דילוג לתוכן העיקרי

פרשת בשלח - היציאה ממצרים ונדודי המדבר

קובץ טקסט

בשיעור זה נידונים שני נושאים: האחד הוא שילוח בני ישראל ממצרים, הנידון בחלקו הראשון של העיון, והשני הוא נדודי המדבר, הנידון בחלקו השני; החלק השלישי של העיון מחדד את הקשר בין שני הנושאים ומסכמם בקצרה.

א. "ויהי בשלח פרעה את העם"

מי משלח את בני ישראל ממצרים?

פרשת בשלח פותחת פרק חדש בהיסטוריה של עם ישראל: ישראל, המשוחררים משעבוד מצרים, יוצאים אל המדבר. כיצד בוחרת התורה לתאר את הרגע ההיסטורי הזה של היציאה עצמה, כפתיחה לתקופה החדשה?

ויְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם ... (פרק י"ג, פסוק י"ז).

פתיחה זו מתמיהה. האם כך ראוי להציג את יציאת מצרים? האם פרעה הוא זה ששילח את ישראל? לכאורה, ההצגה היותר ראויה היא "ויהי בהוציא ה' את ישראל ממצרים", ומדוע נותנים לפרעה את הזכות להחשב כמוציא את ישראל לחופש? מי שגרם ליציאה הזו היה הקב"ה, ביד חזקה ובאותות ובמופתים, ואילו פרעה כלל לא היה מעוניין לשחרר את ישראל, התנגד ליציאתם בכל כוחו, ולבסוף שלחם רק בלית ברירה. אם כן, מדוע התורה בוחרת להציג את יציאת מצרים כשילוח על ידי פרעה?

אם נעיין בפסוקים הקודמים, בסוף פרשת בא, נראה שהתורה מציגה את יציאת מצרים גם בצורה אחרת:

(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: (פרק י"ב).

מיד לאחר פסוק זה, בתחילת פרק י"ג, מופיעות שתי מצוות הקשורות לזכרון יציאת מצרים: חג המצות, ופדיון בכורות. מצוות אלה אמורות להזכיר לישראל שה' הוציאם ממצרים:

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:...
(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם: (פרק י"ג).

התורה מדגישה שלוש פעמים שיציאת מצרים הייתה ע"י ה', בחוזק יד. בנוסף לכך, מבהירה התורה היטב את חלקו של פרעה בסיפור: פרעה "הקשה" לשלח את ישראל, ולכן ה' הוציא את ישראל ממצרים ביד חזקה.

העיון בפרשות שמות-וארא-בא, אפוא, מלמדנו שפרעה התנגד לשלח את ישראל ורק היד החזקה של ה' היא זו שהביאה לבסוף ליציאתם, ולכן התיאור בסוף פרשת בא ("הוציא ה' את ישראל") הוא התיאור ההולם ביותר של התהליך.

אם כן, לא רק שברור מעיון בפרשות הקודמות שה' הוא האחראי על יציאת מצרים, ולא פרעה, אלא גם התורה בעצמה טורחת להדגיש זאת, והבעיה בפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם" מתעצמת.

שני מרכיבים ביציאת בני ישראל ממצרים

נעיין שוב בפרשות הפותחות את ספר שמות, וננסה לראות מהו מקומו של פרעה בשילוח ישראל.

בהתגלות הראשונה של ה' אל משה, בסנה, נאמר לו כך :

(ז) וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם...
(ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא...
(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: (פרק ג').

ברור שה' הוא המעוניין להוציא את ישראל ממצרים, (ובוודאי אין כאן יזמה של פרעה), וברור שהיציאה ממצרים תתרחש ע"י פעילות אקטיבית של ה', ולצורך כך ה' אף "יורד" (פסוק ח').

