דילוג לתוכן העיקרי

וילך | התורה, השירה, השמיים והארץ

קובץ טקסט

א. מהי ה"תורה"?

בפרשת וילך מסופר על כתיבת התורה: "ויכתֹב משה את התורה הזאת ויתנהּ אל הכֹּהנים בני לוי" (ל"א, ט).

המילה "תורה" חוזרת שוב ושוב בפרקי הסיום של ספר דברים, ויש לעמוד על השאלה - מה כוללת אותה תורה? על דרך הפשט, קשה מאוד להסביר שהכוונה לחמשת חומשי התורה, שהרי כתיבת ה"תורה" מוזכרת עוד לפני סיום חומש דברים, ומסתבר שפרקי הסיום של החומש עוד לא ניתנו באותו הזמן.

דיון הלכתי סביב משמעות המילה "תורה" נמצא בהקשר למצוַת קריאת ספר התורה במעמד הקהל. ציווי זה סמוך לתיאור כתיבת התורה על ידי משה, שהובא לעיל:

"ויצו משה אותם לאמֹר - מקץ שבע שנים במֹעֵד שנת השמִטה בחג הסֻכות: בבוא כל ישראל לֵראות את פני ה' א-לוהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". (ל"א, י-יא)

מן המשנה בסוטה משתמע מה כלול ב"תורה הזאת":

"וקורא מתחילת 'אלה הדברים' עד 'שמע', ו'שמע', 'והיה אם שמוע', 'עשר תעשר', 'כי תכלה לעשר', ופרשת המלך, וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה". (משנה סוטה מא ע"א)

כלומר, ה"תורה" כוללת כמה קטעים מחומש דברים, בדילוגים. אמנם, קשה למצוא להסבר זה בסיס בפשוטו של מקרא.

על דרך הפשט, נראה שמשמעותה של המילה "תורה" היא יותר מצומצמת, ומתייחסת לנאום המצוות, שהוא החלק המרכזי של חומש דברים (פרקים ה'-כ"ו). בפתיחה לנאום זה נאמר: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל: אלה העֵדֹת והחֻקים והמשפטים אשר דִבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים" (ד', מד-מה), ומכאן משמע שה"תורה" היא רשימת העדות, החוקים והמשפטים המובאת משם ואילך.

כך ניתן להבין גם את הפסוקים המובאים מיד לאחר סיומו של נאום המצוות, בתחילת פרק כ"ז, שבהם מצווה משה את בני ישראל לכתוב את דברי התורה על אבנים:

"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נֹתן לך - והקֵמֹת לך אבנים גדֹלות ושַׂדת אֹתם בשִׂיד: וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך...". (כ"ז, ב-ג)

המפרשים התקשו להבין כיצד כתבו על האבנים את כל התורה, מבראשית ועד דברים, והציעו פתרונות שונים[1]. אם כוונה התורה אכן לכתיבת נאום המצוות בלבד - דומה שהבעיה מצטמצמת.

גם בהמשך הפרקים שלאחר נאום המצוות, מסתבר שהמילה "תורה" מתייחסת לנאום זה:

"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם...". (כ"ז, כו)

"אם לא תשמֹר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' א-לוהיך". (כ"ח, נח)

מכאן, שגם הציווי האמור לגבי מלך - "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" (י"ז, יח), ואף הנימוק המובא לציווי זה - "למען ילמד... לשמֹר את כל דברי התורה הזאת..." - מתייחסים שניהם לנאום המצוות. מפסוקים אלו עולה, שישנם לפחות שני ספרי תורה: אחד כתב משה, והשני - הנקרא "משנה התורה" - מצוי אצל המלך.

ב. ה"שירה"

פרט לתורה, ישנו בפרשתנו ציווי לכתוב טקסט נוסף - השירה. לאחר הציווי על קריאת התורה, הקב"ה אומר למשה כי עם ישראל עתיד לחטוא, ולשם כך יש לתת לו את השירה:

"ויאמר ה' אל משה - הִנך שכב עם אבֹתיך, וקם העם הזה וזנה אחרי א-לוהי נֵכר הארץ... וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכֹל... ועתה כִּתבו לכם את השירה הזאת ולַמדהּ את בני ישראל שימהּ בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל". (ל"א, טז-יט)

כאן, לכאורה, משמעות המילה "שירה" נראית פשוטה למדי - שירת "האזינו", הסמוכה לפרק זה. ואכן, בתחילת שירת האזינו נאמר: "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תֻמם" (ל"א, ל), ובסופה נאמר: "ויבֹא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם..." (ל"ב, מד).

מה תפקידה של השירה? התורה עונה על כך בבירור:

"ועתה כִּתבו לכם את השירה הזאת ולַמדהּ את בני ישראל שימהּ בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל: כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבֹתיו, זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל א-לוהים אחרים ועבדום ונִאצוני והפר את בריתי: והיה כי תמצאןָ אֹתו רעות רבות וצרות - וענתה השירה הזאת לפניו לעֵד כי לא תִשכח מפי זרעו...". (ל"א, יט-כא)

השירה אמורה לתפקד כ"עד", שיישאר עם בני ישראל גם בשנות החטא והצרות הצפויות, ומובטח לבני ישראל שהשירה לא תשכח מפי זרעם.

