במדבר | 'איש על מחנהו ואיש על דגלו'

למשכן בתקופת הנדודים במדבר. סדר החנייה נקבע על פי דגלים ומחנות: כל שלושה שבטים היו מסודרים סביב מחנה משותף בעל דגל מיוחד, כך שמחנה ישראל היה מורכב מארבעה מחנות וארבעה דגלים (במדבר, ב'). הכתוב מציין שכל אחד מבני ישראל חנה במקומו על פי המחנה והדגל אליהם השתייך:

וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם.

(במדבר א', נב).

האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"שם משמואל", לומד מפסוק זה מסר נצחי שחורג מההקשר של סדר המחנות במדבר:

...בגשמיות הדגל הוא לתועלת, שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר. כן הוא ברוחניות, שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן...וכן יהיו ישראל לעתיד, כשיהיו ברום המעלה...כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם", היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו.

("שם משמואל", פרשת במדבר, שנת תרע"ג).

מטרתו של הדגל בדרך היא כלל להזכיר ולסמן לכל אחד את מקומו, כדי שלא יתבלבל ויעבור בטעות למחנה אחר. בעם ישראל היה לדגל גם מטרה רוחנית: להזכיר לכל אחד מישראל את מקומו ותפקידו מבחינה רוחנית. לכל קבוצה בעם ישראל יש תפקיד מיוחד, ולכל יחיד בישראל יש תפקיד מיוחד במסגרת הקבוצה אליה הוא משתייך, בהתאם לאופיו ולטבע נשמתו. הדגל אמור להזכיר לכל אחד את תפקידו המיוחד, כך שהוא לא יקנא באחרים שתפקידם שונה משלו.

ר' נתן מברסלב, בספרו "ליקוטי הלכות", עסק בהרחבה בנושא זה וקישר אותו למצוות ספירת העומר:

וְזֶהוּ "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" - 'לָכֶם' לְעַצְמֵיכֶם. 'לָכֶם' - לְעַצְמֵיכֶם דַּיְקָא, שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְחַזְּקוּת הַנַּ"ל לְעַצְמוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא, וְלֹא יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁחֲבֵרָיו בְּנֵי גִּילוֹ טוֹבִים מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדָּה טוֹבָה לִהְיוֹת עָנָו וּלְהַחֲזִיק כָּל אָדָם טוֹב מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ עַל יְדֵי זֶה חַס וְשָׁלוֹם, אֵין זֶה עֲנָוָה. אַדְּרַבָּא, זֶהוּ גַּדְלוּת גָּדוֹל שֶׁאֵין נָאֶה לוֹ שֶׁיַּעֲבֹד אֵיזֶה עֲבוֹדָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק כָּל כָּךְ וַחֲבֵרָיו כְּבָר זָכוּ לְמַה שֶּׁזָּכוּ. כִּי אָסוּר לְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַמָּקוֹם, וּמִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא וּבְאֵיזֶה מְקוֹמוֹת נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו, כִּי אֵין אָדָם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ כְּלָל. וְכֵן כָּל אָדָם שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת מִטֻּמְאָתוֹ וְזֻהֲמָתוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ וְכוּ', צָרִיךְ לִסְפֹּר הַיָּמִים לְעַצְמוֹ דַּיְקָא וְאַל יַפִּיל אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ כְּלָל, חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" - 'לָכֶם' לְעַצְמֵיכֶם דַּיְקָא, וְהָבֵן הֵיטֵב...

בהמשך התורה מבסס ר' נתן את הדברים על דמותו של התם מסיפורו של ר' נחמן "מעשה מחכם ותם". נצטט תחילה את הקטעים הרלוונטיים שבהם מתאר ר' נחמן את דמותו של התם, ולאחר מכן נצטט את המשך התורה של ר' נתן:

...התם הנ"ל למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שקבל, ולא היה בקי בהאמנות בשלמות. ונשא אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה. ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל כך על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפלו לאכל. כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האומנות בשלמות, רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל.

ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה! וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.

וכן היה מצוה: אשתי, תן לי שכר לשתות! ונתנה לו מים. והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש! ונתנה לו מים, והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאלו הוא שותה אותה ממש.

