיך ומידותיך הרעים, ואתה מתועב לפני השם יתברך, האיך ימלאוך לבך להתקרב לעבודתו ויחודו", וכדומה פיתוים אחרים, כל אחד לפי ענינו. לזה צריך לאחוז בגבהות, כמו שאמר הכתוב (דברי הימים ב', י"ז ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'", וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) "לפיכך נברא אדם יחידי" וכו' "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". ואמרו רז"ל (קידושין מ' ע"ב) "לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא והעולם חצי זכאי וחצי חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" וכו'. ולכאורה זה גבהות גדול, שידמה האדם בדעתו שבשבילו נברא העולם, וכל העולם תלוי עליו. אבל חז"ל הכריחו אותנו להשתמש בגבהות זה, כי בלעדי זה יהיה התרשלות גדול בנפשנו לרדוף אחר עבודת השם יתברך, וכל אחד יאמר "מה אני לעבוד את השם יתברך". ויאמר גם כן "די לי במעשי שאני לומד ועושה מצות כמו שראיתי מאבותי, ויותר למה לי לחקור על עבודה שלמה, לא עלי המלאכה לגמור, כי אם על יחידי סגולה". ואם כל אחד יאמר כך לא יהיה אדם בעולם שיתקרב את עצמו להשם יתברך. אבל לסבה זו אנו צריכים להשתמש בגבהות, ולעשות עצמו לאיש לעבוד עבודתו יתברך, ויגבר את עצמו בעבודתו יתברך כאלו עליו מוטל כל העולם.

(יושר דברי אמת, אות כ"ז).

מצד אחד, האדם צריך לחיות בתודעת ענווה ושפלות; מצד שני, בכל מה שקשור לעבודת השם, האדם צריך להחזיק עצמו בגדלות ולשאוף לזכות לשלמות ולא להסתפק במועט.

אחת הדמויות המיוחדות בעולם החסידות בהקשר הזה, היא דמותו של ר' חיים מצאנז. מצד אחד, הייתה בר' חיים ענווה אישית יוצאת מגדר הרגיל. מצד שני, כאשר הדבר נדרש הייתה בו מידה גדולה של התנשאות בגאות ה'. נספר שני סיפורים שמתארים את הנהגתו של ר' חיים מצאנז בתחום הזה:

פעם באו לפני רבי חיים ובקשו ממנו שיתפלל על אישה שמקשה לילד. באותה שעה ישב רבי חיים והשפיל את עצמו בדברים גרועים ביותר, אבל מכיוון שהזכירו לפניו את המקשה לילד, אמר רבי חיים: גוזר אני בשמים שתבוא תיכף ישועה לפלונית בת פלונית.

שאל אותו אחד מבניו: אבא, הלא לפני כמה רגעים אמרת שאתה הבריה הגרועה ביותר בעולם, ואיך כחלוף כמה רגעים אתה אומר: אני הצדיק גוזר בשמים.

ענה לו רבי חיים: איש יהודי צריך להגיע למצב כזה שיהיה בכוחו להתעלות ברגע אחד מהמדרגה הכי נמוכה למעלה הגבוהה ביותר.

(על פי חסדי אבות, בעריכת זאב גרינולד, בראשית עמוד קכ"ד).

סיפור נוסף מסופר בנוגע ליומו הראשון של רבי חיים ברבנות העיר צאנז:

כאשר התקבל רבי חיים לרבה של צאנז היה עוד צעיר לימים. ביום הראשון להגעתו לעיר בא אליו יהודי מבני העיר וטען שיש לו דין עם אחד מגבירי הקהילה. הרב ציוה מיד את השמש לקרוא לאותו גביר לדין. השמש אמנם פחד מעצם המחשבה לפנות לאותו גביר ולתבוע ממנו להגיע לדין, אבל ביצע את השליחות שהוטלה עליו. לאחר שמסר השליח לגביר את בקשת הרב השיב הגביר: תגיד לרב החדש שיש לי זמן ואגיע אליו כשאתפנה. השליח מסר לרב את תשובת הגביר, אולם התובע דרש שהדין יתקיים באותו היום. חזר הרב ודרש מהשמש להודיע לגביר שיגיע מיד לדין. הגביר הגיב בחוצפה ומסר לרב שכשיתפנה יבוא ואל יוסיף הרב לקרוא לו עוד. הרב ביקש מהשמש להודיע לגביר שאם לא יגיע מיד, הוא יפעיל כלפיו את כלי החרם שמסור ביד הרב. לאחר שמסר השמש את הדברים לגביר הגיע הלה לביתו של הרב, ביקש את מחילתו ואמר שמעולם לא היה לו עסק עם אותו תובע. הוא רק רצה לנסות את הרב אם לא יישא פנים בדין לגדול ונכבד בעדה. אולם עתה נוכח שראוי הוא הרב לאיצטלה זו להיות רב בצאנז וברכו שירבו כמותו בישראל.

(על פי חסדי אבות, בעריכת זאב גרינולד, דברים עמוד כ').

 


[1]   על פי שמות, ל"ו, ב.

[2]   על פי דברי הימים ב', י"ז, ו.

[3]   שמות, כ"ו, יט.

[4]  נכתב על ידי ר' משולם פייבוש הלר מז'בריז, תלמידו של ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב.

[5]   לא די. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)