דילוג לתוכן העיקרי

וזאת הברכה | וזאת הברכה אשר בירך משה

קובץ טקסט

א. פתיחה

פרשת "וזאת הברכה" פותחת בדברי הפרידה של משה מבני ישראל ובברכותיו לשבטים. לדברים מובאת הקדמה (ל"ג, א-ה) וסיום (ל"ג, כו-כט), ובתווך - עשרים פסוקים של פניות לשבטים (ל"ג, ו-כה). היות ושבט שמעון לא נזכר, מסיבה שנעמוד עליה להלן בע"ה, הרי שעשרים הפסוקים הללו אמורים להתחלק לאחד-עשר שבטים. מדרך הטבע, רוב השבטים היו צריכים לקבל ברכה קצרה, שתתפרש על פסוק אחד או שניים, וכך אכן אנו מוצאים לגבי ראובן (ל"ג, ו), יהודה (ל"ג, ז), בנימין (ל"ג, יב), זבולון ויששכר (ל"ג, יח-יט), גד (ל"ג, כ-כא), דן (ל"ג, כב), נפתלי (ל"ג, כג) ואשר (ל"ג, כד-כה). יוצאים מן הכלל הם שני שבטים - לוי ויוסף, שברכתם ארוכה הרבה יותר: ברכתו של שבט לוי מתפרשת על פני ארבעה פסוקים (ל"ג, ח-יא), ושל יוסף - על פני חמישה (יג-יז). מה הסיבה לכך שדווקא שני שבטים אלו זכו לברכה ארוכה?

ב. בין שמעון ללוי

נראה, שהסיבה להיעדרותו של שבט שמעון היא קיום דברי יעקב לשמעון ולוי - "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (בראשית מ"ט, ז), וממילא שמעון אינו זכאי ל"וזאת הברכה אשר ברך משה"[1]. בשיעורנו לפרשת וישלח (שהתפרסם השנה בתרגום לאנגלית ויתפרסם, אי"ה, בשנה הבעל"ט בעברית), עמדנו בהרחבה על חטאם של שמעון ולוי בפרשת שכם, והתמקדנו בחומרת לקיחת השלל לאחר לקיחתה של דינה[2]. מעשה זה הביא לביקורתו החריפה של יעקב, ולעונשם - שלא תהיה להם נחלה עצמאית: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". ואכן, נחלתו של שבט שמעון נשארה בלועה בתוך נחלת יהודה[3]:

"ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם, ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה... מֵחֶבֶל בני יהודה נחלת בני שמעון, כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם". (יהושע י"ט, א-ט)

אולם הסבר זה לחוסר הברכה של שמעון מעלה, כמובן, את השאלה המתבקשת: מדוע שבט לוי כן התברך, ועוד באריכות בולטת[4]?

נראה, ששבט לוי תיקן את חטא שכם בפרשת העגל. שורשו של החטא בפרשת שכם, כאמור, הוא בחיפוש אינטרס אישי במקום שכל הצדקתו היא רק מתוך קיום צו א-לוהי-מוסרי ללא נגיעה אישית. והנה, בפרשת חטא העגל הלכו בני לוי בדרך הפוכה לחלוטין:

"ויעמֹד משה בשער המחנה, ויאמר - מי לה' אלי, ויֵאספו אליו כל בני לוי: ויאמר להם, כה אמר ה' א-לוהי ישראל - שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו: ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפֹּל מן העם ביום ההוא כשלֹשת אלפי איש". (שמות ל"ב, כו-כח)

כנגד שמעון ולוי, שלקחו "איש חרבו", באו על שכם והרגו כל זכר, עומדים בני לוי, שעשו מעשה המנוגד לכל אינטרס אישי ורגש טבעי: שמו "איש חרבו על ירכו" והרגו את אחיהם ואת קרוביהם[5]. בכך הוכיחו בני לוי כי הם מסוגלים למלא ציווי חריג של מעשה הריגה לשם שמיים בלבד. ואכן, באותו מעמד בישר להם משה:

"ויאמר משה - מִלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה". (שמות ל"ב, כט)

הקללה שקילל יעקב את לוי הופכת מעתה לברכה. מעתה, כשבני לוי יפוצו ביעקב ויתחלקו בישראל, לא יהיה זה עוד סימן לקללה, אלא דווקא לברכה:

"ויאמר ה' אל אהרן - בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל... ועבד הלוי הוא את עבֹדת אהל מועד... ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה: כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה, על כן אמרתי להם - בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה". (במדבר י"ח, כ-כד)

מסיבה זו, משה מזכיר במפורט בברכתו לשבט לוי את האירוע שבעקבותיו הם זכו לברכה[6]:

"האֹמֵר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצֹרו". (ל"ג, ט)

מעשה זה - הוא שזיכה את הלוויים למלא את ידם בעבודת המשכן, כפי שמשה ממשיך ומפרט: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (ל"ג, י). ממילא, ברכתו של שבט לוי אינה חורגת מברכתם של שאר השבטים, ובפועל גם היא נאמרת רק בפסוק אחד (ל"ג, יא). ההקדמה הארוכה נועדה, כנראה, לבאר מדוע שבט לוי, שבזמנו קולל על ידי יעקב, זכה כעת לברכה, בניגוד לשבט שמעון.

