בשלח | המתנדבים המבורכים

 

שופטים ד', ד-ה', לא

בין שירת הים לשירת דבורה

הפטרת בשלח מורכבת משתי יחידות:

א. סיפור המעשה

ב. השירה הבאה בעקבותיה.

לאמתו של דבר, נחלקו המנהגים; המנהג האשכנזי קורא את שני הפרקים וע"י כך הופך את ההפטרה שלנו להפטרה הארוכה ביותר של השנה[1] ואילו המנהג הספרדי מסתפק בשירת דבורה בלבד ומשמיט את סיפור המעשה של המלחמה ביבין מלך כנען. משמעות המנהג הספרדי הוא מיקוד העניין בשירה, דהיינו הדגשת חובת האדם והעם להודות לקב"ה על הצלתם מידי צר. שירת הים מהווה דוגמא מובהקת לכך ושירת דבורה הינה מקרה בולט נוסף, ועל כן קוראים אותה כהפטרת שבת שירה. בדרך דומה, הפטרת יו"ט אחרון של פסח, שאף בה אנו קוראים את שירת הים כחובתו של יום, היא שירת דוד. העיקרון המנחה בבחירת שירת דוד כהפטרה הוא חובת ההלל, כפי שהסבירה הגמ' בפסחים קיז ע"א:

"נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".

ההקשר בין שירת הים לשירת דוד איננו העלילה עצמה אלא התגובה עליה, ועל כן אין צורך לחפש בהכרח מכנים משותפים בין ההצלות השונות אלא לבחון את דרכי התגובה. ואכן, קשה לראות מכנה משותף בין צרותיו של דוד לקריעת ים סוף, ולמרות זאת, שירת האחד משמשת כהפטרה של השני. אף לענייננו, קריאת השירה בלבד נועדה להדגיש את שבת שירה ולהתמקד בכך כעיקר הקריאה והשבת.

בין המלחמה בכנען לגאולת מצרים

המנהג האשכנזי הרחיב את היריעה וכלל גם את מלחמת דבורה וברק במסגרת ההפטרה. אמנם, ניתן לראות זאת כרקע לשירה וכמבוא בלבד (וכדרך ההפטרות האשכנזיות להאריך יותר) אך עלינו גם לשקול את האפשרות שקיים קשר עניני בין מלחמת ישראל בכנענים לבין גאולת מצרים, ועל כן ההפטרה מטפלת במלחמה ולא רק בשירה.

אם באנו לסכם במשפט אחד את הנעשה בהפטרה, ניתן לומר שהיא מציגה מצב של אדישות וחוסר יוזמה קשים, וסיפור המלחמה הוא הניסיון לגאול ציבור שאינו נלחם עבור עצמו.

ההפטרה פותחת בדמותה של דבורה כשופטת/מנהיגה את ישראל. המצב בעם קשה ביותר. בפסוקים הקודמים להפטרה נאמר על יבין "והוא לחץ את בני ישראל בחזקה"[2], ביטוי שלא נאמר קודם לכן בשעבודים קודמים בספר. ואולם, מלבד צעקה לקב"ה, איש אינו פועל להלחם בשעבוד. דבורה יושבת ושופטת אך ההנהגה המדינית האמורה לפעול ולהוביל איננה קיימת. היא עצמה מוגדרת כאשת לפידות, ז.א. אין לה מעמד פוליטי עצמאי אלא היא אשתו של לפידות.

בכך המצב דומה למצבם של ישראל במצרים. אף שם, ישראל נתונים במציאות קשה של שעבוד אך העם איננו פועל לגאול את עצמו. אף משה רבנו פרש למדין לתקופה משמעותית וחזר למצרים רק לאחר שהקב"ה בכבודו ובעצמו שכנעו לכך. והנה, למרות מאמציו של משה בהמשך הדרך לגייס את העם לפעילות כנגד פרעה, אין הוא מצליח לשבור את חומת הייאוש ועייפות החומר של ישראל, ומשה נאלץ לפעול כשלוחו של הקב"ה, ללא השתתפות העם במאמץ. הגאולה היא גאולה מלמעלה ("אתעוררותא דלעילא") בלבד, כשמשה פועל כנביא ד' ולא כמנהיג המוביל את העם[3].