כאשר ה' יורד להציל את ישראל, הוא יכול לצוות על ישראל לברוח ממצרים ולסייע להם בבריחה. הוא יכול גם לעשות נס שיגרום ליציאת בני ישראל ממצרים ללא כל קשר לפרעה ולרצונו. אולם, ה' אומר למשה "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי ישראל ממצרים", כלומר ה' מורה למשה כבר מההתחלה שהדרך להוצאת ישראל ממצרים היא ע"י שליחות אל פרעה: רק בהדברות עם פרעה ובאמצעותו יתבצע המהלך של הוצאת ישראל ממצרים. בהתאם לכך, בהמשך מעמד הסנה מצטווה משה לבקש מפרעה רשות לצאת ממצרים:

(יח) ...ובָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אלוקי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אלוקינוּ:
(יט) וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:
(כ) וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:

ה' אמנם מודיע למשה שפרעה יסרב לדרישת משה, ולכן יהיה צורך ביד חזקה, אך סופו של התהליך יהיה שפרעה בעצמו ישלח את בני ישראל. ואכן, משה מתייצב לפני פרעה ומבקש ממנו לשלח את ישראל:

(א) וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
(ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ : (פרק ה').

המילה "שלח" חוזרת בשיחה זו שלוש פעמים, וברור שזהו עיקר השיחה בין משה לפרעה: משה מבקש שפרעה ישלח את ישראל, ופרעה מדגיש שהוא לא ישלח אותם.

עניין השילוח על ידי פרעה חוזר לכל אורך סיפור יציאת מצרים:

א. בכל השיחות בין משה לפרעה חוזרת הבקשה-דרישה שפרעה ישלח את בני ישראל.

ב. בדברי ה' למשה חוזר העניין שפרעה מתבקש לשלח את בני ישראל והוא יסרב לכך, אך לבסוף הוא יעשה זאת בעל כרחו.

ג. האותות והמכות אמורים להביא את פרעה לשלח את ישראל, ועד שפרעה איננו משלח את ישראל בעצמו ישראל אינם יוצאים ממצרים.

המרכזיות של נושא השילוח באה לידי ביטוי בכך שהשורש ש.ל.ח. חוזר בפרשות אלה שישים פעם. הדגשה נוספת של השורש נעשית על ידי כך שהתורה בוחרת להשתמש בו גם במקומות בהם הנושא איננו יציאת בני ישראל ממצרים ובמקומות בהם ניתן היה להשתמש בשורש אחר[2]. על ידי השימוש בפועל "שלח" פעמים רבות כל כך, מודגש כי השילוח הוא עניין מרכזי בסיפור היציאה ממצרים וכי המהלך של יציאת ממצרים כרוך בהכרח בהסכמתו של פרעה לשלחם.

מצד שני, כבר במעמד הסנה ברור שפרעה לא יסכים לשלח את בני ישראל, והוא יעשה זאת רק בזכות היד החזקה של ה' שתפגע בו.

אם כן, בתהליך יציאת מצרים יש שני מהלכים:

א. פרעה ישלח את ישראל.

ב. היציאה תהיה על ידי הפעלת יד ה' החזקה על מצרים.

מצד אחד - ברור שלא תהיה יציאה של ישראל על ידי בריחה או נס ללא הסכמת פרעה, וחייבת להיות הסכמה של פרעה; מצד שני - לא תהיה הסכמה פשוטה וחלקה של פרעה לשלח את ישראל, אלא יהיה צורך ב"יד חזקה".

מדוע יש צורך הכרחי בשני המרכיבים הללו? האם לא ניתן לשלח את בני ישראל על ידי ניסים ללא הסכמת פרעה, או לחילופין שפרעה יסכים לשלח את בני ישראל ללא הפעלת "יד חזקה"? מהי המשמעות של שני המרכיבים הללו?

"וידעו כי אני ה'"

מטרה אחת של יציאת מצרים ברורה - הצלה פיזית של עם עשוק, ולשם הגשמת מטרה זו די בכך שפרעה ישלח את בני ישראל מרצונו החופשי.

אולם, יש ישנה מטרה נוספת ליציאת מצרים - ידיעת ה' ואמונה בו על ידי בני ישראל ועל ידי פרעה[3]: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". (פרק ו', פסוק ז') - ה' מבהיר מראש שיציאת מצרים תביא את ישראל להאמין בה' ולהפוך לעבדיו. ואכן, הדיבר הראשון של עשרת הדברות, המצהיר על האמונה בה', כורך את האמונה בה' ביציאת מצרים: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (פרק כ', פסוק ב'). בנוסף לאמונת ישראל בה', יד ה' החזקה שהופעלה במצרים הביאה גם לאמונה של מצרים בה': "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים..." (פרק ז',פסוק ה'). מסיבה זו הוצאת ישראל ממצרים צריכה להעשות כך שיהיה ברור שה' הוא שהוציאם ממצרים, ולא שהם השתחררו משם במקרה או ברצונו של פרעה, ולכן היא נעשתה ב"יד חזקה ובזרוע נטויה".

