דילוג לתוכן העיקרי

דברים | 'ראה נתתי לפניכם את הארץ'

על חילופי לשון רבים ולשון יחיד בספר דברים

מלבד היותו "משנה התורה הזאת" (י"ז, יח), יש בו בספר דברים משהו מיוחד המבדילו במדרגה בתוך הכלל הגדול של "כל התורה כולה", מעין "המבדיל בין קודש לקודש". שהרי גם הופעת הקדושה בעולם, בזמן, במקום ובאדם היא כולה ממקור אחד, ואף על פי כן מצאנו חילוקי מדרגות בדרגת הקדושה גם בזמנים, גם במקומות וגם באנשים, והדברים ידועים. כן גם בדברי תורה: כולם - כל פרטיה ודקדוקיה - ניתנו מסיני, ואין אחד מפסוקיה יוצא לחולין מ"אנכי ה' א-להיך" (שמות כ', ב) עד "ותמנע היתה פילגש" (בראשית ל"ו, י"ב) (סנהדרין דף צט ע"ב, ילקוט שמעוני רמז קמח), וספר תורה שחסר אות אחת פסול (שבת דף קג ע"ב, רמב"ם הלכות ספר תורה פ"י ה"א), ועם זאת ועל אף כל זאת יש מדרגות בקדושה עצמה במידת התגלותה אלינו. ואם כי גם דבר זה הוא ברוב המקרים מכלל "הנסתרות לה' א-להינו", לידע ערך המדרגה של כל גילוי וגילוי, של כל פסוק ושל כל תג בתורתנו הקדושה, הנה בכמה מקומות נמסרה ידיעה זו גם להבנתנו. כן הוא גם בעניין המיוחד שבספר דברים.

אחד הדברים המייחדים את ספר דברים הוא שימוש מעורב בלשון יחיד ובלשון רבים. לשונות אלה יכולים להשתנות מפסוק לפסוק ואף באותו פסוק עצמו, כדוגמת הפסוק המפורסם בפרשת ראה:

ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה וקללה. (דברים י"א, כו)

תופעה זו מצויה בספר דברים ללא שום יחס למידת הופעתה בשאר ספרי התורה, והדבר מלמד על איזו תכונה מיוחדת לספר זה. אם נבדוק בפרשת דברים בלבד נמצא תופעה זו חוזרת שש פעמים באופן בולט,[1] ובכולן בהדגשה מיוחדת בעלת עצמה רבה.

אנו מוצאים את משה פותח את ביאור התורה בלשון רבים, התופסת בתחילת דבריו את המקום העיקרי:

ה' א-להינו דִבר אלינו בחֹרב לאמֹר: רב לכם שֶבֶת בהר הזה.
פנו וסעו לכם ובֹאו הר האמֹרי ואל כל שכניו... (דברים א', ו-ז)

אך מיד אחר כך באה הקריאה:

ראה נתתי לפניכם את הארץ, בֹאו ורְשו את הארץ... (דברים א' ,ח')

תופעה דומה אנו מוצאים גם בתיאור השני של הקריאה לכבוש את הארץ:

ואֹמר אלֵכם: באתם עד הר האמֹרי אשר ה' א-להינו נֹתן לנו.
ראה נתן ה' א-להיך לפניך את הארץ, עלה רֵש כאשר דִבר ה' א-להי אבֹתיך לך, אל תירא ואל תחת.
ותקרבון אלי כֻלכם... (דברים א', כ'-כ"ב)

כאן כבר ישנה התפתחות, ואנו מורשים להישאר במצב המרומם של לשון יחיד זמן רב יותר קודם שאנו שבים אל טון הסיפור הרגיל.[2]

בולטת עוד יותר התופעה בפעם השלישית, בפרשת המרגלים:

ואֹמר אלֵכם: לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' א-להיכם ההֹלך לפניכם הוא ילחם לכם, ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם.
ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ה' א-להיך כאשר ישא איש את בנו
בכל הדרך אשר הלכתם עד בֹאכם עד המקום הזה. ובדבר הזה אינכם מאמינִם בה' א-להיכם. (דברים א', כ"ט-ל"ב)

לא פחות בולט הדבר בהמשך:

אֹכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם, וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם.
כי ה' א-להיך ברכך בכל מעשה ידך, ידע לכתך את המדבר הגדֹל הזה. זה ארבעים שנה ה' א-להיך עמך לא חסרת דבר. (דברים ב', ו-ח)

ואולם לשיא אנו מגיעים בפרשת סיחון, לקראת התחלת הכיבוש:

קומו סעו ועברו את נחל ארנֹן
ראה נתתי בידך את סיחֹן מלך חשבון האמֹרי ואת ארצו החל רש, והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך. (דברים ב', כ"ד-כ"ה)

בשלב זה עדיין אין המתח פג, וגם המשא ומתן הדיפלומטי עם סיחון מנוהל בלשון יחיד עד לסיומו:

...עד אשר אעבֹר את הירדן
אל הארץ אשר ה' א-להינו נֹתן לנו. ולא אבה סיחֹן מלך חשבון העבִרנו בו… (דברים ב', כ"ט-ל')

ואולם מיד חוזר המתח ועולה:

...כי הקשה ה' א-להיך את רוחו ואִמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה.
ויאמר ה' אלי: ראה החִלֹתי תֵת לפניך את סיחֹן ואת ארצו, החל רָש לרשת את ארצו.

