דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | יוסף - מגלות לגאולה

קובץ טקסט

א. מות יעקב ומות יוסף

הקדמה

פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית ואת סיפורי האבות, לקראת ספר שמות הפותח בסיפור העם[1] ובסיפור הגלות והגאולה.

הפרשה אמנם נקראת "ויחי", אך למעשה היא איננה מתארת את חייו של יעקב, אלא את מותם של שני אנשים: יעקב ויוסף. הפרשה פותחת בתיאור הכנותיו של יעקב לקראת מותו: יעקב מצווה על יוסף לקברו בארץ כנען (פרק מ"ז, פסוקים כ"ט - ל"א), מעניק לאפרים ומנשה מעמד מיוחד כבנים הראויים לקבל נחלה (פרק מ"ח, פסוקים א' - ו'), מברך את כל בניו (פרק מ"ט פסוקים א' - כ"ח) ומצווה על כל בניו לקברו במערת המכפלה (שם, פסוקים כ"ט - ל"ב). לאחר מכן מתוארים מותו (פסוק ל"ג), האבל עליו (פרק נ' פסוקים א' - ג'), ותהלוכת קבורתו (שם, פסוקים ד' - י"ג). בעקבות מותו של יעקב, מתוארת שיחה בין יוסף לאחיו, המיישרת את ההדורים ביניהם (פסוקים י"ד - כ"א). הפרשה מסתיימת בדברי יוסף לאחיו לפני מותו ובמותו של יוסף (פסוקים כ"ד - כ"ה).

ההשוואה והשוני בין מות יעקב לבין מות יוסף

כאשר משווים בין תיאורי המיתה של יעקב ושל יוסף, מוצאים דמיון רב ביניהם[2]:

 

יעקב 

יוסף

הישיבה במצרים

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (פרק מ"ז, פסוק כ"ז).

וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו (פרק נ', פסוק כ"ב).

סיכום שנות חייו

וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה (פרק מ"ז, פסוק כ"ח).

וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: (פרק נ',פסוק כ"ב).

הזכרת הגאולה

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת

וְהָיָה אלוקים עִמָּכֶם

וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם

אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: (פרק מ"ח, פסוק כ"א).

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת

וֵאלוקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם

וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב[3]: (פרק נ', פסוק כ"ד). 

צווי על קבורה בארץ

שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בקְבֻרָתָם[4]

וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ (פרק מ"ז, פסוקים כ"ט-ל"א).

קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: (פרק מ"ט, פסוקים כ"ט-ל"ב)

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף[5] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר...

וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: (פרק נ', פסוק כ"ה).

המיתה

וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (פרק מ"ט, פסוק ל"ג)

וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים (פרק נ', פסוק כ"ו).

חניטה

וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל: (פרק נ', פסוק ב').

וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ (פרק נ', פסוק כ"ו).

קבורה

וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו (פרק נ', פסוק ז').

וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה (פרק נ', פסוק י"ג).

וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם: (פרק נ', פסוק כ"ו).

גם יעקב וגם יוסף מנבאים שתהיה גאולה ממצרים, ושניהם מצווים את בני ישראל לקבור אותם בארץ, אך יש שני הבדלים בולטים ביניהם:

א. יעקב לא מודיע לכל בניו שתהיה גאולה, אלא רק ליוסף, ואילו יוסף אומר זאת לכל אחיו.

ב. יעקב מובא לקבורה בארץ, ואילו יוסף הושם, בינתיים, בארון במצרים.

בעקבות ההשוואה והשוני בין יעקב לבין יוסף, עולות כמה שאלות:

מדוע יוסף איננו נקבר בארץ, אלא מושם בארון במצרים? מדוע יוסף איננו מצווה על אחיו לקוברו בארץ כבר עכשיו, בדומה לצווי של אביו, אלא מצווה לקחת את עצמותיו רק כאשר בני ישראל יגאלו ממצרים? ומדוע דווקא יוסף הוא זה שמבשר לאחיו על הגאולה, ולא יעקב בעצמו?

בשאלות אלה נעסוק בהמשך.

ב. ממתי מתחילה הגלות?