אולם, לשם הגשמת שתי המטרות (שחרור בני ישראל ואמונה בה') אין צורך שפרעה ישלח את בני ישראל, והגאולה הייתה יכולה להתרחש בזרוע נטויה ועל ידי ניסים בניגוד גמור לרצונם של פרעה ושל מצרים; אם כן, לשם מה דרוש המרכיב של שילוח בני ישראל על ידי פרעה? למה ה' 'נאלץ' לחכות להסכמתו של פרעה כדי להוציא את ישראל ממצרים?

אם נעיין היטב, נראה שהויכוח עם פרעה מראה שה' שולט בפרעה, האדם אשר חושב את עצמו לשליט חזק וכל-יכול; פרעה חושב שהוא יכול להתנגד לה', וה' מוכיח לו שאין לו אפשרות לפעול כנגד רצון ה', ובסופו של דבר הוא יאלץ לכוף את רצונו לרצון ה'. לא רק שישראל יצאו ממצרים, אלא הם יצאו ממצרים ברשותו, והוא ישלח אותם בעצמו. כלומר, פרעה יאלץ לשלח את ישראל למרות שהוא החליט לא לשלחם, ועובדה זו מראה שאין ביכולתו של פרעה או של כל אדם אחר להתנגד לרצון ה': ה' מוכיח שהוא יכול לשלוט אפילו ברצונו של האדם. הוא יכול לגרום לפרעה להתעקש - "ויחזק ה' את לב פרעה" (פרק ט', פסוק י"ב), והוא יכול לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל למרות שהוא החליט שלא לעשות כן. המדרש ביטא זאת כך:

"ויהי בשלח", הדא הוא דכתיב (תהלים פרק קמ"ז, פסוק ט"ו) "השולח אמרתו ארץ".
אוי להם לרשעים שהם רמה ותולעה ובטלים מן העולם ומבקשים לבטל דברו של הקב"ה. אמר להם: אתם אמרתם "וגם את ישראל לא אשלח" (פרק ה', פסוק ב'), ואני אמרתי "שלח עמי" (שם, פסוק א') נראה דברי מי עומדים דברי מי בטלים. לסוף עמד פרעה מעצמו והלך ונפל על רגליו של משה ואמר להם לישראל קומו צאו. אמר לו הקב"ה: מה פרעה, דבריך עמדו או דברי? (שמות רבה פרשה כ', ג').

אם כן, היה חשוב שדווקא פרעה יהיה זה שישלח את ישראל, והעובדה שפרעה שילח את ישראל איננה מעידה על כך שהכוח בידיו של פרעה אלא להפך: שה' הצליח לשלוט בפרעה בצורה המוחלטת ביותר.

מסיבה זו, הפתיחה של פרשתנו "ויהי בשלח פרעה את העם" מתארת היטב את המהלך של יציאת מצרים: ה' שלט ברצונו של פרעה, וגרם לפרעה לשלח את ישראל בעצמו. גם כאשר דברים נראים כמנוהלים בדרך הטבע, וגם כאשר פרעה משלח את עם ישראל, הרי שבאמת הקב"ה הוא המסובב את הדברים. אמנם כלפי חוץ פרעה משלח את בני ישראל, לכאורה כפעולה אנושית בדרך הטבע - "ויהי בשלח פרעה"; אך באמת העם יודע שהקב"ה הוא המשלח - "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים... ואחרי כן ישלח אתכם" (פרק ג', פסוק כ"א).

המלכות הגבוהה ביותר של הקב"ה באה לידי ביטוי לא על ידי מכות המונחתות מלמעלה, אלא על ידי כך שבני האדם, שיש להם בחירה חופשית ויכולים לנהוג בניגוד לרצונו, עושים ופועלים כרצון ה'. אמנם אצל פרעה הדבר לא נבע מרצונו הפנימי, אבל לפחות בצורה חיצונית, פרעה שהכריז תחילה "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", נאלץ בסוף לשלח בעצמו - "ויהי בשלח פרעה".

