ויחי | ויחי יעקב - ויחי יוסף

פרשת השבוע פותחת בכותרת המזמינה אותנו לבחון את חייו של יעקב דווקא, אולם למעשה, פרשה זו - החותמת את ספר בראשית - סוגרת שלושה מעגלים נפרדים.

בכל הפרשות האחרונות (החל מפרשת 'וישב'), אנו מתגלגלים ברצף אחד של סיפור מתמשך - סיפור יוסף ואחיו. בסיפור כולו ישנם שלושה גיבורים עיקריים העולים על הבמה, בזה אחר זה - יעקב, האחים (שכפי שראינו בפרשת וישב, לעיתים יהודה מתפקד כנציג האחים) ויוסף.

בפרשה שלנו נסגרים שלושה מעגלים שונים הקשורים לשלושת גבורים אלו, ובסגירות אלו יתמקד השעור.

יעקב: כאמור, שם הפרשה נושא את שמו של יעקב - "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (מ"ז, כח). ממילא, אנו מצפים למצוא בפרשה רגעי סיכום וסיום של יעקב, ואכן יש רבים כאלו (בעומדו לפני יוסף, בברכתו לבנים, תיאור האבל עליו וקבורתו וכו'). בתוך כל נימות סכום אלו, ישנה תמונה אחת מרגשת ביותר, דווקא בשל היותה סגירת מעגל ברור, מעגל שנפתח לפני שנים רבות ושהשפיע במישרין על כל חייו של יעקב.

לפני מותו של יעקב בא אליו יוסף עם שני בניו, ואז מבקש יעקב מיוסף, שיביא לפניו את שני בניו: "קחם נא אלי ואברכם". כעת מדגיש הכתוב, משום מה, כי "עיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות" (מ"ח, ט-י). כשיעקב מברך את שני הבנים, נראה לפתע כי הוא מתבלבל מפני שהוא הופך את ידיו, ושם את יד ימין (היד החשובה) על ראש אפרים - למרות שהוא הצעיר, ואת יד שמאל (החשובה פחות) על ראש מנשה - הבכור. גם יוסף נזעק אל מול טעות זו, ומיד מנסה לתקן את שגיאת אביו: "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו: 'לא כן אבי כי זה הבכר, שים ימינך על ראשו' ". אולם, מתוך תשובת יעקב ליוסף מתברר כי אין זו טעות, ובכוונה החליף יעקב את אפרים עם מנשה, וכבד אותו ביד ימין, המורה כאמור על חשיבות יתירה: "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים" (מ"ח, יז-כ).

כך אם כן, מקבל האח הצעיר משנה חשיבות בברכת יעקב, שהוא עצמו איננו רואה טוב בשל עיניו שכבדו מזקן. תמונה זו חוזרת על תמונה שחווה יעקב עצמו בשחר נערותו, תמונה ששינתה את כל חייו: גם להוריו היו שני בנים שעמדו בפני ברכה, והוא היה האח הצעיר. למרות צעירותו, קבל יעקב את הברכה לפני אחיו הבכור, ממש כאפרים שהוקדם למנשה. גם אז, כשיעקב התברך, העיד הכתוב על המברך - "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" (כ"ז, א).

בעקבות גניבת הברכה שיועדה מלכתחילה לאח הבכור - עשו, נאלץ יעקב לברוח לחרן ולשהות שם עשרים שנה, להתמודד עם לבן הרמאי, ולשאת את שתי בנותיו (לולא הגניבה והבריחה נדמה לי כי יעקה היה נושא אשה אחת בלבד. רמזנו לכך בשיעור על פרשת וישלח). מאז החלו המתחים בבית יעקב בין אגף לאה ואגף רחל, דבר שהוביל למכירת יוסף וכל הנגזר מכך.