ג. נזיר אחיו

ועדיין נותר לנו לבאר את פשר הברכה הארוכה שמעניק משה ליוסף. אמנם, ניתן היה לומר שיוסף כולל בתוכו שני שבטים - "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה", אך דומה שאין בכך די כדי להסביר את האריכות היתירה[7].

אם הסברנו שיחסו של משה לשבט שמעון נבע ממעשהו של אבי השבט - שמעון, הרי ייתכן שגם יחסו המיוחד של משה לשבט יוסף נבע מיחסו המיוחד כלפי יוסף עצמו. זיקתו של משה ליוסף ניכרת מתוך מחוייבותו לקבורתו[8]:

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר - פקֹד יפקֹד א-לוהים אתכם והעליתם את עצמֹתי מזה אתכם". (שמות י"ג, יט)

ייתכן שזיקה זו נבעה מהדמיון הלא-מבוטל הקיים בין יוסף לבין משה. נציין את נקודות הדמיון העיקריות:

א. שני האישים התחילו את דרכם בסכסוך עם אחיהם, שערערו על תחושת הסמכותיות של שניהם. אחי יוסף פנו אליו בטענה: "המלֹך תמלֹך עלינו אם משול תמשֹל בנו" (בראשית ל"ז, ח), ואילו על משה מסופר: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו... והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע - למה תכה רעך: ויאמר - מי שמך לאיש שר ושֹפט עלינו..." (שמות ב', יא-יד)[9].

ב. כתוצאה מהסכסוך עם ה'אחים', גלו שני האישים והגיעו לחברה זרה, למצרים ולמדין. שניהם נשאו לנשים בנות של כוהנים: יוסף נשא "את אסנת בן פוטי פרע כהן אֹן" (בראשית מ"א, מה), ומשה נשא את צפורה בת יתרו כהן מדין. לשניהם נולדו שני בנים - אפרים ומנשה, גרשום ואלעזר, ושמות הבנים מבטאים את תחושת הניכור בגלות: אפרים בן יוסף - "כי הפרני א-לוהים בארץ עניי" (בראשית מ"א, נב); וגרשום בן משה - "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב', כב).

ג. שני האישים הגיעו לבית פרעה, וזכו שם למעמד מיוחד.

ד. בשיא חייהם, שני האישים הנהיגו את בני ישראל: יוסף הנהיג את אחיו במצרים, ומשה הוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

ה. שני האישים לא זכו להיכנס לארץ. למעשה, יוסף צפה לעתיד את שליחותו של משה, וביקש שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל. משה, כאמור, קיים את ציוויו של יוסף וסגר את המעגל.

סביר, אפוא, להניח כי משה חש קרבה יתרה לדמותו של יוסף. הוא ראה לנגד עיניו אדם בעל חזון, שלמרות הקשיים הרבים שעברו עליו בחייו - זכה לראות בהתגשמות חלומותיו ולהיות שליח נאמן למחשבתו של הקב"ה: "וישלחני א-לוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדֹלה" (בראשית מ"ה, ז). משה, שלא יזכה לראות את התגשמות חלומו הגדול ולא ייכנס לארץ, מברך את צאצאי יוסף בנחלה מבורכת. בנחלה זו יקברו בניו של יוסף את אביהם:

"ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה, ויהיו לבני יוסף לנחלה". (יהושע כ"ד, לב)

משה, שלא יזכה להיקבר בארץ, יתנחם אפוא בכך ששליחות אחת אכן תתבצע במלואה - קבורתו של יוסף, ודווקא בנחלת בניו. ראויה אפוא נחלה זו לברכה:

"מבֹרכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רֹבצת תחת: וממגד תבואֹת שמש וממגד גרש ירחים: ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם: וממגד ארץ ומלֹאה ורצון שֹכני סנה, תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו". (ל"ג, יג-טז)

 


[1] אפשרות זו העלו ראב"ע ורמב"ן. המפרשים העלו הסברים נוספים מדוע לא התברך שבט שמעון. רש"י כתב: "ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו? שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים", כשכוונת הדברים למעשה זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כ"ה). על השאלה מדוע נענשו כל בני שבט שמעון על מעשה של אדם אחד, משיב ראב"ע: "כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעֵד". כוונת דבריו היא שבמניין השבטים שבפרשת פינחס בולט מספרם הקטן של בני שבט שמעון - 22,200 (במדבר כ"ו, יד), לעומת שבטים אחרים ובעיקר לאור מספרם בתחילת החומש - 59,300. הפיחות במספרם של בני שמעון מעיד על כך שרוב רובם של 24,000 המתים במגפה על דבר פעור היו משבט שמעון. הרמב"ן דוחה טענה זו, וסובר שאין לייחס דווקא לשבט שמעון את חטא בעל פעור: "ולפי דעתי אין מספרם ראיה, בעבור כי עדיין יחסרו שלושה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה. וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד, כי הכתוב שאומר 'ויצמד ישראל לבעל פעור', ואמר 'קח את כל ראשי העם' - נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם, וכן אמר: 'ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי'... וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון, ולא ימחה שבט מישראל, שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר: 'כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך', ואלה הנשארים - כולם כתיב בהם 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום', ולמה לא יברכם?". לכן מציע הרמב"ן הסבר טכני לכך ששבט שמעון לא נזכר: "והנכון בעיני, כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב: 'כל אלה שבטי ישראל שנים עשר'. והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר, והזכיר יוסף בשבט אחד. ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר: 'והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה'... והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חילקם ביעקב והפיצם בישראל, והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם".