ב. "פן ינחם העם... ושבו מצרימה"

מטרת ההליכה הארוכה במדבר

תם פרק השעבוד למצרים, ואף תהליך ההוצאה ממצרים מסתיים. כעת נמצאים ישראל בפתחה של תקופה חדשה, ההליכה במדבר לקראת הכניסה לארץ. הדבר הראשון שהתורה מספרת עליו בהקשר זה הוא בחירת המסלול:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אלוקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אלוקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: (פרק י"ג, פסוק י"ז).

המסלול הטבעי והפשוט להליכה ממצרים לארץ כנען הוא "דרך ארץ פלשתים", והסיבה לכך היא "כי קרוב הוא" - זוהי הדרך הקצרה והקרובה ביותר. כך פירש הרמב"ן:

...אבל הנכון שיאמר ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים אשר[4] הוא קרוב וטוב לנחותם בדרך ההוא...

מדוע ה' לא מוביל את ישראל בדרך הקצרה ביותר אל ארץ כנען, אלא הוא מדוע הוא לוקח אותם בדרך ארוכה יותר? לשם מה עליהם להסתובב במדבר?

הפסוק מסביר שהסיבה לבחירת המסלול הארוך היא "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". לדעת הרמב"ן[5], ה' מנסה למנוע מישראל מלחמה כל עוד הם קרובים לארץ מצרים, מתוך חשש שהם יבהלו מהמלחמה ויחזרו למצרים:

כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וטעם המלחמה, שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלשתים, ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים, אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא.

אם כן, הסיבה לסיבוב בני ישראל במדבר היא להרחיקם ממצרים, כך שלא יהיה להם קל לחזור למצרים במקרה שבו הם יחששו ממלחמה.

הפסוק מסכם את החשש במילים: "ושבו מצרימה". החשש הגדול הוא שישראל ישובו למצרים, וה' מעוניין למנוע זאת. מדוע שבני ישראל ישובו למצרים, והרי היה להם כל כך רע שם?

מסתבר שבני ישראל היו עדיין עם של עבדים ברוחם, ולכן הם לא היו מסוגלים להלחם על עצמאותם: אם הם היו נתקלים במלחמה הם היו מעדיפים לחזור לשעבוד הקודם, המוכר, מאשר להתמודד עם מלחמה שתוצאותיה יכולות להיות הרג רב, או שיעבוד חדש שאינו מוכר להם ויכול להיות גרוע יותר. לפי כיוון זה הסיבוב במדבר נועד לחשל את ישראל ולחזקם לקראת היותם עם עצמאי המסוגל להלחם על חייו.

לדעת הרב יואל בן נון[6] הסיבה לסיבוב במדבר היא אחרת:

"... יציאת מצרים התנהלה בהסכמת פרעה ובאישורו... דרך ארץ פלשתים הייתה דרך ממלכתית צבאית שמצרים שלטה בה... אילו הלכו בני ישראל בדרך ארץ פלשתים היו מוכיחים בכך התנהגות טובה וידידותית כלפי פרעה, והכרה בהמשך חסותו עליהם. במעבר הגבול היו מציגים את אישורו של פרעה כדין, וכן בכל מצודה בדרך. מפקדי הצבא המצרי היו מצדיעים ומרימים להם את המחסום, ואח"כ מדווחים לפרעה כי נתיניו, בני ישראל עברו אצלם על פי רשותו. גם בנ"י היו שולחים מכתבי הוקרה מתאימים... אילו יצאו ממצרים בדרך זו, לא היה פרעה רודף אחריהם בכלל. הוא היה יכול לתת להם בארץ כנען את אזורי ההר ולהפוך אותם לסוכניו, נושאי ריבונותו שם. בשעת מלחמה היה העם מתנחם על עצמאותו ושב מצרימה להתנהג כבני חסותו של פרעה.