כעת, בערוב ימיו מסתכל יעקב אחורה על חייו, ומן הסתם בוחן שוב ושוב את עצת אמו - לגנוב את הברכה, דבר שכאמור השפיע על כל חייו. נדמה לי, כי בסגירת המעגל שאנו קוראים אודות יעקב, חילוף הצעיר בבכור בברכתו, מבקש יעקב לומר כי למרות כל יסוריו וחייו הקשים ("מעט ורעים היו שני חיי"), הוא אינו מצטער על המעשה. הוא יודע שהוא שילם מחיר יקר ביותר על גניבת דעת אביו, וגניבת הברכה מאחיו, אולם, בסופו של דבר נאלץ יעקב לעשות זאת, על רקע הבשורה ששמעה רבקה עת התרוצצו שני הבנים בקרבה: "שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר". כעת יעקב חוזר שוב על אותו המעשה, בדור הבא. שוב מעדיף יעקב את הצעיר על פני הבכור מבין שני בני יוסף, והפעם מנקודת ראותו של נותן הברכה (הדבר בולט גם בברכת יעקב לשנים-עשר בניו שנדון בה בהמשך). וממש כשם שרבקה שמעה ש"שני גוים בבטנך", אולם ישנה עדיפות לעם הצעיר מלעם הבכור - "ורב יעבוד צעיר", כך כעת מנסח זאת יעקב: "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו".

המאורע המשמעותי ביותר בחייו של יעקב, שהשפיע על כל חייו נזכר שוב כעת ברמז, כעובר לדור הבא, וכאן ניצב יעקב וחוזר על החלפת הצעיר בבכור מתוך מודעות גמורה ובחירה אישית.

האחים: פרשתנו מציבה שוב את כל בני יעקב יחדיו, כפי שהיה לפני המכירה. אמנם האיחוד המשפחתי המחודש נעשה במצרים ולא בארץ כנען, אך איחוד זה סוגר מעגל ומתקנו. בתחילת הספור, יוסף הצטייר כמלשן על אחיו אשר מביא את דבתם רעה אל אביהם ומעורר קנאה בחלומות השלטון שלו, והאחים מצידם שנאו אח זה עד שמכרוהו לישמעאלים. כעת, באיחוד המחודש, נסגר מעגל בתיקון כל הצדדים. האחים מצידם מודים בפשעם ומבקשים את סליחתו של יוסף: "ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך... וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים". הם שמכרו את יוסף לעבד, מציעים כעת את עצמם להיות לעבדי יוסף, ואילו הוא, שחלם כל העת על כך שאחיו ישתחוו לו כבחלום האלומות ואחד עשר הכוכבים, והנה רגע זה מתממש, שהרי כעת יודעים האחים שמדובר ביוסף ובכל זאת הם ממשיכים ומשתחווים - ממש כדברי החלום - הנה דווקא כעת יוסף מגלה כי גם הוא הפך את עורו. הוא איננו שליט או מלך, הוא איננו נציג החוק והסדר שמביא את דיבת החוטאים אל רשויות החוק. אדרבא: "אל תיראו כי התחת אלהים אני, ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". יוסף אינו רואה עצמו כמלך מעניש, אלא כשליח אלהים להחיות עם רב.

יותר מכך. כל ספור מכירת יוסף קשור כמובן למתח הבסיסי שקיים בבית יעקב, מיהו זה שיזכה להמשיך את משפחת אברהם ומיהו שידחה. בהחלט ייתכן שהאחים סברו שהבחירה והדחיה שעברו על יצחק מול ישמעאל, ועל יעקב מול עשו ימשיכו גם בדור הבא, ועל פניו נראה היה להם כי יעקב עומד לבחור ביוסף (שהרי הוא עשה לו כתונת פסים). גם אם יכול להבחר יותר מבן אחד, המתח שבין רחל ולאה ניכר כמובן בין הבנים, וגם כאן אהבת יעקב את רחל, על העליונה. זהו הרקע למכירת יוסף - בנה הבכור של רחל, וסילוקו מהתחרות על ירושת האב; זהו הרקע לכך שראובן שוכב עם פלגש אביו, כמי שמבקש לקבוע עובדות בשטח אודות היורש הבא (וייתכן כי זהו הרקע לירידת יהודה מעם אחיו לאחר מכירת יוסף).