תחילת הגלות בטרם השעבוד

שאלה נוספת המתעוררת בעקבות דבריו של יוסף היא מדוע יוסף מרגיש צורך לומר לאחיו "פקוד יפקוד אלוקים אתכם"? האם הם אינם חופשיים לקום וללכת? האם הם משועבדים למצרים כבר עכשיו, בחיי יוסף?

תחושה זו מתחזקת לאור העובדה שכאשר בני ישראל רוצים לקבור את יעקב, הם צריכים לבקש רשות מפרעה; יוסף, המשנה למלך, צריך לבקש רשות כדי ללכת לקבור את אביו, והוא אף אינו מעז לבקש זאת מפרעה באופן ישיר, אלא הוא פונה דרך "בית פרעה":

...וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ: (פרק נ', פסוקים ד' - ו').

אמנם פרעה מסכים מיד, אך אופן הבקשה מעורר תמיהה: יש תחושה שיוסף איננו בעל מעמד כל כך חשוב ומכובד כמו שחשבנו, ובמובן מסויים הוא משועבד לפרעה.

בנוסף לכך, כאשר בני ישראל הולכים לקבור את יעקב, נאמר "רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (שם, פסוק ח'), ופסוק זה מזכיר את דרישתו של פרעה מבני ישראל כמה דורות לאחר מכן:

(ח) וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אלוקיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ:
(י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:
(יא) לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה: (שמות, פרק י').

ושוב במכת חושך:

(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה'רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (שם).

בזמן השעבוד במצרים פרעה איננו מאפשר לבני ישראל לצאת עם טפם ועם הצאן והבקר, כיון שכל עוד הם משאירים במצרים את טפם ואת צאנם ובקרם, הם ימשיכו להיות קשורים למצרים ויחזרו לשם. גם כאשר בני יעקב הולכים לקבור אותו בכנען הם משאירים את טפם ואת הצאן והבקר, ואלה מהווים עוגן לחזרתם למצרים. אם כן, ניתן לחשוב שגלות מצרים כבר החלה ואולי כבר עכשיו ישראל משועבדים למצרים.

אולם, ההבדל בין שני האירועים בולט: בספר שמות, פרעה הוא זה המתעקש שרק הגברים ילכו, בעוד שמשה דורש שכולם ילכו. לעומת זאת, בפרשת ויחי, בסיפור קבורת יעקב, האחים משאירים את טפם וצאנם במצרים מרצונם החפשי. איש איננו אומר להם לעשות כך, והם משאירים את טפם וצאנם במצרים מפני שהם מרגישים שזה ביתם, ולשם הם רוצים לחזור. כלומר - השעבוד עדיין לא החל, אך בני ישראל כבר השתקעו במצרים עד כדי כך שהם אינם מסוגלים לחשוב לעזוב את מצרים; אמנם עוד אין שעבוד ממש, אך בכך מתחילה גלות מצרים.

בשורת הגאולה - "פקוד יפקוד"

יוסף הוא "בעל חלומות" - אמנם כינוי זה ניתן לו על ידי אחיו ככינוי גנאי (פרק ל"ז פסוק י"ט), אך הוא משקף תכונה חשובה של יוסף: יוסף הוא בעל חזון. הוא יודע לקרוא את המציאות ולחוש מה הולך לקרות[6]. יוסף רואה את השתקעותם של בני ישראל במצרים (ואולי הוא גם רואה את יחסם של המצרים אל הזרים הגרים בתוכם), והוא חש שזו תחילתה של גלות ארוכת טווח; הוא מרגיש שהעניין לא יגמר בקלות, והוא מבין כבר עכשיו את סימניה הראשונים של הגלות והשעבוד.

בראותו זאת, מבין יוסף שיהיה צורך בהתערבות אלוקית כדי לסיים את הגלות, ולכן הוא אומר לאחיו: "פקד יפקוד אלוקים אתכם". יוסף חוזה את הגלות, אך עוד לפני תחילתה הוא חוזה את הגאולה העתידה, ולפני מותו הוא משאיר את העם עם החזון הזה.

