דילוג לתוכן העיקרי

ויצא | סולם יעקב

קובץ טקסט

במהלך בריחתו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן, הוא חולם את חלום הסולם (בראשית, כ"ח, יב - טז). פרושים רבים נאמרו בהסבר משמעות החלום, ואנו נתמקד בפרשנות החסידית לחלום, על פי ר' צדוק הכהן מלובלין:

"והנה סולם מוצב ארצה" (שם כ"ח, י"ב), הוא שליבות המדרגות בעבודת השם יתברך, מתהום ארעא עד רום רקיעא. ומלאכי שלוחי אלוקים הם הצדיקים, כמו שנאמר: (מלאכי ב', ז') "כי מלאך ה' צבאות הוא". "עולים ויורדים" (שם), כידוע שאי אפשר לעליה יותר גדולה בלי ירידה. ומקודם עולים עד איזה מדרגה ואז הירידה. ואחר כך "והנה ה' נצב עליו" (שם, יג), גם בירידה ה' נצב שגם זה להכרת השם יתברך. וה' נצב מדרגה יותר גדולה על ידי הירידה, כידוע.

(קומץ המנחה, חלק ב, אות עב).

הסולם מהווה משל לתהליך ההתקדמות בעבודת ה'. מלאכי אלוקים הם הצדיקים, עובדי ה', שמשתמשים בסולם כדי להתקרב לה'. הצדיקים גם עולים וגם יורדים בסולם, דהיינו יש תקופות של התקדמות ועליה בעבודת ה' ויש תקופות של ירידה ונסיגה. הירידה היא "צורך עליה" מפני שלא יתכן שתהיה עליה בלי שתקדם לה ירידה. לאחר המילים "יורדים בו" נאמר בפסוק "והנה ה' ניצב עליו", ללמדך שגם בשעת הירידה ה' ניצב על הסולם: גם הירידה היא חלק אינטגראלי מתהליך ההתקדמות והעלייה.

במשפט האחרון שצוטט, ר' צדוק מוסיף אמירה מפתיעה לפיה ה' קרוב לאדם בשעת הירידה יותר מאשר בשעת העלייה. מבחינת החוויה האנושית ברור שהמציאות הפוכה: דווקא בשעות הטובות, אשר בהן האדם מרגיש שהוא מתקדם בעבודת ה', הוא חש בעוצמה חוויה של קרבת אלוקים; ובתקופות משבר, כאשר האדם מגשש באפילה ואינו יודע את דרכו, הוא מרגיש עזוב ומרוחק מה'. כיצד, אפוא, ניתן להבין את הקביעה של ר' צדוק שה' קרוב לאדם בשעת הירידה יותר מאשר בשעת העלייה?

בהמשך התורה ר' צדוק מסביר את הדברים בבהירות:

ותכלית המדרגות "ה' נצב עליו" בהיותו בשפלות ובירידה, גם כן ה' לנגדו, וזהו תכלית סיני כמו שאמרו ז"ל (סוטה ה'.) שנמוך מההרים. ואמרו (שם) "אני את דכא", ואז מתקפל כל ארץ ישראל תחתיו ארץ ישראל הוא מקום ההשגה. וכאשר הוא דכא כל כך ושפל בעיניו שאינו כלום, אז השם יתברך אומר שהוא הכל. שכך המשפט שלכך אני את דכא שהכל שלו כביכול, כאילו גם השם יתברך שלו. כידוע המשל "מה' צילך",[1] כאשר האדם בשפלות, כן כביכול משפיל עצמו ויכול להשיגו...

דווקא תחושת האפסיות והביטול העצמי שמלווה את האדם בתקופות השפל, גורמת לקרבת אלוקים בדרגה הכי גבוהה. בגמרא נאמר ש"המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה..." (ברכות מג:), דהיינו תחושת הגאווה והסיפוק העצמי גורמת לדחיקת רגלי שכינה. לעומת זאת, כאשר יש שפלות וכניעה עצמית, יש השראת שכינה. מהפסוק "כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיה, נ"ז, טו) חז"ל דרשו (סוטה ה.) שהר סיני נבחר כמקום שבו תינתן התורה לעם ישראל בשל שפלותו: ה' משרה שכינתו במקום ענוה ושפלות, ולא במקום גבוה ומתנשא. הסבר נוסף של ר' צדוק לעניין מבוסס על דרשת הבעש"ט על הפסוק "ה' צלך". הזכרנו בהזדמנות קודמת (בשיעור לפרשת לך לך) שהבעש"ט (בעל שם טוב על התורה, פרשת קדושים) דורש את הפסוק "ה' צלך", שכפי התנהגותו של האדם כך ה' מתנהג עימו. לכן, כאשר האדם משפיל עצמו, ה' משפיל עצמו כנגדו ומשרה שכינתו עליו.