ג. "על פי שני עדים... יקום דבר"

והנה, לאחר ציווי כתיבת השירה וביאור תפקידה, שוב חוזרת הפרשה אל ה"תורה", ומספרת שמשה מינה אף אותה ל"עד":

"ויהי ככלות משה לכתֹב את דברי התורה הזאת על ספר עד תֻמם: ויצו משה את הלוִִיִם... לקֹחַ את ספר התורה הזה, ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' א-לוהיכם והיה שם בך לעֵד: כי אנכי ידעתי את מֶריך ואת עָרפך הקשה, הן בעודני חי עִמכם היום ממרים הֱיִתֶם עם ה', ואף כי אחרי מותי". (ל"א, כד-כז)

בהמשך דבריו, נראה שמשה חוזר לעסוק גם בעניין השירה:

"הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושֹטריכם, ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחִתון, וסרתם מן הדרך אשר צִויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". (ל"א, כח-כט)

משה חוזר על דברי הקב"ה, שנאמרו ביחס לשירה, לפיהם בני ישראל עתידים לחטוא ולהיענש על כך. משה גם מציין שהודאות בכך שבני ישראל יחטאו מבוססת על התנהגותם השלילית עוד לפני הכניסה לארץ[2]. אולם למרבה הפלא, משה אינו 'ממנה' כ"עד" את השירה, אלא דווקא את ספר התורה!

מסתבר, שמשה הבין ששני הטקסטים - הן השירה והן התורה - צריכים לשמש כעדים, ו"על פי שני עדים יקום דבר". ברם, לא הרי עד זה כהרי העד האחר, ולכל עד ישנו תפקיד משלו. ה"תורה" היא מעין 'שטר התחייבות', שעליו חותמים בני ישראל ומקבלים על עצמם את האמור בו. התורה תשמש כעד בשעות הגורליות של בני ישראל, ותזכיר להם תמיד כי עליהם לקיים את כל המצוות אם ברצונם לשבת בשלווה בארץ המובטחת. ואכן, לאחר קריאת השירה חוזר משה אל ה"תורה", ומזכיר כי שמירתה היא הדרך היחידה להאריך ימים בארץ ישראל:

"ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל: ויאמר אלֵהם - שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנֹכי מעיד בכם היום, אשר תצוֻם את בניכם לשמֹר לעשות את כל דברי התורה הזאת: כי לא דבר רֵק הוא מכם כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה". (ל"ב, מה-מז)

'שטר החוב' הזה - ה"תורה" - מופקד בידי בני שבט לוי, כמייצגים את הקב"ה[3].

לשירה, לעומת זאת, יש תפקיד פעיל יותר. אין היא מונחת במקום מסוים, כשטר בבית גנזיו של בעל החוב, אלא היא נלמדת בעל פה על ידי בני ישראל - "שימה בפיהם". כדרכן של שירות, הבנויות במשקל מסוים, קל יותר לשנן אותה על פה. בדרך זו תישאר השירה חתומה בתודעתם הפנימית של בני ישראל גם בשנות החטא והגלות. ביום מן הימים, כך מבטיח הקב"ה לבני ישראל, תתפרץ השירה מתוך תת-המודע של בני ישראל החוטאים ותחדור אל הכרתם הפנימית: "והיה כי תמצאןָ אֹתו רעות רבות וצרות - וענתה השירה הזאת לפניו לעֵד כי לא תשכח מפי זרעו" (ל"א, כא). השירה היא הערובה לכך שבסופו של דבר יגיע עם ישראל להכרה כי חטאיו גרמו לכל צרותיו: "ואמר ביום ההוא - הלא על כי אין א-לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (ל"א, יז).

ההבדל בין התורה לבין השירה מתבטא במעמדו של יהושע ביחס לשתיהן. יהושע נזכר בפרקים אלו רק ביחס לשירה, ואילו ביחס לתורה - משה נותר לבדו. הדברים בולטים במיוחד בפסוקים שלאחר שירת האזינו:

"ויבֹא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן נון: ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל: ויאמר אלֵהם - שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנֹכי מעיד בכם היום, אשר תצוֻם את בניכם לשמֹר לעשות את כל דברי התורה הזאת". (ל"ב, מד-מו)

התורה היא שטר התחייבות, והיא נאמרה ואחר כך נכתבה על ידי משה כביטוי לברית שנכרתה באופן חד-פעמי באמצעות משה. השירה, לעומת זאת, עתידה ללוות את בני ישראל באופן פעיל לאורך ההיסטוריה, ועל כן גם המנהיג הבא - יהושע - קשור אליה באופן ישיר.

התורה והשירה כרוכות זו בזו באופן מפתיע בפרקים ל"א-ל"ב. נציין את מבנה הפרקים על פי העיסוק בשני הטקסטים הללו:

1. התורה: כתיבתה והציווי לקוראה במעמד הקהל (ל"א, ט-יג).