אולם, יוסף הוא לא הראשון שחזה את הגלות והגאולה ממנה. יעקב הוא שגילה לו סוד זה, באמרו לו "וְהָיָה אלוקים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (פרק מ"ח, פסוק כ"א). יעקב קיבל נבואה זו שנים רבות קודם לכן, עוד ביורדו למצרים לפגוש את יוסף:

(ב) וַיֹּאמֶר אלוקים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל אלוקי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
(ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה[7] וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (פרק מ"ו).

לפני מותו, מוסר יעקב ליוסף את בשורת הגאולה, ויוסף מעביר אותה הלאה לאחיו. כעבור שנים רבות, כאשר משה נשלח אל בני ישראל לבשר להם על תחילת הגאולה, הוא מצטווה לומר להם כך:

... ה' אלוקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אלוקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: (שמות, פרק ג', פסוק ט"ז).

הלשון "פקוד פקדתי" בה משתמש משה כדי לשכנע את זקני ישראל לשמוע לו, היא אותה לשון בה השתמש יוסף בדבריו אל אחיו - "אָנֹכִי מֵת וֵאלוקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית פרק נ', פסוק כ"ד): יוסף הוא זה אשר נטע בלבם של ישראל את התקווה לגאולה, באמרו להם פעמיים "פקוד יפקוד", ותקווה זו הדהדה באזניהם של בני ישראל המשועבדים במצרים. מילותיו של יוסף עברו מפה לאוזן, מאב לבן, במשך שנות השעבוד הקשות, והן שהפיחו בליבם תקווה שיום אחד יפקדו ויגאלו[8].

ג. הגאולה ועצמות יוסף

"והעלתם את עצמותי"

מדוע יעקב, חוזה הגלות והגאולה הראשון, לא סיפר זאת לבניו בעצמו? מדוע השאיר את התפקיד דווקא ליוסף? יתכן שיעקב נפטר בתקופה בה בני ישראל עוד לא היו שקועים במצרים כל כך, ולכן לא היה מתאים לנבא להם על גאולה ממצרים. הוא גילה זאת רק ליוסף, וכאשר יוסף עומד למות הוא מחליט שזהו הזמן המתאים לנבא לישראל על הגאולה. אולם, יתכן שיש כאן סיבה מהותית, והיא שדווקא דבריו של יוסף צריכים ללוות את בני ישראל במהלך גלותם במצרים. דווקא דברי יוסף מהדהדים באזניהם במשך שנות הגלות הארוכות והקשות, ודווקא מילותיו הן שמסמלות את הגאולה.

נקודה זו קשורה לכך שיוסף איננו נקבר בארץ, כפי שנקבר יעקב, אלא עצמותיו מושמות בארון במצרים. אם היה חשש שפרעה לא יסכים להעברת עצמותיו ארצה, הוא יכול היה להסדיר זאת עם פרעה מראש, אך יוסף בוחר לצוות על אחיו להעלות את עצמותיו ביחד איתם, כאשר הם יוצאים ממצרים, בזמן גאולתם. ואכן, כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים, התורה מדגישה את העובדה שמשה קיים את צוואת יוסף, ולקח איתו את עצמותיו:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אלוקים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: (שמות, פרק י"ג, פסוק י"ט).

התורה איננה מספרת על עצמותיהם של שאר האחים, למרות שסביר להניח שגם אותם העלו ממצרים, ואם כן נראה שהעלאת עצמות יוסף איתם הייתה עניין מאד חשוב. מדוע?

כאשר יוסף ציווה על אחיו להעלות את עצמותיו, הוא כרך זאת יחד עם הזכרת הגאולה: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם...והעליתם את עצמותי מזה" (בראשית, פרק נ', פסוקים כ"ד - כ"ה). אם כן, העלאת עצמות יוסף קשורה בקשר הדוק עם הגאולה, כפי שמתאר המדרש:

