מטות | פרשת בני גד ובני ראובן

 

א. פתיחה

פרשת בני גד ובני ראובן פותחת בתיאור אובייקטיבי של הכתוב:[1]

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:

דומה שהקדמה זו באה לאשר, כי אכן הייתה הצדקה לפנייתם של בני גד ובני ראובן אל מנהיגי ישראל:

(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:

ואולם, בתחילה משה דוחה את דבריהם בתוקף, בשתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא במישור המוסרי:

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:

טענה זו מופנית כלפי עצם הרצון שלא ליטול חלק עם שאר בני ישראל: כלום הוגן הדבר שבני גד ובני ראובן יזכו בנחלה בלא שום מאמץ, ואחיהם ייאלצו להילחם לבדם על כיבוש הארץ?!

ברם, מיד לאחר מכן טוען משה כלפי בני גד ובני ראובן גם טענה דתית. לדבריו, בקשתם תפגע בביטחונו של עם ישראל במעבר הירדן:

(ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': (ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: (ט) וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': (י) וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: (יא) אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: (יב) בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': (יג) וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה': (יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: (טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה:

טענה זו מובאת באריכות, משום שמשה רואה חשיבות באמירה שבני גד ובני ראובן משחזרים, למעשה, בבקשתם את חטא המרגלים. אמנם בני גד ובני ראובן לא אמרו במפורש, כמרגלים בשעתם, שאין סיכוי להוריש את יושבי הארץ; אבל מבחינה מעשית, התנהגותם משדרת – לדעת משה – פחד, שעלול לגרום לעם ישראל לחזור על הטעות שעשה שנות דור קודם לכן.

כעת מוטל על בני גד ובני ראובן לשכנע את משה בצדקתם. הם מעלים את הצעתם, שאמורה לפתור את שתי הבעיות שהעלה משה:

(טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: (יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: (יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה:

שתי הבעיות – המוסרית והדתית – נפתרות כאחת על ידי נכונותם של בני גד ובני ראובן לצאת לפני בני ישראל למלחמה.

ב. התנאי הכפול והמכופל

משה משתכנע בצדקת דבריהם של בני גד ובני ראובן, אבל הוא מעוניין להדגיש את התחייבותם, ואת זאת הוא עושה באמצעות מערכת התנאים הידועה בכינוי 'תנאי בני גד ובני ראובן', שנעשתה מודל לניסוח תנאים בעולם ההלכה. הדבר הבולט ביותר בתנאים אלו הוא 'התנאי הכפול': משה מציין הן מה יקרה אם יקיימו בני גד ובני ראובן את התחייבותם הן מה יקרה אם לא יקיימוה. ואולם, מתברר שהתנאי הכפול גופו מוצג בכפילות, ומסיבה כלשהי התורה חוזרת עליו פעמיים: תחילה אומר משה את התנאי לבני גד ובני ראובן, ולאחר מכן הוא חוזר עליו באוזניהם של אלעזר הכוהן, יהושע בן נון וראשי אבות המטות. נציג את שני התיאורים זה לעומת זה:

 

 

 

כפילות זו – מה טיבה?

עיון בשני הניסוחים של התנאי מגלה שיש ביניהם הבדל משמעותי. בניסוח הראשון משה אומר לבני גד ובני ראובן שאם לא יקיימו את התנאי, ייחשב להם הדבר לחטא: "וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם"; מכאן ניתן להבין שביטול התנאי יהיה חטא לה', אך לא יבטל את ירושת עבר הירדן המזרחי. לעומת זאת, למנהיגי ישראל משה אומר במפורש שביטול התנאי יגרום לביטול העִסקה כולה: "וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". מה טעמו של הבדל זה?

נראה, שבדרך זו מבקש משה להדגיש את שני הפנים שראינו לעיל בקיום התנאים – כלפי שמיא וכלפי ישראל, וכפי שהוא אומר במפורש: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל". בדבריו לבני גד ובני ראובן משה מחדד את ההיבט שבין אדם למקום, ועל כן הוא חוזר בהם שש פעמים על שם ה'. אם לא יֵצאו בני גד ובני ראובן למלחמה לפני ה', יהיה בזה חטא כלפיו, שכן בכך יבטאו חוסר אמונה בה' וביכולתו להוריש להם את הארץ – כשם שעשו המרגלים שהזכיר משה בדבריו הראשונים אליהם. ואולם, חטא זה אינו חמור דיו לשלול מהם את הנחלה שביקשו.

בדבריו למנהיגי ישראל משה מדגיש את הצד השני של המטבע: החטא שבין אדם לחברו. בניסוח זה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, והדגש המרכזי בו הוא על השותפות עם בני ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". אם לא יעברו בני גד ובני ראובן למלחמה עם ישראל, יחטאו בחטא המוסרי שהדגיש משה בתחילת דבריו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!". חטא זה אכן מצדיק את שלילת הנחלה מהם לחלוטין.

ג. התיאור בספר דברים

סיפור שונה למדיי של פרשת בני גד ובני ראובן מופיע בנאומו הראשון של משה בספר דברים:

וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי. וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים. יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד. וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה. וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם           (דברים ג', יב–כ).

