ויגש | ואלה שמות בני ישראל

הבעיות

א. חצרון וחמול

שני בניו של פרץ בן יהודה נזכרים בין היורדים למצרים בשנות הרעב. וכבר נתקשו המפרשים בצפיפות האירועים במשפחת יהודה במשך כ"ב השנים שבין מכירת יוסף לבין ירידת משפחת יעקב למצרים. יוסף נמכר בן י"ז, בן שלושים נתמנה למשנה למלך, ועד שירד יעקב למצרים עברו עוד תשע שנים: שבע שנות השבע ושתי שנות הרעב. בכ"ב השנים הללו הספיק יהודה לשאת את בת-שוע, ללדת את ער ואונן, בניו נשאו את תמר ומתו, מאז - רבו הימים עד שתמר ניתנה לשלה, וברבות הימים - יהודה נשא את תמר והוליד את פרץ. פרץ גדל והוליד את חצרון וחמול, שחיו כבר כאשר בית יעקב ירדו למצרים. יוצא, אפוא, שבמשפחתו של יהודה נולדו כשלושה דורות בכ"ב שנים, וביניהם עוד היה הפסק של "ימים רבים", שבהם המתינה תמר ליבמהּ.

במפרשים מצאנו שני תירוצים ידועים לקושייה זו. הראב"ע (בראשית ל"ט, א) טען מכוח הקושיה שמעשה תמר קדם למכירת יוסף בימים רבים, והפרשיות לא נכתבו כסדרן. החזקוני (שם), לעומתו, הלך בדרכו של רש"י (שהפרשיות כסדרן), והסביר ש"דורות הראשונים היו מולידים לשבע שנים" (סנהדרין סט ע"ב), ואלו הם הפרשי הדורות במשפחת יהודה.

דעתנו לא נחה בשני התירוצים. לדעת החזקוני נצטרך לטעון שבמשפחת יהודה נולדו שלושה דורות רצופים לאחר שבע שנים, וזאת כאשר ההפרש בין יעקב ליהודה הוא כשמונים שנה. בדור הבא - חצרון, שירד למצרים, הוליד את כלב (וע"פ חז"ל הוא כלב בן יפונה), שהיה בן ארבעים בצאת ישראל ממצרים, כלומר קיים פער של כמאה ושבעים שנה בן האב לבנו. הפרשים כה קיצוניים בין דורו של יהודה לבין הדורות שלפניו ושלאחריו נראים לנו מוזרים, ולא מצינו במקום נוסף שלושה דורות בכ"ב שנים.

דרכו של ראב"ע אינה נוחה לנו אף היא. בכמה מאמרים (עיין במגדים ב') נטינו לשיטת רש"י שהפרשיות כסדרן, ועמדנו על כך שחורבן משפחתו של יהודה היה עונש על מכירת יוסף. ועדיין קושייתנו לא זזה ממקומה.

ב. שבעים או שישים ותשעה

חז"ל וכל המפרשים עמדו על כך שבני לאה הנזכרים בשמותם (בפרק מ"ו) אינם אלא ל"ב נפש (ראובן וארבעת בניו, שמעון וששת בניו, לוי ושלושת בניו, יהודה, שלושת בניו ושני נכדיו, יששכר וארבעת בניו, זבולון ושלושת בניו ודינה). לעומת זאת, בסיכום בני לאה נזכרו ל"ג נפש (מ"ו, טו). בניגוד לכך, סיכום משפחות היורדים הוא ס"ז נפש (33 ללאה, 16 לזלפה, 11 לבנימין ו-7 לבלהה), ואילו בתורה נזכרו ס"ו בלבד (מ"ו, כו). אם לא די בכך, בפסוק הבא הופך מספרם, בתוספת יוסף ושני בניו, להיות שבעים! נמצאנו למדים, שאם מונים את השמות המופיעים בפרשה אחד לאחד, מגיעים למספר שבפסוק כו (שישים ושש); הסיכום שבפסוק טו (שלושים ושלוש) מתאים לסיכום הסופי - שבעים נפש; אך אין התאמה כוללת בין ארבעת המקומות.

לשאלה זו ניתנו תירוצים רבים. התירוץ האחד (המובא בחז"ל וברש"י) מוסיף את יוכבד, שנולדה בין החומות, לבני לאה ולסיכום השבעים, אך עדיין לא נזכרה יוכבד ברשימת השמות ובסיכום השישים וששה. התירוץ שני - לרשב"ם ולסיעתו - מסביר שיעקב נימנה עם משפחת לאה ועם שבעים הנפש, אך לא עם השישים וששה, שהם "יוצאי ירך יעקב" (מ"ו, כו).