...הגיע גאולתן של ישראל...ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף. למה? שכך נשבע להן בשבועה לפני מותו שנאמר (בראשית פרק נ', פסוק כ"ה) וישבע יוסף את בני ישראל לאמר וגו'. משנתייגע הרבה פגעה בו סגולה[9]...אמרה לו בא עמי ואראך היכן הוא, הוליכה אותו לנחל אמרה לו במקום הזה עשו ארון של ת"ק ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים. וכן אמרו לפרעה 'רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם? העצמות של יוסף, אם לא ימצאו אותן - עד עולם אינם יכולים לצאת'. מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר: יוסף יוסף אתה ידעת היאך נשבעת לישראל (בראשית פרק נ' פסוק כ"ה) "פקוד יפקוד אלוקים אתכם"! תן כבוד לאלוקי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל! ..בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהומות, מיד התחיל ארונו של יוסף מפעפע ועולה מן התהומות כקנה אחד. לקח אותו ושם אותו על כתפו... (דברים רבה, י"א, ז').

תיקון מכירת יוסף

עצמותיו של יוסף ממשיכות ללוות את ישראל במסעם במדבר[10] ובשנות כיבוש הארץ וחלוקתה. רק לאחר שמסתיים תהליך הגאולה, לאחר מותו של יהושע, מתוארת קבורתו של יוסף:

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה[11] וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה: (יהושע פרק כד, פסוק ל"ב).

אם כן, יוסף איננו נקבר בארץ מיד לאחר מותו, אלא עצמותיו נשארות עם ישראל בגלות, ומלוות אותם בתהליך הגאולה. מה משמעות הדבר?

ניתן לראות בכך תיקון למכירת יוסף:

יוסף נמכר על ידי אחיו בשכם, ומשם התחיל להתגלגל סיפור הגלות במצרים. הגאולה ממצרים כרוכה בתיקון חטא מכירת יוסף, ולכן היא קשורה בהחזרת (עצמות) יוסף, דווקא על ידי אחיו[12], ודווקא לשכם, בה נמכר, כפי שמבטא זאת המדרש:

כך אמר הקב"ה לשבטים מכרתם את יוסף? השיבו עצמותיו למקומן. דבר אחר: אמר להם יוסף משביע אני עליכם שממקום שגנבתוני לשם תחזירוני, וכך עשו בני ישראל - "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם"[13]. (בראשית רבה[14] [תיאודור-אלבק] פרשה פה ד"ה וירד יהודה).

לפי פירוש זה גלות מצרים הייתה תוצאה (או עונש) של מכירת יוסף. אולם, כבר אברהם קיבל נבואה על הגלות הזו, בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, פסוקים ז' - י"ט), ונראה שמכירת יוסף הייתה רק אמצעי כדי לגלגל את ירידת ישראל למצרים.

יוסף כמתחיל הגלות והגאולה

ננסה לתת משמעות נוספת לכך שיוסף מלווה את תהליך הגאולה ממצרים.

יוסף הגיע למצרים עוד לפני אחיו והכין את השטח לקראת בואם (גם אם לא במודע). על ידי כך הוא גרם לירידתם למצרים, ואפשר את השתקעותם בה - הוא זה שנתן להם את ארץ גושן ודאג שהם ישבו בה במקום לחזור אל ארץ כנען. באותה מידה יוסף מתחיל גם את תהליך הגאולה: כאשר יוסף מרגיש שבני ישראל משתקעים במצרים, עוד לפני השעבוד, הוא מנבא "פקוד יפקוד" ומצווה עליהם לקחת איתם את עצמותיו בזמן הגאולה. בכך הוא כבר מתחיל לסלול להם את הדרך לגאולה.

כך, ספר בראשית איננו מסתיים עם הירידה למצרים והשקיעה בה לקראת גלות, אלא מסתיים בסיפור של שתי קבורות, המבטאות את התקווה לגאולה. הסיפור הראשון הוא תהלוכת בני ישראל לארץ כנען, לקבורת יעקב אביהם. קבורת יעקב בארץ מסיימת את סיפור האבות, שכולם נקברו בארץ, וקבורתם בארץ מהווה נקודת אחיזה חזקה ומשמעותית של בני ישראל בארץ כנען. יעקב אמנם מת במצרים, אך הוא דואג לכך שבניו יקברו אותו בארץ, ובכך ירגישו את הקשר החזק שלהם אל הארץ, ארץ אבותם ומקום קבורת אבותם. הסיפור השני הוא קבורת יוסף, וסיפור זה איננו בא אל סיומו, אלא רק מתחיל - יוסף מבקש אמנם להקבר בארץ, אך הוא מבקש לא להקבר בה עכשיו, אלא הוא נשאר עם ישראל במצרים, והצוואה לקבורת עצמותיו בארץ מהווה חלק מן התקווה לגאולה. כאשר בני ישראל יגאלו, הם יקיימו את צוויו של יוסף ויקחו את עצמותיו לקבורה בארץ.