2. השירה: כתיבתה, מעמדה כ"עד" ומשמעותו (ל"א, טז-כג).

3. התורה: מיקומה, מעמדה כ"עד" (ל"א, כד-כז).

4. השירה: הפתיחה, תוכן השירה והסיום (ל"א, כח-ל"ב, מד).

5. התורה: אזהרה על חובת שמירתה (ל"ב, מה-מז).

מבנה זה מבטא באופן ברור את הקשר המהותי שבין שני העדים, למרות השוני שביניהם. מחד - המחוייבות הבסיסית לאירוע חד-פעמי צריכה להיות מלווה בפן חווייתי, כדי לאפשר את המשכתה לאורך ימים; ומאידך - חוויית השירה היא חסרת משמעות אם אין היא כרוכה בנטילת מחוייבויות כלשהן, שעליהן היא מבוססת. הצירוף של שני הגורמים - הוא אשר מבטיח ש"רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך - לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כא).

ד. "או על פי שלֹשה עדים יקום דבר"

לסיום, יש לציין כי ישנם עוד שני עדים בפרשיות אלו:

"הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושֹטריכם, ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחִתון, וסרתם מן הדרך אשר צִויתי אתכם...".
(ל"א, כח-כט)

ואכן, כדרכם של עדים, האמורים להיות נוכחים בשעת ההתחייבות, גם שירת האזינו נקראה בפני שני העדים:

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".  (ל"ב, א)

אין זו הפעם הראשונה שבה משמשים השמיים והארץ כעדיו של משה. כבר בסיום הנאום הראשון של משה נאמר:

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והִשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' א-לוהיך להכעיסו: העידֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבֹד תֹאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכֻן ימים עליה כי הִשמד תִשמדון". (ד', כה-כו)

גם בפרשת ואתחנן, השמיים והארץ הם עדים לתגובה הצפויה של הקב"ה על השחתת דרכיהם של בני ישראל. בדומה לכך, אף בסיום פרשת ניצבים נאמר:

"העידֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך - הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". (ל', יט)

לשם מה יש צורך ב'עדים' אלו?

"ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת. אם יאמרו ישראל: לא קבלנו עלינו הברית - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו - יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו - תהיה בהם יד העדים תחִלה: 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה', ואחר כך - ואבדתם מהרה על ידי האומות". (רש"י ל"ב, א)

בפרשת השבוע שעבר עמדנו על הברית הכפולה שכרת משה עם בני ישראל: האחת, ברשימת ה'ארורים', מבטאת את החובה לקבל את המצוות מתוך חיוב קבלת עול מלכות שמים בלבד; והשנייה, ברשימת הברכות והקללות, מבטאת את הקשר שבין קיום המצוות לבין התנהלותו של עולם הטבע. דומה, שחלוקה זו קשורה גם לעדים השונים: שני העדים הראשונים - התורה והשירה - מייצגים את החוזה שבין הקב"ה לבין עם ישראל. לעומתם, שני העדים האחרונים - השמיים והארץ - מבטאים את דרכו של העולם, המתנהל על פי התנהגותם של בני ישראל. גם לו הייתה אפשרות שהשירה תישכח ושספר התורה ייעלם - עדיין ישנה בחינה המבססת את קיום המצוות על הדרך לחיות חיי ברכה בעולם, ודרך זו מיוצגת על ידי השמיים והארץ.

 

[1] ראב"ע (כ"ז, א) הביא פירוש שהכוונה לרשימה מצומצמת של המצוות: "ויאמר הגאון ז"ל, כי כתוב עליהם מספר המצוות, כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות, ויפה אמר". הרמב"ן (שם, ג) הוסיף: "וייתכן שהיו האבנים גדולות מאוד, או שהיה ממעשה הניסים".

[2] מעניינת העובדה, שמשה אינו משעין את ידיעתו שבני ישראל עתידים לחטוא על דברי ה' בנושא, אלא על סברה הגיונית - "קל וחומר": "הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי". ייתכן, שסיבת הדבר היא שגם הקב"ה נשען על אותה סברה: "כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי", וכפי שציין ראב"ע: "כי אילו לא הייתי יודע את העתידות - כבר ידעתי מה שעשו עד היום הזה". כלומר, גם הקב"ה ידע על חטאם של בני ישראל מתוך סברה, ואף ללא 'שימוש' בעובדת היותו קורא הדורות מראש. נימוק זה שימש את הרמב"ן כדי להסביר מדוע הקב"ה ומשה מזכירים במפורש את חטאיהם העתידיים של העם: "ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל - לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר הגלוי לפניו שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה, אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם: 'אם תאבו ושמעתם - טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם - חרב תאוכלו'. אבל עתה, שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה - יגיד להם כל הקורות אותם".

[3] בשבוע שעבר עמדנו על כך שבני לוי הם המייצגים את הקב"ה גם במעמד הברכות והקללות, והם הקוראים באוזני העם - "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (כ"ז, כו).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)