יצירת הנהגה וגיוס העם

דבורה, כמשה בשעתו, מנסה לגייס את העם, ולשם כך מזמנת את ברק אליה. השלב הראשון איננו גיוס העם אלא יצירת הנהגה. תקוותה היא להצית מהלך שילהיב את העם ויביאם לידי יזמה שינער מעליהם את הפסיביות כנגד הלחץ והדחק. ואולם, ברק מסרב להוביל מהלך כזה בעצמו ומתעקש על כך שדבורה תלך בראש. במלים אחרת, יש לברק את הכישורים הצבאיים והיכולות המבצעיות להלחם אך חסרה לו כושר המנהיגות ליזום ולהנהיג. דבורה חייבת לזמן אותו על מנת להתגבר על הססנותו, ורק לאחר מכן הוא נכון לפעול. זהו השלב הראשון בדרמה של ההפטרה, המעמידה את האדם בדילמה של בחירה באדישות וחוסר היוזמה לשינוי המצב או הנכונות להקריב מתוך אכפתיות ובאופן פעלתני. ברק מצליח באופן חלקי, כשהוא מוכן לפעול אך רק תחת חסותה של דבורה.

השלב הבא הוא קריאתו לעם להתגייס. בכך עובר הנביא מן ההנהגה לציבור ובוחן את נכונותם של ישראל לבוא למערכה, כשהמנהיג קורא להם. בסיפור העלילה בפרק ד', הפסוק מוסר רק על הקרבתם של בני נפתלי וזבולון והיחלצותם לעזרת העם. כפי שיתברר מן השירה, אין כאן רק גיבורים, העם נחלק לשתי קבוצות: המתנדבים בעם שד' יברכם, והמתחמקים והמתלבטים שלא באו. כפי שניכר מתוך השירה, קיים כעס רב על אלה שלא באו, ודבורה עוברת שבט שבט ועורכת את חשבונו של כל אחד מן השבטים, תוך כדי הנגדה והשוואה בין השבטים לבין עצמם, וביניהם לבין המצב אצל הגויים.

חוסר רצון ואדישות

תופעת השבטים שלא באו מעידה על בעיה כפולה - ראשית, חוסר הרצון להלחם נובע מתוך הרצון לחיים קלים ונוחים על חשבון האחריות הלאומית והמאמץ ההיסטורי, ושנית, האדישות לגורל אחיהם גם מעיד על שבטיות קשה שאיננה מצליחה להתלכד לתחושת עם אחד. אם נתבונן, נשים לב שרוב השבטים המוזכרים כמי שלא באו אינם שייכים לפריפריה הגיאוגרפית, דהיינו הם יושבים בעבר הירדן או חוף הים ועל כן אינם מרגישים שותפים למאמץ. עם זאת, נדמה שדבורה מדגישה יותר את השיקול הכלכלי והנוחיות ביחס לשבט ראובן - וע"י כך מאשרת את חששותיו של משה רבינו בשעתו בעניינם של בני גד ובני ראובן . לגבי שוכני החוף מדגישה דבורה את תחושת חוסר השייכות לשאר העם.

חשוב להדגיש שהזעם איננו רק על אי נשיאה בעול עם הזולת, אלא גם על כך שאי הגעתם מסכנת את הצלחת המהלך המלחמתי ומחייבת צורה אחרת של מלחמה מצד הקב"ה. עשרת אלפים איש הינם מספר לא מבוטל אך לא משמעותי דיו[4]. בעברית פשוטה יותר, ההתגייסות של העם איננה מרשימה כלל ועיקר. כשסיסרא מזעיק תשע מאות רכב ברזל וכל העם אשר אתו, אין לברק סיכוי בדרך הטבע לגבור עליו.