בפרשה שלנו, מכנס יעקב את כל בניו ומכריע במאבק עקש זה שבין הבנים. אנחת רווחה גדולה יכולה לפרוץ מפי כל הבנים עת הם מבינים כי אין בן נבחר ובן נדחה. מעתה כולם כלולים בתוך המשפחה שעתידה לההפך לעם. זו הדגשת הכתוב בסוף ברכות יעקב: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אתם, איש אשר כברכתו ברך אתם" (מ"ט, כח). אין זה דבר ברור מאליו ש"כל אלה שבטי ישראל", וזוהי אחת המסקנות החשובות ביותר ששומעים הבנים לפני מות אביהם.

אולם, גם אם אין נדחים חלק מן הבנים ורק אחד נבחר, עדיין שלושה בנים מקבלים עדיפות הקשורה למנהיגות המשפחה, על פני אחיהם.

1. יהודה - יעקב מתחיל לברך את ראובן הבכור, אך למעשה, במקום ברכה שומע ראובן תוכחה גלויה, אשר דוחה אותו מהיות מנהיג המשפחה ומלקבל זכויות של בכור. התוכחה קשורה לרצונו המוקדם של ראובן לקבוע את עובדת מנהיגותו, כששכב עם פלגש אביו: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה". ממילא, שבט המנהיגות עובר לבן הבא בתור, אולם מיד אנו שומעים גל תוכחה נוספת המופנית לשמעון ולוי. בקורת זו, הקשורה למעשיהם בשכם לאחר אונס דינה, דוחה אותם מהיות מנהיגי האחים: "בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז...". כעת עולה יהודה על הבימה, והוא מקבל סוף סוף את שבט המנהיגות - "יהודה, אתה(-בניגוד לקודמים) יודוך אחיך... ישתחוו לך בני אביך... לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". יהודה אם כן נבחר להיות מנהיג האחים, ולמעשה ברכת יצחק שאמר ליעקב: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (כ"ז, כט), אמורה להתממש אצל יהודה - "ישתחוו לך בני אביך" (יעקב אינו משתמש במינוח אותו שמע מיצחק - "בני אמך" אלא מחליפו ב"בני אביך", כדי שיהיה ברור כי גם בני רחל עתידים להשתחוות ליהודה. המשפחה לא תתפצל לשני מחנות על פי יחוס האם).

2. דן - לאחר ברכת יהודה אנו שומעים על ברכות יששכר וזבולון, שם אין תוכן הקשור למנהיגות, אולם מיד לאחר בני לאה, עובר הכתוב לדן - בכור השפחות - ושם אנו שומעים: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". רבו הפירושים לכל ברכות יעקב, ובכללם גם ברכת דן, אולם דומני כי יש להבין ברכה זו על רקע היות דן בן שפחה ולא חלק משבטי ישראל במעמד העליון- בני רחל ולאה. על רקע זה אומר יעקב לדן כי הוא יהיה: "כאחד שבטי ישראל", למרות היותו בן שפחה! גם בני השפחות אינם נדחים מהיות חלק ממשפחת ישראל, ויתירה על זאת, דן מקבל תפקיד מנהיגותי מסוים הקשור לשלטון בישראל: "דן ידין עמו". מעמדו המיוחד של דן, הקשור למנהיגות בישראל, יעלה שוב מאוחר יותר בברכת משה לשבטי ישראל, שם ישמע דן ברכה דומה לזו ששמע כעת יהודה: "דן גור אריה יזנק מן הבשן" (ויהודה התברך כעת על ידי יעקב: "גור אריה יהודה מטרף בני עלית"). השוואת שני שבטים אלו בולטת בספר שופטים, ואין כאן מקום להאריך בענין.

3. יוסף - הבן השלישי השומע ברכה הטומנת בחובה מנהיגות או עליונות על שאר האחים הוא יוסף: "תהיין(-הברכות) לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו". יעקב מכנה כאן את יוסף כ"נזיר אחיו", ביטוי המורה על עליונות מסוימת, גם אם אין יעקב מגדיר באופן מפורש את תוכנה. מעמדו המיוחד של יוסף בא לידי ביטוי עוד קודם לכן, עת אמר יעקב ליוסף כי שני בניו - "כראובן ושמעון יהיו לי", כלומר שני בני יוסף נוחלים נחלות כאילו הם חלק מבני יעקב ממש. הם מרכיבים את שבטי ישראל כשאר בני יעקב, ומבחינה זו זוכה יוסף ומקבל פי שניים מכל אחיו - כדינו של בכור היורש פי שניים מירושת אביו (נדון בזה בהמשך).