ועדיין - נותר לנו מקום להתגדר בסתירה זו.

ג. בנות יעקב

בין שבעים יורדי מצרים נזכרו שתי בנות - דינה ושרח בת אשר. כבר נתקשה רש"י על פי שיטת ר' יהודה, שתאומות נולדו עם השבטים, מדוע לא נמנו כל התאומות בין יורדי מצרים. רש"י תירץ שכל התאומות מתו לפני הירידה למצרים. בני יעקב היו בתקופה זו כבני ארבעים. האומנם כל הבנים האריכו ימים וכל הבנות מתו בצעירותן?

זאת ועוד. על פי חוקי הביולוגיה והסטטיסטיקה, האין זה מוזר ששבעים יורדי מצרים מתחלקים לשישים ושמונה גברים ולשתי נשים? האומנם רק בנים נולדו לבני ישראל? ואת מי נשאו בני בניו של יעקב לנשים, האומנם נשאו כולם מצריות? והאם על משפחות כאלה חתם הקב"ה את שמו? והלא בן אישה ישראלית ואיש מצרי - פרסם הכתוב[1], ואם בני ישראל הם בני מצריות - מהי הרבותא בפסוק? האומנם כה גדול ההבדל בין בני אישה מצריה לבין בן איש מצרי?

הצעת הפתרון

הצעתנו לפתרון הקושיות הנ"ל מבוססת על ההנחה שהמספר שבעים - הסכום הכולל של יורדי מצרים - איננו מספר מקרי, ואכן, התורה מדגישה מספר זה פעמים נוספות (שמות א', ה; דברים י', כב). חשיבותו של המספר שבעים קשורה לדברי השירה:

"בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל: כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו" (דברים ל"ב, ח-ט).

הפסוק מקביל בין שתי פרשיות: תולדות בני נח שנפרדו לאחר המבול ופרשת דור הפלגה מחד, ותולדות בני יעקב היורדים למצרים מאידך. תולדות העולם - עמים ותרבויותיהם ומלחמותיהם - החלו משבעים נפש, וכך גם החלו תולדות ישראל, כאשר הפכו במצרים ממשפחה לעם.

להבנתנו, יש בהקבלה זו מלבד הצד הרעיוני[2] גם צד משפטי עם משמעות מעשית. ארץ ישראל נתחלקה למשפחות יורדי מצרים (כמוכח מבמדבר כ"ו - עיין שם), ובני יוסף עמם[3].

למדנו אפוא, שמשמעות דברי השירה הם שהקב"ה חילק את עולמו לשבעים אומות - בני נח, ובמקביל חילק את ארצו לשבעים משפחות בני ישראל. הנחלת ארצו הנבחרת של ה' התבצעה באופן המקביל לדרך הנחלת כלל העולם. לעניות הבנתנו, ביאור זה מאפשר לנו לפרש את מספרם של שבעים יורדי מצרים בצורה גמישה. לנוחיות הרצאת הדברים, נפתח דווקא בפרק שסיימנו.

א. בנות יעקב

נקודת המוצא של רש"י ושל רוב המפרשים הייתה שאם נמנו דינה ושרח בת אשר, סימן הוא שאף הנשים נמנו בין יורדי מצרים. ולפי שרק שתיהן נמנו, כנראה שהאחרות מתו או שלא היו קיימות.

לעניות הבנתנו, הקושיות שהצגנו מצדיקות נקודת מוצא הפוכה. בבית יעקב אכן היו בנות רבות[4], כמו בכל משפחה גדולה שיש בה התאמה בין מספר הבנים למספר הבנות. בני-בניו של יעקב יכלו לשאת את בנות דודיהם לנשים. אותן בנות רבות לא נמנו בין יורדי מצרים, כיוון שבשום מפקד שנתפקדו בני ישראל לא נמנו הנקבות. על אחת כמה וכמה אם נקשור את מספר בני ישראל למספר נחלותיהם בארץ, שנתחלקה לזכרים בלבד, מן הדין הוא שלא תמנינה הנשים. ועוד רובצת לפתחנו השאלה: מדוע נמנו בין השבעים דינה ושרח בת אשר?