על פי תיאור זה, לאחר ירושת עבר הירדן המזרחי יזם משה עצמו את נתינת האזור לבני גד ולבני ראובן. גם כאן הוא מורה מהם לעבור חלוצים לפני אחיהם למלחמה בארץ כנען, אבל כאן לא נזכר שום תנאי בעניין זה. מה משמעות תיאור זה, ומה פשר הסתירה בינו ובין האמור בפרשתנו?

נראה ששני התיאורים מייצגים שתי תפיסות שונות של מעמדו של עבר הירדן המזרחי. מפשטות פרשתנו, וכן מפרקים רבים אחרים בתורה, עולה שאזור זה לא היה אמור להיות כלול בנחלתם של בני ישראל בארץ כנען, השוכנת, לפי הגדרתה, בעבר הירדן המערבי. הדבר בולט במיוחד בתיאור גבולות הארץ להלן פרק ל"ד, ששם מוגדר במדויק הגבול המזרחי של ארץ כנען:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ... וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב      (ל"ד, ב, י–יב).[3]

על פי תפיסה זו, עבר הירדן המזרחי הוא מעין תוספת על ארץ כנען, ועם ישראל זכה בה בעיקר בגלל רצונם של בני גד ובני ראובן להיאחז בחבל ארץ זה. מתקבל הרושם ששבטים אלו אמנם זכו לנחלה זו, באישורו של משה, אבל אין הם יושבים בארץ כנען, ואין להם חלק בנחלת ה'. אכן, על פי ספר במדבר, עצם כיבושו של האזור הזה היה כביכול מקרה. בפרשת חֻקת מסופר שבני ישראל ביקשו מסיחון "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (כ"א, כב) – משמע: בני ישראל לא התכוונו לכבוש את ממלכתו של סיחון, ולולא יצא לקראתם למלחמה, סביר להניח שהיא הייתה נותרת בידו, ולא הייתה נעשית נחלה לשבטי ישראל.

על פי זה יובנו דברי פינחס בן אלעזר הכוהן לשניים וחצי השבטים לקראת סוף ספר יהושע (כ"ב, יט): "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ". ההבחנה בפסוק ברורה מאוד: ארץ כנען – דהיינו עבר הירדן המערבי – היא "אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' ", ואילו עבר הירדן המזרחי, אפשר שהוא ארץ "טְמֵאָה".

ספר דברים מבטא תפיסה אחרת, שלפיה נחלות סיחון ועוג אמורות מלכתחילה להיות חלק מארץ ישראל הנרחבת. הדבר ניכר כבר בסיפור המלחמה עם סיחון, המתוארת בספר דברים כמלחמה יזומה, שתכליתה לנחול את ארצו:

וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר... קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ          (דברים ב', יז–כה).[4]

עצם הציווי "הָחֵל רָשׁ" משמעו, על פי פשוטו, שכאן תתחיל ירושת הארץ על ידי משה. וכן אומר משה בהמשך: "וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי" (דברים ג', יב).

על פי פסוקים אלו, נחלת בני ישראל אינה מצומצמת לארץ כנען, אלא היא נרחבת יותר, בדומה למה שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים:

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי  (בראשית ט"ו, יח–כא).

ואכן, באותו פרק בספר דברים מסופר גם על נחלותיהם של עמים אחרים, שזכו בהן מכוח הקשר שלהם לאברהם אבינו: בני עשיו ירשו את ארץ אדום (דברים ב', ד–ה), ובני לוט – את ארץ מואב (שם, ט) ואת ארץ עמון (שם, יט). שלא כנחלותיהם של עמים אלו, שנותרו בידם בזכות מוצאם מאברהם אבינו, הייתה נחלת סיחון[5] ראויה לישראל, אף על פי שאינה מארץ כנען, כי יושביה היו מן האמורי – אחד מן העמים הקדומים שנחלתם הובטחה לזרע אברהם – ולא עמים מזרעו.

כללו של דבר, שני התיאורים השונים שעמדנו עליהם מלמדים על מעמדו המורכב של עבר הירדן המזרחי: מצד אחד, אין הוא בכלל ארץ כנען, כמבואר בספר במדבר; מצד שני, הוא בכלל הארץ שהובטחה לאברהם אבינו, כפי שמדגיש ספר דברים.

מעמד מורכב זה הוא היסוד לעמדות השונות שיש בשני הספרים כלפי נחלת בני גד ובני ראובן. ספר במדבר מדגיש שנחלה זו ניתנה לישראל רק בגלל בקשתם של שני השבטים; לפיכך היה מקום להתנות את ההיענות לבקשתם בדרישה שיצאו חלוצים לפני ה'. בספר דברים, לעומת זאת, היזמה לשבת בחבל ארץ זה הייתה של משה, והוא שהציע לבני גד ולבני ראובן את המקום; לפיכך לא יכול משה אלא להורות להם לצאת חלוצים, אך לא היה מן הדין להתנות בכך את עצם הירושה, שהייתה ראויה להם בלאו הכי.