[2] נעמוד בקצרה על טענתנו המרכזית שם. התורה מדגישה שפעולת החילוץ של דינה הסתיימה - "ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" (בראשית ל"ד, כו), ודווקא אז, כשלא היה בכך כל 'צורך מבצעי', נטלו בני יעקב מן השלל: "בני יעקב באו על החללים ויבֹזו העיר אשר טִמאו אחותם: את צאנם ואת בקרם ואת חמֹריהם, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו: ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבֹזו, ואת כל אשר בבית" (בראשית ל"ד, כז-כט). מעשה זה עומד בניגוד גמור לפרשת עיר הנידחת, שבינה לבין פרשת שכם קיימים קשרים תוכניים ולשוניים רבים, המסתיימת באזהרה ברורה: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו..." (דברים י"ג, יח). את החשיבות שבאי-לקיחת השלל של העיר הנידחת ביארנו, על פי דברי הנצי"ב ו"אור החיים" הקדוש, בכך שהריגת עיר היא מעשה קשה עד מאוד, ובדרך הטבע היא עלולה לגרום לשחיקה בנטייתו המוסרית של האדם המבצע אותה. התורה מבטיחה, אפוא, שאם אדם פועל לשם שמים - הקב"ה יטע בלבו באופן ניסי את מידת הרחמים (וזו משמעות ההבטחה "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך"), ויבטל את הנזק המוסרי שנגרם מן המעשה. אולם לכך ישנו תנאי ברור: שכל המעשה ייעשה אך ורק לשם שמים, ולא לשם מטרה אישית כלשהי. גם אם הריגת שכם וחמור הייתה מוצדקת (נושא שבו עסקנו שם בהרחבה), וגם אם ניתן היה למצוא הצדקה להריגת אנשי שכם - חטאם של בני יעקב היה בנטילת השלל, שאין לה הצדקה, והיא גרמה לאובדן ההצדקה המוסרית להריגת אנשי העיר. נטילת השלל מטילה כתם מוסרי כבד על עצם המעשה, ומציגה אותו כאילו נעשה לצורך אינטרס אישי. תוכחתו של יעקב - "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרֹתיהם" - משמעה שנטילת הכלים הוכיחה שלא הייתה הצדקה להריגת האנשים.

[3] המפרשים עמדו על כך שבברכת משה לשבט יהודה נאמר "שמע ה' קול יהודה", ויש בכך רמז לשבט שמעון: "כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה" (רש"י).

[4] ראב"ע השיב על כך: "ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו, ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו".

[5] יצויין, כי הביטוי "איש חרבו" מופיע בתורה רק בשני מקומות אלו.

[6] משה מזכיר הקשר נוסף שבו בלט ייחודו של שבט לוי, אלא שמשמעותה של הזכרה זו עמומה יותר: "אשר נסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה". בפסוקים המתארים את מסה ומריבה (שמות י"ז, א-ז) אין ביטוי מיוחד לשבט לוי, וכך גם בפרשת מי מריבה (במדבר כ', א-יג). רש"י כתב: "שלא נתלוננו עם שאר המלינים", אולם עובדה זו לא נזכרה בכתובים. ראב"ע מבאר שהדברים מכוונים כלפי משה, שהוא הנזכר בתחילת הפסוק בכינוי "איש חסידך", וכוונת הדברים היא - "שהיה חסיד, ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה". גם לדעת הרמב"ן הדברים מכוונים כלפי משה, אך לדעתו הכוונה לשני אירועים שונים: "והנכון בעיני בדרך הפשט, כי 'במסה' - כפשוטו, הוא המקום אשר נסו השם ברפידים... כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם, כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש, ובפעם השנית - תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה', כי גם מתחילה האמין כי אתה 'ההפכי הצור אגם מים', אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן".

[7] בברכת יוסף יש 56 מילים, הרבה יותר מפי שתיים ממספר המילים שבברכת ראובן (7 מילים), יהודה (13 מילים), בנימין (12 מילים) ועוד.

[8] חז"ל האריכו בתיאור העלאת עצמות יוסף על ידי משה - עיין, למשל, סוטה יג ע"א וכ ע"ב.

[9] יצויין, שהביטוי "אל אחיו" מופיע 11 פעמים בפרשיות יוסף ואחיו, ופרט לפסוק הנ"ל לגבי משה - הוא מופיע רק עוד פעם אחת בתורה (במדבר כ"ה, ו).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)