ורק אז נרגע:

ויצא סיחֹן לקראתנו... ויתנהו ה' א-להינו לפנינו... ונך אֹתו... ונלכֹד... ונחרם... לא השארנו שריד.

משל היה כל זה כבר ברור ומוכרע לאחר שהוכרעה המערכה במישור הרוחני.[3]

מעניין ביותר גם לציין את הפועל "רְאֵה", אחד המשתתפים הקבועים בדרמות לשון ונאום אלה בכל ספר דברים. בחמש מתוך שש הדוגמות שהבאנו מופיעים המילה "ראה!" או הביטוי "אשר ראית", וראייה זו כוללת בתוכה מובנים הרבה: גם ראיית המוחש המופיעה תמיד כבסיס לאמונה - "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדֹלה... וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל-לא) - גם הבנת הלב (מורה נבוכים ח"א פ"ד), גם קבלת הציווי או המוסר וגם אזהרה מכל סטייה.

ברור הוא הקשר שבין תופעה זו לבין היות ספר דברים דברי משה האחרונים - נאום הפרדה שערך משה רבנו בארבעים ימיו האחרונים - שהיו מעין סיכום וחזרה על שלושת המחזורים בני ארבעים ארבעים יום בנתינת התורה. כל דבר ה' שבספר דברים מופיע ומתגלה דרך הצינור של משה רבנו ומפיו, בחינת "אנכי עֹמד בין ה' וביניכם בעת ההִוא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר. לאמֹר: אנכי ה' א-להיך..." (ה', ה-ו). ברור על כן שתכונה כזו של דגש וריפוי, הגברת המתח והרפייתו באמצעים לשוניים שונים, מן הדין שתימצא שכיחה בנאום ארוך זה.

אולם אין די לנו בנימוק "טכני" זה, מאחר שאנו הלוא מעוניינים להבין גם את משמעות הדבר. משה מדבר אל כל ישראל, וכולם ניצבים לפניו כאיש אחד, אך גם כל אחד ואחד בפני עצמו כפי מידתו. תמונה מתחלפת זו מתגלה גם בדברי משה אל העם: ברוב הזמנים והמצבים שבחיים מתגלה כל יחיד ויחיד בגדרו העצמאי, בד' אמות שלו, בנטיותיו ובמחשבותיו, ברגשותיו ובדמיונותיו. אולם ישנם רגעים נישאים שבהם מתגלה הכלל - כאיש אחד, בלב אחד - וכל שישים ריבוא מישראל מסוגלים אז לגלות את כלל ישראל הסמוי והטמיר מן העין בשאר הימים. או אז פועמים כל הלבבות בדופק אחד רב עצמה, וכל הראשים המתנועעים לפני משה מתמזגים לראש אחד, ומפי נאמן בית ה' מתפרצת הקריאה הא-לוהית: "ראה!". כל האדם וכל המציאות כולה מיטלטלים ונמשכים בעצמה אדירה כלפי מעלה, והכול משתנה, כאילו נעצר הברד בליל סער וסופה. אולם הגל המתפרץ חוזר גם הוא ויורד, העיניים נפקחות לראות מראות אנוש והלב חוזר לדופקו הרגיל. אז שבים האנשים ונפרדים זה מזה עד שכל אחד עומד שוב לבדו ואפשר לחזור ולפנות אליהם בלשון רבים. אולם רק טעות אופטית היא לדמות את הרבים שאחרי ההתרוממות אל אוצר הכלל לרבים שלפניה: לעולם לא ישובו עוד למה שהיו. רז עליון זה, שגם אנו זכינו להתוודע אליו לרגעים אחדים, חוזר ומתגלה פעמים אחדות בכל פרקי הספר הזה: זהו הסוד שבני ישראל חייבים להכירו היטב עם כניסתם לארץ, סוד הקשר של כלל ישראל עם כל יחיד ויחיד בישראל ושבין השראת השכינה במשכן אחד ובמקדש אחד לבין חלקה המבורר של כל משפחה ומשפחה בנחלת הארץ. זהו בסיס קיומה של אומה נפלאה זו, שמחד אין היות כל אחד מבניה עולם שלם משלו פוגם מאומה באחדות כלל ישראל, ושמאידך אין אחדות כללית זו גורמת שום חלישות כוח וטשטוש צורה לכוחו של כל אחד ואחד.

* * *

'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כאיש אחד בלב אחד (רש"י לשמות י"ט על פי המכילתא).

'קול ה' בכח' (תהילים כ"ט) - בכוחו של כל אחד ואחד (תנחומא בובר סוף יתרו).

ברוך חכם הרזים (ברכות דף נח ע"א, עיין שם וברש"י).

 

[1] נוסף על קיומה בפסוקים ט, יב, יז ולז בפרק ב' ובפסוק ב בפרק ג', שלא נעסוק בהם כאן.

[2] מי שאוזנו כרויה לשמוע את ניגונם של הטעמים יבחין גם בהרמת הטון המוסיקלי בד בבד עם הרמת הקול של הנואם, בהדגשה כפולה.

[3] מכאן מובן גם השימוש בלשון יחיד באיסור להתגרות מלחמה בשעיר, עמון ומואב: הוא נעשה על דרך הקבלת הניגוד למלחמת סיחון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)