כך אם כן יהודה זוכה בסופו של דברא למנהיגות המשפחה, ואליו מצטרפים עוד שניים - יוסף ודן. למעשה ישנו נציג לכל זרם במשפחה: יהודה - נציג לאה (לאחר שראובן, שמעון ולוי נדחו); יוסף - בכור רחל; דן - בכור השפחות. חלוקה דומה מצאנו בחניית ישראל מסביב למשכן ובמסעיהם. שם היו ארבעה דגלים, כשבראשם ניצבו: ראובן (הבכור הביולוגי, שבהקשר שלנו נדחה מהיות מנהיג), יהודה ("בכור" לאה הנבחר), אפרים (בכור רחל - בן יוסף, שיעקב העדיף אותו על פני מנשה אחיו), דן (בכור השפחות).

יוסף: אין ספק כי המעגל המשמעותי ביותר הנסגר בפרשתנו הוא מעגלו של יוסף. ראוי לשים לב לכך שלאחר פטירת יעקב ממשיך הכתוב ומתאר את קורות ישראל במצרים, כשהגיבור המואר באור הזרקורים הוא יוסף. רק עם פטירתו יושלם הספור וספר בראשית כולו יסתיים.

בעיון מדוקדק נראה, כי למעשה הגבור בכל סיפורי משפחת יעקב שסופרו מאז מכירת יוסף הוא יוסף עצמו. גם אם לאנשים נוספים ישנו תפקיד בהתפתחות הספור, דומה שהכל מסופר תוך התמקדות ביוסף ובחינת הקורות אותו. מבחינה זו, ספור ארוך זה התחיל ב-"אלה תלדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה" (ל"ז, ב) ומסתיים ב-"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים" (נ', כו - סוף הספר). סגירת מעגל זו מדגישה כי כל המסופר בתווך, מתאר לנו את קורות יוסף מגיל 17 עד גיל 110! ראוי להדגיש כי לאורך כל ספר בראשית מבטאת הכותרת "אלה תולדות...", התמקדות בבניו של האיש שזה עתה הוזכר (הרחיב בדבר רשב"ם בפירושו לתחילת וישב). כך למשל תחת הכותרת "אלה תולדות תרח" אנו קוראים את כל ספורי אברהם. תחת הכותרת "אלה תולדות יצחק" אנו קוראים את כל ספורי בן יצחק - יעקב: בריחתו חרנה, עבדותו אצל לבן, פגישתו עם עשו, נדודיו בארץ ישראל ומעשה דינה. הכותרת הבאה - "אלה תולדות יעקב" פותחת את ספורי בנו של יעקב - יוסף, ומעתה עובר הכתוב לתיאור מכירת יוסף והקורות אותו במצרים.

כלומר, ישנו גבור נוסף בו מתמקדת התורה לאחר אברהם, יצחק ויעקב, והוא יוסף. לא רק הכתוב מתמקד בו אלא גם שכינה נודדת איתו, ובכל מקום אליו יוסף מגיע אנו שומעים כי ה' שומרו ומצליח את מעשיו. נחזור לנקודה זו בהמשך.

גם ההתמקדות ביוסף בסיום הפרשה, נעשית לאחר תיאור פטירת האב האחרון יעקב, ובכל זאת הספר אינו נגמר, אלא ממשיך ללוות ולתאר את יוסף. בקטעי סיום אלו, קשה שלא להעמיד את תיאור קורות יוסף מול תיאור קורות יעקב:

1. על יעקב קראנו: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה". הודעה מפורשת על מנין חיי האדם, כפי שנאמר גם אצל אברהם ויצחק, תופיע רק אצל יוסף ולא אצל בן נוסף של יעקב: "ויחי יוסף מאה ועשר שנים... וימת יוסף בן מאה ועשר שנים" (אמנם, כדרך אגב ובאופן אחר נשמע גם על שנות לוי - שמות ו', טז).