אם כן, ה' איננו רוצה שישראל יכנסו מיד לארץ כנען כאשר הם עדיין משועבדים לפרעה וכאשר הם עדיין חשים תלויים בו. לפי פירוש זה, הסיבוב במדבר איננו מיועד רק להרחיקם ממצרים כך שמבחינה טכנית הם לא ישובו אליה כאשר הם יאלצו להתמודד מול מלחמה, אלא הוא נועד לנתק את תחושת התלות בפרעה.

אולם, על כך יש לשאול - מה יתרחש במדבר? מה יביא את בני ישראל לשינוי תחושתי עמוק כל כך?

תוצאת קריעת ים סוף

מיד עם יציאת ישראל ממצרים הם מגיעים לים סוף, ושם נערכת מלחמה גדולה בין ישראל, בהנהגתו הברורה של ה', לבין המצרים: הסיבוב במדבר איננו מונע מלחמה מישראל, אלא מביא אותם למלחמה עם המצרים במקום למלחמה עם יושבי כנען. מדוע? מהי מטרת ה' בכך?

כאשר ישראל רואים את המצרים רודפים אחריהם הם מגיבים בפחד גדול:

(יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
(יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: (פרק י"ד).

מתברר כאן שהחשש "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" היה חשש מוצדק ביותר - ברגע שישראל עומדים בפני מלחמה הם נבהלים ומעדיפים את העבדות במצרים.

מהי תשובת ה' לישראל?

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:
(יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן: (שם).

המלחמה על ים סוף איננה סתם מלחמה. זו מלחמה של עם ישראל נגד משעבדיו, המצרים. עם ישראל אכן איננו מסוגל עדיין להלחם נגד משעבדיו, ולכן ה' הוא הנלחם עבורם, והם עומדים מן הצד ומחרישים. המסקנות מהנצחון על המצרים הן שאפשר לנצח את המצרים, ושה' הוא מנהיגם העוזר להם בעת צרה. על ידי כך הם יוצאים לחרות מהשעבוד הנפשי למצרים.

ואכן, בעקבות מפלת המצרים בים סוף מגיעים ישראל לאמונה בה':

(ל) וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:
(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: (שם).

אולם, האם אחרי קריעת ים סוף ישראל הגיעו לשחרור מוחלט מהתלות במצרים?

נדודים במדבר

נעיין בהמשך פרשת בשלח:

(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:
(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (פרק ט"ז).

מתברר שהחשש "פן ינחם העם... ושבו מצרימה" איננו רק "בראותם מלחמה", אלא בראותם כל התמודדות. ישראל עדיין חוששים מהתמודדויות, וכאשר קשה להם הם לא רק זועקים אל ה', אלא מצהירים שהיו מעדיפים את שיעבוד מצרים על פני ההתמודדות.

ישראל עדיין תלויים במצרים בכל הווייתם, והם צריכים להשתחרר מתלות זו. כיצד הם יעשו זאת? הם יעשו זאת דווקא על ידי התמודדויות חוזרות ונשנות, אשר יוכיחו להם שהם מסוגלים להתמודד ללא עזרת מצרים, אלא בעזרת ה'. ישראל, אפוא, זקוקים לתהליך ארוך כדי לשחררם מתחושת השעבוד לפרעה ולהביאם לאמונה השלמה בה'. כלומר, המדבר הוא המקום בו עוברים ישראל את תהליך השחרור משעבוד למצרים ובניית אמונה בה' כמנהיגם, ובמקביל - בניית אמון בכוחם להתמודד.

מדוע תהליך זה יתרחש דווקא במדבר? ראשית, מפני שהכניסה לארץ ישראל צריכה להיות כאשר העם מוכן לכך מבחינה רוחנית. שנית, המדבר הוא מקום המספק התמודדויות מיוחדות, שאינן קיימות במקום יישוב. הסיבוב במדבר, אפוא, איננו מונע קשיים, אלא להפך: מערים קשיים הדורשים מהעם להתמודד, ומבהירים לעם מי מסייע לו בהתמודדות.

הנהגת ה' במדבר

ההליכה במדבר כרוכה בהנהגה ישירה וגלויה של ה' בכל רגע:

(כא) וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:
(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: (פרק י"ג).