ישנם כמה סיפורי חסידים שממחישים את הרעיון שה' קרוב ל"דכא ושפל רוח", ולכן דווקא עבודה שבאה מתוך שפלות רוח רצויה ומקובלת לפני ה'. נזכיר שניים מהסיפורים הללו:

פעם אחת החליט בדעתו הצדיק ר' שמואל מקאריב, מחסידי הרב הקדוש "החוזה" מלובלין, שלא לבקש שום דבר מבן אדם, אפילו אם חלילה יהיה בסכנה, רק מה שהשי"ת יעורר בלב האנשים שיתנו לו מעצמם, יתנו. וכך נהג זמן ידוע. וקרה פעם שלא היה לו כלום לצרכי חג הפסח, ולא רצה לשנות ממנהגו, ולא גילה מזה לשום איש. נצטער אמנם שאין לו אפילו על כזית מצה ויין לארבע כוסות, אבל בטח בד' שבודאי ישלח לו עזרתו מקודש.

קודם הפסח היה הגביר החסיד ר' שלמה מקנסקיוולי בלובלין אצל הרבי, והרבי ביקשו שישלח לר' שמואל מקאריב, כל צרכי הפסח. וכן עשה. בערב פסח לפנות ערב באה עגלה מלאה כל טוב, מכל מיני אכילה ושתייה וכלים מכלים שונים, שלוחה מר' שלמה להצדיק ר' שמואל. כשראה ר' שמואל את התשורה, נעשה דעתו בדוחה עליו, וישב לה"סדר" בשמחה ובהרחבת הדעת, עד שכמעט שכח שנמצא בעולם הזה, ומחמת המדרגות הקדושות שהשיג מהשמחה העצומה שהשי"ת[2] עזר לו שלא הוצרך לשנות ממנהגו ולבקש דבר מבן אדם, נדמה לו בכל דבר שעשה כאילו הוא טס בשמים, והיה נראה לו שמעולם לא עשה סדר כזה במדרגות גדולות כל כך כמו עכשיו. בלילה השני[3] שכב על מטתו לנוח קצת קודם הסדר, והוא נרדם וישן זמן רב, עד כשהקיץ ראה שעוד מעט יגיע חצות לילה. ור' שמואל היה נזהר תמיד לאכול את האפיקומן, אפילו בלילה השני, קודם חצות לילה, ולכן הוכרח למהר ולחטוף כל הסדר וארבע הכוסות בזמן קצר מאד, כדי שיגיע לאכילת האפיקומן קודם חצות. ונדמה לו, שמעולם לא עשה סדר שפל כזה, וכי לא נמצא בכל העולם מי שיערוך סדר גרוע כזה. ונצטער מזה הרבה.

אחר הפסח נסע לרבו הקדוש בלובלין. כשנכנס אל הרבי, נתן לו הרבי שלום, ותיכף אמר:

נראה נא בטיבם של הסדרים שערך ר' שמואל. הלילה הראשון - שפל, שפל מאד. טס בשמים... מה זו טיסה בשמים?... הלילה השני - יפה, יפה מאד. אין במציאות מי שיערוך סדר קדוש ונעלה כזה, כמו שערך ר' שמואל בלילה השני.

(סיפורי חסידים על המועדים, הרב ש"י זווין, ירושלים תשס"א, סיפור 312, עמודים 297 - 296).

סיפור דומה מסופר על ר' שלום מפרובישט וחותנו הקדוש ר' נחום מצ'רנוביל[4]:

סח הצדיק ר' דוד משה מצ'ורטקוב:

כשהיה זקני הקדוש ר' שלום מפרובישט אצל חותנו הקדוש ר' נחום מצ'רנוביל, אירע פעם, בעת תפלת מנחה של ערב ראש השנה, שר' נחום התפלל, כדרכו, מנחה האחרונה של השנה בהתלהבות קודש לפני העמוד, וזקני ר' שלום הרגיש שפתאום נפל מהמוחין שלו ואינו יכול להתפלל כלל. חלשה דעתו מאד: היתכן, שבעת כזאת שהכל מתפללים בכוונה יתרה ירד הוא ממדרגותיו ולא יוכל להתפלל? התאמץ בכל כחו להתפלל, וללא הועיל. לבסוף עלתה בידו בקושי גדול ובמאמצים עצומים להתפלל על כל פנים בפירוש-המלות כאיש פשוט. כשסיים תפלתו, ניגש אליו ר' נחום ואמר:

בני! מה זה עשית היום רעש גדול למעלה בתפלת המנחה שלך, עד שכמה אלפי נשמות נידחות היו להן עליה בתפלתך.

(שם, סיפור ,5 עמוד 20).

יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בשמחה ובענווה.

 


[1]   תהילים, קכ"א, ה.

[2]   ה' יתברך.

[3]   כלומר בליל הסדר של יום טוב שני של גלויות.

[4]   בעל ה"מאור עיניים", מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריץ'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)