2. אל מול דברי העידוד שמשמיע יעקב: "הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם", אומר יוסף: "אנכי מת, ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב".

3. כחלק מסכום חיי יעקב אנו שומעים מפיו: "ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך". ברכת פריון הבנים המשמח את הסב הזקן אנו שומעים גם בתיאור סכום חיי יוסף: "וירא יוסף לאפרים בני שלשים, גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף".

4. על יעקב קראנו: "ויחנטו הרפאים את ישראל", וכן על יוסף: "ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים".

5. ממש כשם שיעקב משביע את יוסף ושאר בניו שיקברוהו בארץ כנען: "אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם... ויאמר השבעה לי,וישבע לו... ויצו אתם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי, קברו אתי אל אבתי, אל המערה אשר בשדה עפרן החתי... אשר על פני ממרא בארץ כנען" (לאחר מכן יזכיר זאת שוב יוסף: "אבי השבעני לאמר הנה אנכי מת, בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני"). בקשה זהה נשמע מפי יוסף: "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה".

השוואות אנטנסיביות אלו (נעשות בסיכום הספר בחמשה פסוקים בלבד), מחדדים את ההשוואה הכוללת יותר שנגלית מול עינינו בין יעקב ליוסף: שניהם נאלצו להפרד מביתם וממשפחתם בשל ריב אחים; שניהם גורמים להצלחה כלכלית לאדון אצלו הם שרויים (אל מול דברי לבן ליעקב: "נחשתי, ויברכני ה' בגללך" (ל', כז) אנו קוראים על יוסף: "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף" (ל"ט, ה)); שניהם מרומים על ידי בעלי הבית אצלם הם שוהים; שניהם מתחתנים ובונים את ביתם במקום גלותם ועוד.

תופעה זו מחדדת את הבעיה לגבי מעמדו של יוסף. חז"ל אומרים כי "אין קורין אבות אלא לשלושה" (כלומר רק אברהם, יצחק ויעקב קרויים 'אבות' - מסכת ברכות דף ט"ז:). נדמה, כי חז"ל מבקשים לשלול את הדעה שניתן לטעות בה כי יוסף הינו אב רביעי בפני עצמו.

ניתן היה לחשוב כך בעיקר בשל דרך התיאור המקראי המתמקד ביוסף ובקורותיו, ממש כשם שהתמקד קודם לכן באברהם, יצחק ויעקב. כשהכתוב מתמקד במשהוא סימן הוא כי גם השכינה מתמקדת בו והולכת עמו, ומבחינה זו אכן נראה כי יוסף הינו אב לאומה הישראלית. גם אם לא "אב" במובן גנטי, עדיין "אב" במובן תרבותי רוחני.

יתירה מזאת. יוסף אמנם אינו זוכה לנבואה כאבותיו, אך הוא "בעל החלומות", הוא זוכה לחלום חלומות בעלי משמעות ולפענח חלומות כאלו. אמנם אין זו נבואה מפורשת, אך יוסף זוכה לקבל ולהבין מסרים לגבי העתיד. בנוסף לזה, בסופו של דבר שני בניו (אפרים ומנשה) בונים את בית ישראל כשאר בני יעקב. מבחינה זו, יוסף תורם שני בנים ועולה למעמד אב, אך שני בניו עומדים לצד אחיו, ומבחינה זו אביו יעקב היה האב האחרון.

הספר כאמור מסתיים בספורו של יוסף, מדגיש את מעמד הביניים שלו - בן אב לבן, בן יעקב לאחיו. ייתכן כי מעמד ביננים זה הכרחי על מנת לעבור מבנים נבחרים לאומה שלימה שכולה נבחרת. כך בשלב ביניים זה, יוסף נבחר ברמה מסוימת בפני עצמו, אך אחיו לא נדחו.

זהו הספור האחרון על משפחת יעקב. בספור הבא שיפתח את ספר שמות, נשמע לראשונה יוצא מפי מלך מצרים: "הנה עם בני ישראל". מעתה, לא עוד משפחה אלא עם, לא עוד מאבקי בחירה ודחיה אלא בניית זהות תרבותית לאומית.