וכן במלבושים היה להם בשותפות, לו ולאשתו פעלץ[1] אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון לילך לשוק. והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפ לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה! כשהיה צריך לקאפטין, כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבש יופא, היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת, כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.

כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות, כנ"ל היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו והיה אומר: אשתי כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקיר המנעל הזה! והיתה שואלת אותו: אם כן מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער (הינו זהוב וחצי)? השיב לה:

מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!, ועוד: למה לנו לדבר מאחרים? הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך, לאפקיס בכך; ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים, ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד?! והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד...

 (סיפורי מעשיות, מעשה ט).

וכך מפרש ר' נתן את המסר שמעביר ר' נחמן באמצעות דמותו של התם:

...וְהָבֵן כִּי בַּמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת מְבִינִים רֹב הָעוֹלָם כַּמָּה דְּבָרִים הַנּוֹגְעִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הַתְּמִימוּת, וְלִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. אֲפִלּוּ בַּעֲנִיּוּת וְדַחֲקוּת גָּדוֹל, וְגַם עֲבוֹדָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה בְּחֶלְקוֹ תָּמִיד, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל הָעוֹלָם כְּלָל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה כְּנֶגְדּוֹ בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם וְיֵשׁ לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים נָאִים וְכוּ'...וְגַם בַּעֲבוֹדַת ה' בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה הֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ אֲלָפִים פְּעָמִים, וְאַף עַל פִּי כֵן אַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה כְּלָל, רַק יִהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ תָּמִיד. כַּמְבֹאָר שָׁם שֶׁהַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ הָיָה אֶצְלוֹ כָּל הַמַּאֲכָלִים שֶׁבָּעוֹלָם וְכוּ'. וּמִנְעָל שֶׁלּוֹ שֶׁגָּמַר בְּכַמָּה יָמִים בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה וְהָיָה מָלֵא חֶסְרוֹנוֹת וְהִרְוִיחַ בּוֹ פָּחוֹת הַרְבֵּה מֵאֲחֵרִים. אַף עַל פִּי כֵן הָיָה יָקָר בְּעֵינָיו מְאֹד וְהִתְפָּאֵר בּוֹ הַרְבֵּה וְלֹא הִסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים כְּלָל. וְאָמַר, מַה לִּי בָּזֶה, זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי וְכַנַּ"ל וְכַנַּ"ל. וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה רָמַז בְּעַצְמוֹ אַחַר שֶׁסִּפֵּר מַעֲשֶׂה זֹאת שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְעִנְיַן תְּפִלָּה וַעֲבוֹדַת ה'. כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא שָׁם בְּסוֹף שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְאִם הַתְּפִלָּה אֵינוֹ כָּרָאוּי הִיא מִנְעָל בִּשְׁלֹשָׁה קְצָווֹת וְהָבֵן, עַיֵּן שָׁם. הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְנַהֵג בִּתְמִימוּת גָּדוֹל כְּדַרְכֵי הַתָּם הַנַּ"ל. וּצְרִיכִין לְדַקְדֵּק בְּכָל הַמַּעֲשֶׂה לִקַּח לְעַצְמוֹ מוּסָר וְעֵצוֹת מִדִּבְרֵי הַתָּם הַנַּ"ל, וְלֵילֵךְ בִּדְרָכָיו וְלִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וְאַל יְבַלְבֵּל אוֹתוֹ הָעוֹלָם כְּלָל, וַאֲפִלּוּ חֲבֵרָיו שֶׁזּוֹכִין לִתְפִלָּה וַעֲבוֹדָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה כְּלָל, רַק יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁמַּרְוִיחַ בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ אֵיךְ שֶׁהוּא...

(ליקוטי הלכות, הלכות פסח, הלכה ט', אות כב).

דמותו של התם מתוארת בצורה מוקצנת ומעוררת גיחוך. ר' נתן מבאר שהמסר שאותו ר' נחמן מעביר דרך הדמות המוקצנת הוא המסר שבו עסקנו במהלך השיעור: "איש על מחנהו ואיש על דגלו".