קבורת יעקב בארץ והשבועה לקבור את יוסף בארץ מהוות יחדיו עוגן חזק המושך אותם לחזור אל הארץ, והמבטיח כל הזמן שהגאולה תבא והם יחזרו אל הארץ.

ד. הקשר בין מהותו של יוסף לבין הגאולה

כאמור, יוסף הוא זה אשר התחיל את תהליך ירידתם למצרים, ויוסף הוא זה שמתחיל את תהליך גאולתם ממצרים. נראה שיש משמעות מיוחדת לכך שיוסף מלווה את ישראל בתהליך הגלות והגאולה (על ידי עצמותיו ומילות נבואתו), ומהותו של יוסף היא זו שצריכה ללוות את העם בתהליך הגלות, ולקראת הגאולה מן הגלות.

מדוע? מהי מהותו המיוחדת של יוסף?

יש שתי תכונות מרכזיות בדמותו של יוסף, ושתיהן חשובות מאד לצורך הקיום של העם בגלות, וכהכנת העם לקראת גאולה.

ראשית, כפי שראינו בפרשת וישב, ליוסף יש יכולת מיוחדת להתמודד עם מצבים קשים ולצאת מהם מחוזק עוד יותר: הוא נמכר לעבד במצרים, ומיד מצליח לעלות לגדולה בבית פוטיפר; הוא מושלך לבית הסהר, ומיד מצליח לתפוס שם מעמד חשוב; הוא יוצא מבית הסהר והופך להיות משנה למלך מצרים. היכולת להתמודד עם מצבים קשים ולהגיע דווקא מתוכם אל פסגות גבוהות יותר היא יכולת שחשובה מאד לעם ישראל כדי לשרוד בגלות, וכדי לצאת מן הגלות מחוזקים ובעלי עוצמות גבוהות ביותר[15].

תכונה נוספת של יוסף, הבאה לידי ביטוי בהתמודדותו האישית עם הגלות הפרטית שלו במצרים, היא היכולת שלו להמשיך לשמור על זהותו. יוסף חי שנים רבות בין המצרים, אך הוא לא איבד את זהותו. הוא לא הסתיר את מוצאו ולא התבייש בו, ולכן כולם ידעו שהוא "עברי". כך מכנה אותו אשת פוטיפר[16], כך מכנה אותו שר המשקים באזני פרעה[17], ואף בהיותו משנה למלך הוא ממשיך לשמור על זהותו העברית:

וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: (פרק מ"ג, פסוק ל"ב).

למרות שהשמירה על זהותו כעברי גרמה לריחוק בינו לבין המצרים, הוא לא ויתר על זהותו. השמירה על זהותו העברית באה לידי ביטוי לא רק בכינוי "עברי", אלא גם בכך שהוא מזכיר כל הזמן שה' עוזר לו. כמו כן, העימות עם אשת פוטיפר מראה שיוסף איננו נכנע לתרבות המצרית, אלא ממשיך לשמור על הרמה המוסרית שהייתה בבית אביו, כפי שאומר המדרש:

ר' פנחס אומר: שרתה רוח הקדש ורוח חכמה על יוסף מנעוריו ועד יום מותו. והייתה מנהגת אותו בכל דבר חכמה כרועה שהוא מנהיג את צאנו, ובכל חכמתו הטתו אשה, וכשבקש להרגיל עבירה ראה דיוקנו של אביו וחזר לאחריו וכבש את יצרו. (פרקי דרבי אליעזר [היגר] - "חורב" פרק ל"ח).

כאשר בני ישראל שוקעים בגלות מצרים, הם זקוקים לדמותו של יוסף שתלווה אותם, כדי שהם יוכלו לעבור את הגלות בשלום, להיות ראויים להיגאל מן הגלות, ולצאת ממנה מחוזקים.