ב. שישים ותשעה או שבעים

בחלק הקודם, הבאנו סתירה בין שתי שיטות ספירה של התורה בפרק: משפחת לאה היא בת ל"ב או ל"ג נפשות, יורדי מצרים הם ס"ו או ס"ז נפש, והמספר הכולל של בני ישראל במצרים הוא ס"ט או שבעים.

במאמרו בעלון שבות[5] בחן ר' יוסי עופר שאלות אלו, וענה עליהן בטוב טעם. מבחינה עקרונית הלך במאמרו אחר פירושו של הרשב"ם, שהאיש השבעים (או הל"ג במשפחת לאה) הוא יעקב עצמו. הפרשה לעיתים מונה אותו ולעיתים אינה מונה אותו, כיוון שיש בה שתי שיטות ספירה.

בשיטה המצמצמת - לכל אם כפליים בנים ובני בנים מאשר לשפחתה. כך נמנים 32 בני לאה לעומת 16 בני זלפה, ו14- בני רחל מול 7 בני בלהה. בשיטת מניין זו, ללאה יש 32 בנים.

בשיטה המרחיבה - בית לאה מונה מחצית מבית ישראל כולו. כשם שששת בניה של לאה הם מחצית שבטי ישראל - כך גם 33 יוצאי ירכה הם מחצית מיורדי מצרים, ששים וששה במספר. המעבר בין השיטות מתבצע באמצעות יעקב, שלעיתים נמנה במשפחת לאה ולעיתים אינו נמנה כלל.

מדברים אלו ניתן אולי להסיק (מלבד שיטת המניין הגמיש), שדינה נמנתה כדי להשלים את בני לאה למספר מסוים, ושרח נמנתה כדי להשלים את בני זלפה לששה עשר.

כך ניתן להבין מדוע נמנתה דוקא שרח, ולא בנות אחרות של יעקב. ייתכן, למשל, שלגד לא היו בנות ושרח היתה הבת הבכורה לבית אשר, ולכן נמנתה דוקא היא; ייתכן שנמנתה בגלל סגולותיה המיוחדות (שצוינו במדרש ובאגדה), ובשל כך אף קיבלה נחלה בתוך שבעים הנחלות בארץ, שהם כנגד שבעים הארצות של האומות; ושמא נחלה זו היא המבטאת את "חיי הנצח" שבהם נתברכה ע"י אביה[6].

הסברנו בקטע זה אינו מחייב, וייתכנו הסברים נוספים. מכל מקום, לטענתנו נמנו דינה ושרח כדי להשלים לשבעים נפש, אך היו בנות נוספות במשפחת יעקב.

ג. חצרון וחמול

לדעתנו, ניתן לבאר שיהודה אכן ירד מאת אחיו בעקבות מכירת יוסף, והפרשיות אירעו כסדרן. בכ"ב השנים שעברו עד לירידת בני ישראל למצרים הוליד יהודה את ער, אונן ושלה. ער ואונן מתו לאחר שגדלו ונשאו את תמר, ויהודה נשא את תמר והוליד את פרץ וזרח. ירידת בני ישראל למצרים היתה סמוכה ללידתם של פרץ וזרח, ועדיין לא נולדו חצרון וחמול. כך מתפרשות כ"ב השנים ברווח, ורק נותר להסביר מדוע נמנו חצרון וחמול, שעדיין לא נולדו, בין יורדי מצרים.

נתבונן בסגנון התורה במנותה את חצרון וחמול, ונשווה אותו לשני הנכדים האחרים - בני בריעה, חבר ומלכיאל:

"ובני אשר - ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתם, ובני בריעה חבר ומלכיאל". (מ"ו, י"ז)

"ובני יהודה - ער ואונן ושלה ופרץ וזרח, וימת ער ואונן בארץ כנען, ויהיו בני פרץ חצרון וחמול". (מ"ו, י"ב)

ממשמעות הפסוק נראה, שחצרון וחמול נועדו להשלים את מספר בניו של יהודה לחמישה לאחר מותם של ער ואונן. הסבר זה, בנוסף לעובדה שנאמר "ויהיו בני פרץ" ולא "ובני פרץ" כדרך שנאמר "ובני בריעה", מאפשרים להבין שחצרון וחמול נמנו לצורך הנחלה למרות שעדיין לא נולדו בעת ירידת בני ישראל למצרים. גם לאחר שמתו, עדיין נשמר מקומם של ער ואונן בין שבעים היורדים, עד שהחליפום חצרון וחמול ומכוחם הם נמנו בספר במדבר בין נוחלי הארץ (ואף שם נזכרים ער ואונן ומכוחם חצרון וחמול).