לאחר סיפור קריעת ים סוף מתארת התורה ארבע תחנות נוספות במדבר:

מרה (פרק ט"ו, פסוקים כ"ב - כ"ו) אילים (שם, פסוק כ"ז) , מדבר סין (פרק ט"ז) ורפידים (פרק י"ז, פסוקים א' - ז').

במקומות אלה מתברר לעם ישראל שה' הוא המספק את צרכיהם במדבר:

במרה - המים מרים, וה' דואג להמתיקם ע"י נס. הקיום במדבר הוא בלתי אפשרי בגלל החוסר במים, ורק ע"י נס ניתן להתקיים במקום זה. התלונות על חסרון מים חוזרות פעמים רבות במהלך ההליכה במדבר, ובעקבות כל תלונה כזו ה' מספק לישראל מים באופן נסי, דבר המוכיח להם בעצמה רבה את תלותם בה'.

באילים - ה' מביא אותם לנווה מדבר גדול.

במדבר סין - עם ישראל מתלונן על האוכל, ושוב עולה התחושה של התלות במצרים: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע..." (פרק ט"ז, פסוק ג'). בעקבות תלונה זו ה' מתחיל לספק לישראל "לחם מן השמים" - מן. מזון נסי זה המספק את כל צרכיהם במשך שנות הנדודים במדבר הוא אחד ההוכחות החזקות לתלותם של ישראל בה'.

ברפידים - שוב אין מים לשתיה, ושוב מגיעה התלונה המעלה את תחושת התלות במצרים: "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא" (פרק י"ז, פסוק ג')[7] .

פעמים רבות במהלך הנדודים במדבר צפה ועולה תחושת השעבוד העמוקה של ישראל למצרים - בכל פעם שיש קושי, ישראל רוצים לחזור למצרים[8]. כל עוד הם חשים כך, הם אינם יכולים להכנס לארץ. ישראל יוכלו להכנס לארץ רק כאשר בראותם "מלחמה" הם לא ירצו לשוב מצרימה: רק כאשר הם יחושו שהם מסוגלים להתמודד בעצמם עם הבעיות, בעזרת ה', ואין להם צורך "לשוב מצרימה", להתלות במצרים ולהשען עליהם.

התלונה האחרונה של ישראל במדבר, לפני הכניסה לארץ מופיעה בבמדבר כ"א:

(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:
(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלוקים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:
(ו) וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:
(ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

הפעם, לאחר העונש, ישראל מודים על חטאם: "חטאנו". יתכן שהעונש שה' נתן להם הפעם הביאם להבין לפתע את המתרחש:

לכל אורך הדרך, ה' הולך לפניהם ודואג לכל צרכיהם, מיישר לפניהם את הדרך ודואג שהנחשים ושאר בע"ח מזיקים המצויים במדבר לא יזיקו להם. בפעם הזאת, כאשר הם מתלוננים ה' משלח בהם את הנחשים, וכדי לעשות זאת אין צורך להביא נחשים בדרך ניסית - הנחשים קיימים במדבר באופן טבעי, וה' רק מסיר את ההגנה המיוחדת שלו על ישראל, ואז הנחשים יכולים לפגוע בהם. כאשר ישראל רואים זאת, הם פתאום מבינים שכל קיומם במדבר היה תלוי בה', וללא הנהגת ה' הניסית אין להם קיום. או אז הם מבינים שהם תלויים בה' בלבד, והתלות במצרים היא חסרת משמעות לחלוטין. לפתע הם מבינים את כל מה שעבר עליהם במדבר: הם מבינים שה' הוא "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר... " (דברים פרק ח', פסוקים ט"ו-ט"ז). לאחר אירוע זה, ישראל לא מוסיפים עוד להזכיר את מצרים, ולאחר שהם השתחררו מהתלות הנפשית במצרים, והגיעו להכרה ואמונה בה', הם מוכנים להכנס לארץ. ואכן, מיד לאחר סיפור זה מתחיל כיבוש עבר הירדן.

ג. לסיכום

פרשתנו פותחת את פרשת נדודי ישראל במדבר, ומציגה את עיקרי מטרותיו:

ישראל יצאו ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה" ובהסכמת פרעה כדי להוכיח את שליטתו המלאה של ה' אפילו ברצונו של האדם.