דמותו של יוסף, אשר חי שנים רבות בגלות בעצמו והתמודד איתה, היא הדמות העומדת לעיני בני ישראל בהתמודדויותיהם בגלות[18].

יוסף, אשר חווה מצבים קשים ויצא מהם, מכין את בני ישראל לקראת הגלות ומנבא להם שהם יצאו ממנה ושתהיה גאולה. יוסף, אשר ידע כל חייו להכיר בעזרת ה', הוא שמזכיר לבני ישראל שה' יגאל אותם ויושיעם מצרתם. יוסף, אשר ידע לשמור על זהותו העברית גם בהיותו בין המצרים, הוא הדמות העומדת לעיני בני ישראל בניסיונות הקשים בגלות, כאשר הם כמעט נטמעים בין המצרים ושוקעים במ"ט שערי טומאה, אך בכל זאת ממשיכים לשמור על זהותם, ובזכות כך הם נגאלים:

ג' מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו: שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה. (במדבר רבה [וילנא], פרשה י"ג, כ', ד"ה ב"יום הששי").

 

[1] ישראל נקראים לראשונה "עם" בפי פרעה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום..." (שמות א', ט').

[2] אמנם אצל יעקב התיאור מפורט הרבה יותר, אך ישנם כמה אלמנטים מרכזיים שמופיעים בשני התיאורים

[3] שימו לב לדמיון הרב בין דברי יעקב לדברי יוסף.

[4] צווי על הקבורה בארץ מופיע אצל שניהם, אך יעקב מצווה על קבורתו פעמיים: פעם ליוסף, ופעם לכל בניו. גם בתיאור הקבורה של יעקב התיאור כפול: בתחילה יוסף מקיים את צו אביו, ואחר כך מופיע תיאור של קבורתו על ידי כל האחים.

[5] השבועה מופיעה אצל שניהם: יוסף משביע את אחיו לקברו בארץ, ויעקב משביע את יוסף לקברו בארץ.

[6] ברור שיכולת זו באה לו בעזרת ה' - ה' הוא שמראה לו את החלומות ואת פתרון החלומות, אך יוסף הוא בעל יכולת וכשרון לקלוט זאת ולפעול בהתאם: כך הוא חזה את זה שמשפחתו תהיה תלויה בו, ומבחינה זו הוא ינהיג את המשפחה; כך הוא הצליח לפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים, וכך הוא גם פתר את חלום פרעה, הודיע שיבואו שנות הרעב, וידע לייעץ את העצה הנכונה להתמודדות עם הרעב.

[7] אמנם רש"י, רשב"ם וראב"ע מסבירים שהכוונה ב"אנכי אעלך גם עלה" היא לקבורת יעקב בארץ, אך נראה שניתן להבין את דברי ה' גם על הגאולה ממצרים, כפי שמפרש המדרש בשמות רבה, ג', ג' :

"וארד להצילו מיד מצרים" וגו'. אמר הקב"ה למשה: אני אמרתי ליעקב אביהם "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך" וגו', ועתה ירדתי לכאן להעלות בניו כמו שאמרתי ליעקב אביהן.

יוסף מוזכר כאן כמסייע ליעקב, ומכיוון שנקודה זו מוזכרת בסמיכות להבטחת הגאולה אולי כבר בכך יש רמז לשותפותו של יוסף בתהליך הגאולה.

[8] א. רעיון זה הוצע על ידי המדרש:

אמר להם (משה לזקנים): כך אמר הקב"ה 'פקוד פקדתי אתכם'; סימן היה לישראל, כל גואל שיבא בסימן הזה 'פקוד פקדתי', הם יודעים שהוא גואל של אמת. שכן אמר להם יוסף, "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם" (בראשית פרק נ', פסוק כ"ד), כיון שהזכיר להם "פקוד יפקוד" מיד "ויאמן העם" (שמות פרק ד', פסוק ל"א). (מדרש תנחומא [בובר], פרשת שמות, סימן כ"א).