ד. סיכום

לדעתנו, כאמור, ייתכן שמספר היורדים למצרים לא היה שבעים. היחס בין מספרם של היורדים במציאות למספר שבעים מונחה על פי השיקולים הבאים:

א. מספר הנקבות שירדו למצרים אינו ידוע, כשם שהוא אינו ידוע בשום מפקד. מסתבר שמספר הנקבות קרוב למספרם של הזכרים.

ב. שתי הנקבות שנמנו - דינה ושרח, נמנו כדי להשלים למספר שבעים. דווקא שתיהן נמנו בשל חלוקה מספרית פנימית שהובאה לעיל, הקשורה לבני לאה ובני זלפה. עוד ייתכן, ששתיהן נבחרו בשל סגולה כלשהי שהיתה בהן, דוגמת זו שהזכיר המדרש על שרח (ייתכן שהן גם זכו לנחלה או לערים בארץ).

ג. בשעת הירידה למצרים - חצרון וחמול עדיין לא נולדו. אחרי שנולדו במצרים - הם תפסו למפרע את מקומם של ער ואונן בין שבעים הנפש.

ד. המספר שבעים הוא אפוא נכון, אך מתפרש בצורה גמישה, ולכן כולל שתי נשים ושניים שמתו (ויש מי שעתיד לעמוד במקומם). עיקרו של המספר בא לרמוז שחלוקת הארץ לשבעים הנחלות תהא כחלוקת התבל כולה לארצות. "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".

 

ה. ואם ישאל השואל

בעיה עקרונית וחשובה עדיין מקשה על קבלת דברינו, ומסתמא ניקרה במוחו של הקורא. אם כל כוונת התורה היא להשוות את מספרם של יורדי מצרים לתולדות בני נח - מה ערך יש להשוואה זו כשאינה מדויקת? אם לא ירדו למצרים (על פי חשבוננו) אלא ס"ו זכרים (כולל יוסף ושני בניו), מה יועילו לנו שתי נשים (דינה ושרח) ושני מתים (ער ואונן), שעתידים להיות מוחלפים בשניים שעוד לא באו לעולם (חצרון וחמול)? והרי מסתמא גם בתולדות בני נח היו בנות, אלא שלא נמנו. גם כאלו שמתו בצעירותם, ולא זכו להקים עמים - לא נמנו ביניהם. כיצד גמישות חשבונית יכולה לחפות על בעיית ההשוואה?

תשובתנו: העיקר לדעתנו אינו מספר האנשים אלא מספר הנחלות - "בהנחל עליון גוים". שבעים ארצות הנחיל הקב"ה לבני נח, וכנגדן שבעים נחלות לבני משפחת יעקב. אף אם המסר אינו תואם בדיוק את מספר יורדי מצרים - מספר שבעים הנחלות לא זז ממקומו. לשם כך, יימנו העתידים להיוולד במקום המתים, ותשמורנה נשים את הנחלה ליוצאי חלציהן. וראיה גדולה לדבר: משפחות בני ישראל הנמנות בפרשתנו, מלבד יעקב ובניו, מונות חמישים ושבעה נפשות. יעקב ושנים עשר בניו משלימים לשבעים. אילוצים שונים (עיין ברש"י במדבר כ"ו) ויציאתו של שבט לוי מן המניין משנים את מבנה המשפחות כעבור מאתיים וחמישים שנה, ערב הכניסה לארץ. ועדיין חמישים ושבע משפחות נמנות במפקד שבבמדבר כ"ו, ועם יעקב ושנים עשר בניו עולה המספר לשבעים.

לעניות דעתי, בנחלת "ראובן" נחלו כל אלו מבניו שלא נספחו אל המשפחות הגדולות שנמנו לחוד - חנוך ופלוא וחצרון וכרמי, וכן הלאה ביתר השבטים.

ואם נפשך לומר שאינו בדין שיימנו יעקב ושנים עשר בניו בנפרד מחמישים ושבע המשפחות - תשובתך בצידך: ניתן להשלים את חמישים ושבע המשפחות בפרשת פנחס בעזרת שלוש-עשרה משפחות לוי שנמנו בהמשך הפרשה, ושקיבלו ערים בארץ. ומספר שבעים לא זז ממקומו.