גאולה על טבעית

לכן, הגאולה כאן חייבת להיעשות בדרך של מעורבות אלוקית חזקה כבמצרים. פנייתה של דבורה אל ברק: "ותאמר דברה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ד' את סיסרא בידך הלא ד' יצא לפניך"[5] מבהירה זאת היטב והכתוב יוצר הקבלות מכוונות לסיפור יציאת מצרים: "ויהם ד' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק". לא צריך להיות חתן התנ"ך על מנת לזהות כאן את הד קולם של הפסוקים מפרשת בשלח המתארים את המלחמה במצרים. ואכן, חז"ל בגמרא בפסחים (קיח ע"ב) העמיקו את ההשוואות הללו ע"י יצירת זיקה ישירה בין קריעת ים סוף למלחמת סיסרא והוספת אלמנטים של מלחמה על טבעית:

דרש רבה בר מרי מאי דכתיב 'וימרו על ים בים סוף' (תהלים קו, ז) מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצריים עולים מצד אחר. אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים: פלוט אותן (מתי מצרים) ליבשה, אמר לפניו: רבונו של עולם כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו? אמר לו: אתן לך אחד ומחצה שבהן. אמר לו: רבונו של עולם יש עבד שתובע את רבו? (מי יהיה ערב שתקיים הבטחתך) אמר לו: נחל קישון יהא לי ערב. מיד פלט אותן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'.

מאי אחד ומחצה שבהן? דאילו בפרעה כתיב 'שש מאות רכב בחור', ואילו בסיסרא כתיב 'תשע מאות רכב ברזל'. כי אתא סיסרא [אתא עלייהו בדקרי דפרזלא (סיסרא עלה על ישראל בדקרים של ברזל), הוציא הקדוש ברוך הוא עליהם כוכבים ממסילותם דכתיב] 'מן שמים נלחמו הכוכבים'. כיון דנחיתו כוכבי שמים עלייהו אקדירו (התחממו) הני דקרי דפרזלא, נחיתו לאקרורי למיסחי נפשייהו (לרחוץ עצמם כדי להתקרר) בנחל קישון, אמר לו הקדוש ברוך הוא לנחל קישון: לך והשלם ערבונך, מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים שנאמר 'נחל קישון גרפם נחל קדומים' מאי נחל קדומים? נחל שנעשה ערב מקדם.

הכנסת הכוכבים השמימיים למאבק בסיסרא משלימה את התמונה, ומכניסה להפטרה את האלמנט המקביל לעמוד האש והענן הגורמים למהומה אצל המצרים ואת ראיית הנחל כסוחף את הכנענים לתוך הים.

היחיד המתנדב

העלילה ממשיכה להתפתח ומציגה תבנית שלישית של הנגדה בין אדישות היסטורית לפעילות והיא מעשיו של היחיד. לאחר הטיפול בהנהגה ובציבור, באה סיפורה של יעל ומדגישה את חשיבותו של היחיד כמתנדב.

יעל היא בת למשפחת חבר הקיני. משפחה זו מייצגת את האדישות להיסטוריה במלוא עוזה. כל האיזור נמצא במלחמת קיום עזה. ישראל נלחצים ע"י הכנענים, ואילו הם מרגישים מאויימים ע"י העם שהופיע לפתע ומאיים לגרשם מן הארץ. המצב המדיני-בטחוני מעסיק את כלל הארץ ומגיע לנקודת רתיחה במלחמה, ואילו הקיני אינם שייכים לשום צד. היכולת להסתדר עם שני הצדדים, כשכל אחד חש שהשני עושה לו עוול היסטורי נוראי, מעיד על בריחה והסתגרות מכלל עולם המעשה. אם נחשוב על שוויצריה הניטרלית כשכל אירופה עולה בלהבות, ונחשוב מה משמעות הניטרליות הזאת מבחינת השלמה עם משטר דיכוי, נוכל להבין טוב יותר את הרקע ממנה צמחה יעל[6].