ב. רש"י, בפרושו לשמות פרק ג' פסוק י"ח, משתמש במדרש זה ואומר כך :

"ושמעו לקלך" - מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית פרק נ' פסוק כ"ב) "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם", יוסף אמר להם (שם פסוק כ"ה) "פקוד יפקוד אלוקים אתכם".

פרוש זה של רש"י קצת קשה, כי "פקוד יפקוד" מופיע פעמיים בדברי יוסף ואינו מופיע כלל בדברי יעקב. אמנם גם יעקב מנבא גאולה ממצרים, אך במילים אחרות:

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אלוקים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. (בראשית פרק מ"ח פסוק כ"א).

נראה כי דברי רש"י מיוסדים על המדרש בשמות רבה, ה', י"ג, לפיו סימן הגאולה נמסר מיעקב והלאה מדור לדור עד לזמנו של משה. בעקבות מדרש זה פירש רש"י את הביטוי "פקד יפקד" שנאמר בפרשת ויחי כך שהראשון נאמר על ידי יעקב, והשני על ידי יוסף, למרות שעל פי פשט הכתוב שני הביטויים נאמרו על ידי יסף. יש לציין (כפי שכבר כתבנו לעיל) כי למרות שהמילים "פקוד יפקוד" נאמרו על ידי יוסף, רעיון הגלות והגאולה הובע לראשונה על ידי יעקב.

[9] במדרשים אחרים - סרח בת אשר.

[10] עיינו במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא "דויהי", בשלח, פתיחתא ד"ה ויקח משה: "שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים...".

[11] מעניין שיעקב, בדבריו ליוסף, קושר בין הגאולה לבין נתינת שכם ליוסף: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אלוקים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:" (בראשית פרק מ"ח, פסוקים כ"א-כ"ב).

[12] מקובל להבין שהרצון להרוג את יוסף היה בעיקר ביוזמתם של שמעון ולוי, מפני שהם בעלי תכונת הקנאה במשפחה, וכן מפני שבני השפחות היו כנראה "חברים" של יוסף, וראובן ויהודה ניסו להצילו. כמו כן, יוסף אוסר דווקא את שמעון, ונראה שמאסר זה היה מכוון. בהקשר זה מעניין לשים לב שדווקא משה, מבני לוי, הוא זה שטורח ודואג להחזיר את עצמות יוסף, וניתן לראות זאת כחלק מן התיקון.

[13] הירידה למצרים התחילה במחלוקת, בפירוד שהוביל למכירת יוסף, והחזרה לארץ מסמלת אחדות: האחים, המיוצגים על ידי בניהם, הם אלו הדואגים להביא את יוסף לארץ ולקוברו בשכם, וכך נקודת המחלוקת הופכת ליסוד האחדות. יסודה של שכם כנקודה מכרעת באחדות ישראל או חלילה בפירודם באה לידי ביטוי גם בהמשך, בפיצול מלכות ישראל, ואין כאן המקום להאריך.

[14] וכן גם במכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא "דויהי", בשלח, פתיחתא ד"ה "ויקח משה":

אמר להם יוסף: אבי ירד כאן לרצונו, ואני העלתיו; אני ירדתי על כרחי, משביע אני עליכם ממקום שגנבתוני לשם תחזירוני, וכן עשו ל שנאמר "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה".

[15] ה' מבטיח לאברהם שבניו ישתעבדו, אך יצאו מחוזקים מן השעבוד: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: ...וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: (בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ג). אמנם הפרוש הפשוט של ש"רכוש גדול" הוא ממון, אך ניתן להבין זאת גם כהתחזקות כללית של העם בתחומים אחרים.

[16] (יד) רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ ...:
(יז) בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: (בראשית, פרק ל"ט).

[17] (יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים... (פרק מ"א).

[18] תכונות אלו יוסף שואב מאמו, רחל, שגם היא דמות המלווה את בני ישראל בצאתם לגלות, וגם עצמותיה (וקבורתה בבית לחם, על דרך אפרתה) מסמלות תקווה מיוחדת ותפילה מיוחדת הונבעות מידיעה שהקב"ה מלווה את בניו גם בקשיים העצומים של הירידה לגלות:

רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ... כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (ירמיהו, פרק ל"א, פסוק ט"ו).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)