דילוג לתוכן העיקרי

בשלח | ירידת המן וקבלת התורה

חז"ל מלמדים אותנו, ע"פ הפסוק "שׁם שׂם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", שישנם כמה ציוויים שישראל נצטוו בהם עוד לפני מתן תורה. אחד מציוויים אלו הוא המן, והתורה עצמה מפרשת מדוע נצטוו ישראל על המן כבר עתה - "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לאו".

ה"שפת אמת" עומד על הקשר שבין קבלת התורה ושמירתה לבין פרשת המן, וזאת כדי להבין מדוע דווקא איסוף המן הוא מבחן ההתאמה לקבלת התורה: "כי התורה היא התחדשות לגמרי, דאין כל חדש תחת השמש, והתורה למעלה מהשמש... וכפי מה שמעלין הטבע בהשורש ומעוררין קצת התחדשות - זוכין אחר כך לתורה... וזה דבר יום ביומו הוא התחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום".

אנו רגילים להסביר שהניסיון של פרשת המן היה בציווי שלא ללקוט יתר על המידה, כדי שישראל יגלו את בטחונם בקב"ה. אולם ה"שפת אמת" מסביר את הניסיון בדרך אחרת: המבחן לא היה מבחן הביטחון בה', אלא מבחן יכולתם של ישראל לחזור על פעולותיהם יום אחר יום, ללא הפסק וללא שחיקה. נטייתו הטבעית של האדם היא לומר: מדוע שלא אאסוף היום כדי שלא אצטרך לאסוף מחר? על אף שהוא בטוח שהמן יֵרד גם מחר, שהרי "אין כל חדש תחת השמש", האדם אינו מעוניין לשוב ולטרוח מדי יום ביומו. מבחן המן חייב את ישראל למשמעת עצמית: על אף שיכלו למלא את שקם היום ולנוח מחר, הם היו חייבים לאסוף את המן בכל יום מחדש!

בפרשת המן לימד הקב"ה את ישראל כי הוא מחדש בכל יום את שקיים כבר, כפי שאנו רגילים לברך בתפילת ערבית - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". באופן אבסורדי, איננו מכתירים את הקב"ה על כך שהוא יוצר דבר שאינו קיים, אלא דווקא על כך שהוא מחדש בכל יום את המצוי כבר מאתמול. לנקודה זו רומז ה"שפת אמת": "וכפי מה שמעלין הטבע בהשורש ומעוררין קצת התחדשות - זוכין אחר כך לתורה". תפקידו של האדם הוא לעורר את ההתחדשות בלבו, ולא להישחק ולחוש כאילו "אין כל חדש תחת השמש". לדברי ה"שפת אמת", כאשר אנו מברכים "המחדש בכל יום מעשה בראשית", אין הכוונה שהבריאה אכן נבראת בכל יום מחדש, אלא שהאדם צריך לראות את הבריאה בכל יום כדבר חדש, שאינו מובן מאליו. זהו מבחן המן: האם יוכלו ישראל לחזור על אותה פעולה פעם אחר פעם, ובכל זאת למצוא בה מחדש בכל פעם את טעם החיים!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)