אולם, השילוח ע"י פרעה גרם לישראל להשאר עדיין תלויים בפרעה ומשועבדים נפשית למצרים. ההליכה במדבר מספקת לישראל התמודדויות רבות, בעזרתן עוברים ישראל תהליך ארוך של השתחררות מהתלות במצרים והגעה לאמונה בה'. במדבר הם יחוו את מלחמת ה' במצרים על ים סוף וכן התמודדויות רבות אשר יגרמו להם לרצות לשוב למצרים, אך הם יווכחו שה' הוא זה שמסוגל לקיימם אפילו בתנאי המדבר הקשים, עד שלבסוף הם ישתחררו מהשעבוד הנפשי למצרים, ויבינו שה' הוא שהוציאם ממצרים, הוא שהוליכם בדרך במדבר, והוא מנהיגם האמתי.

מתוך הכרה זו הם יוכלו להיכנס לארץ.

 

[2] בחלק מהופעותיו הקשר השורש הוא שילוח בני ישראל על ידי פרעה והמצרים (למשל פרק י"ב, פסוק ל"ג), הדרישה לשלחם (למשל פרק ד', פסוק כ"ג), סירוב פרעה לשלח את בני ישראל (למשל פרק ה' פסוק ב') והבטחות סרק של פרעה לשלח את בני ישראל (למשל פרק כ' פסוק כ"ד); במקומות אלו אכן יש קשר ישיר ליציאת בני ישראל ממצרים. אולם, השורש מופיע גם בהקשרים אחרים:

א. בפעמים הראשונות בהן מופיעה המילה "שלח" הכוונה היא לשליחות של משה לפרעה (למשל פרק ג', פסוק י'), ובמעמד הסנה מתואר תפקידו של משה במילים מהשורש "שלח" שבע פעמים. גם בהמשך התפקיד של משה מתואר כ"שליחות" פעמים רבות.

ב. הכאת מצרים מתוארת כשליחת יד ה' (עיינו, למשל, בפרק ג' פסוק כ').

ג. אחיזת משה בנחש מתוארת כשליחת יד: "שלח ידך ואחוז בזנבו" (פרק ד',פסוק ד').

ד. השורש מוזכר כמה פעמים בדברי פרעה או בהקשר למעשיו שלא במסגרת הוצאת בני ישראל ממצרים: "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל" (פרק ט',פסוק ז'); "ועתה שלח העז את מקנך" (פרק ט', פסוק י"ט); "וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרון" (פרק ט',פסוק כ"ז).

[3] עיינו בשיעורנו לפרשת וארא.

[4] למילה "כי" יש משמעויות נוספות מעבר לתיאור סיבה, ולפי דברי הרמב"ן, בפסוק שלנו "כי" מתפרש במובן של "אשר".

[5] בדרך דומה לכך הסבירו רוב המפרשים, אם כי יש ביניהם מחלוקות פרשניות, בעיקר לגבי המשפט "כי קרוב הוא" - האם הוא חלק מהנימוק לסיבוב במדבר, או שהוא בעל משמעות אחרת. עיינו ברש"י, רשב"ם וראב"ע.

[6] ראו בהרחבה במאמרו של הרב יואל בן נון, "דרך ארץ פלשתים", מגדים ג'.

[7] ברפידים מתרחש סיפור נוסף: מלחמת עמלק (פסוקים ח' - ט"ז). מעניין לשים לב שדווקא במלחמה זו ישראל אינם מפחדים עד כדי רצון לשוב מצרימה. יתכן שהמלחמה על ים סוף שחררה אותם מפחד המלחמות.

כמו כן, מכלל התלונות מתברר שוב כי החשש "פן ינחם העם בראותם מלחמה" איננו דווקא החשש ממלחמה ממש, אלא החשש מכל התמודדות, והתלונות הקשות ביותר הן על הצמא והרעב.

[8] תלונות נוספות בהן מוזכר הרצון לשוב למצרים הן קברות התאווה (במדבר י"א), המרגלים (במדבר י"ד), דברי דתן ואבירם במחלוקת קרח (במדבר פרק ט"ז,פסוק י"ג) ומי מריבה (במדבר פרק כ').

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)