סיפורה של יעל הוא סיפור היחיד המתנדב ושומע את הקול הפנימי הקורא לו לפרוץ את האדישות הסביבתית וחוסר היוזמה הטבוע באדם מעצם טבעו, ולעשות מעשה. סיסרא מגיע אל האהל שלה מתוך הנחה ברורה שהמקום אמור להיות מקלט בטוח, ואף בזה יש ללמדנו עד כמה יעל יוצאת מתוך הגדר הצפוי לכיוון התעוזה האישית. בזה היא מהווה מופת חיובי להתנדבות והקרבה ונהפכת לגיבורת העלילה. בזה קביעתה של דבורה לברק בתחילת ההפטרה ש"ביד אשה ימכר ד' את סיסרא"[7] מתקיימת, אך דרך יעל ולא דרכה. שלא כמו ברק שהיה מהוסס וסירב לפעול לבדו, פעלה יעל בניגוד לסביבתה בנחישות מרשימה ועל כן היא זוכה בקרדיט על מות סיסרא.

שירת דבורה

מכאן, נוכל לעבור לשירת דבורה ולשים לב שאף היא מתמקדת בנושא ההתנדבות. פסוק הפתיחה של השירה מדגיש זאת בציינו את התקופה כתקופה של פרעות והתנדבות: "בפרע פרעות בישראל, בהתנדב עם ברכו ד' "[8]. אף השירה בנויה במדרג של הפרק, כשהוא פותח בהנהגה, תוך כדי תחושת דבורה שאף היא נעורה מתוך מציאות אטומה לעורר את העם, והדגשת תפקיד המחוקקים והנכבדים, ולאחר מכן עוברת לדון בעם ובתפקודם של השבטים השונים, ובסיום השירה מוקדש קטע מיוחד ליעל כמיוחדת בכך.

סדר זה גם תואם את השתלשלות הניצחון, אך ענינו איננו רק תיאור שלבי המלחמה אלא גם העלאת ההתנדבות האישית בעתים קשות על נס, ומקומה של יעל בסוף השירה איננו רק מפאת הכרונולוגיה של המלחמה אלא גם מפאת משקלה הסגולי כתמצית העניין וכביטויו המובהק. ויש להוסיף שהפתיחה הנשגבה המתארת את מתן תורה וזמנים קדומים שבהם שכינה התהלכה בארץ איננה באה רק כקטע פתיחה חגיגי על מנת לשבץ את הארוע הבודד במסגרת קוסמית כוללת יותר, אלא היא באה גם כהנגדה בין תקופות. במציאות המתוארת ע"י דבורה בעת שהקב"ה יצא משעיר וצעד משדה אדום, כל עולם הטבע וההיסטוריה נמוגו מפניו ולא היה צורך ביזמה אנושית ובהתנדבות. ואולם, עם המעבר להנהגה של טבע והשוני שחל עם כניסתם של ישראל לארץ וחטאיהם בתקופת השופטים, לא ניתן עוד לסמוך על נס אלוקי והאדם נדרש ליוזמה. תגובותיהם השונות של הנפשות הפועלות היא נושא השירה, כשדבורה מרוממת את המתנדבים המבורכים ומשתלחת במתחמקים למיניהם.

בנקודה זו, שירת דבורה מהווה התקדמות על פני שירת הים, שהרי שירת הים באה כתגובה לארוע שהעם והאדם לא היו שותפים לו כלל כי ד' נלחם להם במצרים[9], ואילו דבורה מציגה מציאות שבה יש התנדבות של חלקים בעם והם המסייעים בנצחון על יבין מלך כנען ובני בריתו הכנענים.

 

 

---