בחוקותי | שתהיו עמלים בתורה

פרשת בחוקותי פותחת בברכות שמבטיחה התורה לישראל במידה והם ילכו בדרך ה':

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ...

(ויקרא, כ"ו, ג - ד).

רש"י (בפסוק ג) מצטט את דרשת הספרא:

"אם בחוקותי תלכו". יכול אלו המצוות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" הרי מצות אמורות; הא מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? להיות עמלים בתורה.

(ספרא בחוקותי, פרשה א', אות ב).

הספרא מפרש את משמעות הביטוי "בחוקותי תלכו" כעמל בלימוד התורה, אשר בזכותו מבטיחה התורה את כל הברכות שמופיעות בפרשה.

עוד נאמר בספרא בהקשר הזה:

מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי" (תהילים, פ"ד, יד - טו)...

(שם אות א)

לאור דרשת הספרא צריך להבין מהו "עמל התורה", ומדוע הספרא פרש את המילים "בחקתי תלכו" כ"עמל התורה".

האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת", מפרש את הדברים:

"תלכו" פרש רש"י מתורת כהנים להיות עמלים בתורה. זהו נקודת עמל בתורה להלוך בחקיו יתברך. לכן, אפילו אינו מבין, מכל מקום מייגע עצמו בתורה, שחביב בעיניו להגות במאמרו יתברך אפילו שאינו זוכה להשיג הטעם. כי התורה נעלמה מעיני כל חי, והאדם צריך לעסוק בתורה אחר הידיעה שאי אפשר להשיג אחת מני אלף[1] שבה, ואז יש לו חלק בשורש התורה. לכן כתב המהר"ל[2] שמברכין "לעסוק בדברי תורה" הגם שאינו יכול להשיג, מכל מקום עוסק הוא בתורה...

(שפת אמת, ויקרא, פרשת בחקותי, תרמ"ט).

החוקים הם המצוות שטעמם נשגב מבינת אנוש, למשל פרה אדומה, שנקראת "חוקת התורה" (במדבר, י"ט, ב; על פי יומא סז:). התנאי "בחוקותי תלכו" מבטא מצב אשר בו בני ישראל מחבבים את החוקים למרות שהם אינם מובנים, רק בגלל שהם דבר ה'. בדומה ללימוד חוקי התורה, "עמל התורה" מבטא את העיסוק אינטנסיבי בתורה שאין בו את פירות ההבנה.

לדברי ה"שפת אמת", כל לימוד תורה צריך להיות מלווה בתודעה שהתורה נסתרת ונעלמת, ואין בכוח אנוש לחשוף "אחד מני אלף שבה". רק מי שלומד מתוך תודעה כזאת, יזכה ל"חלק בשורש התורה". "עמל התורה", אם כן, מבטא את עומק הזיקה של עם ישראל לקב"ה ולתורה, ולכן בו תלויה הברכה המובטחת.

לפנינו סיפור חסידים מרשים על עמל התורה של ר' אהרן ליב, אביו של ר' מאיר מפרימישלן:

סיפר הרב הקדוש רבי מאיר'ל מפרמישלן ז"ל, שסוחר אחד, שהיה מחסידיו של הרב הקדוש רבי אהרן ליב מפרמישלן ז"ל (אביו של רבי מאיר'ל), נסע פעם לרגל עניני-מסחרו, והוצרך לעבור דרך עיר ליז'נסק. חשב הסוחר:

הלוא מביתי לליז'נסק יש מרחק רב, ומתי תהיה לי עוד הזדמנות כזאת לראות ולהכיר את צדיק הדור, הרבי רבי אלימלך מליז'נסק? אתעכב אפוא בליז'נסק, כדי לבקר את הרבי רבי אלימלך.

ברם, עסקיו דרשו שימהר לנסוע למחוז חפצו בהקדם, ולכן החליט שלעת-עתה ייסע למקום הדרוש לגמור את עניני-המסחר, ובחזרתו יתעכב בליז'נסק לשבת-קדש, ואז יקבל את פני הצדיק בדעה צלולה ומיושבת. וכך עשה.

ויהי ביום השישי בבקר, והאיש שב מדרכו לליז'נסק, והלך לכבוד שבת למרחץ, ואחרי-כן הלך לקבל שלום מרבי אלימלך. הרבי נתן לו שלום, ואמר:

הלוא אתה מחסידי הרבי רבי אהרן ליב מפרמישלן, אמור נא לי: למה זה רבך רבי אהרן ליב הוא בעל-גאווה גדול?

וחזר רבי אלימלך כמה פעמים בפני כל האנשים שעמדו שם:

בעל-גאווה גדול שכזה! בעל-גאווה גדול שכזה!

וכן בכל סעדה מסעדות-שבת דבר רבי אלימלך מזה, שרבי אהרן ליב הוא בעל גאווה גדול. והסוחר, שבתחילה נהנה מאוד שזכה להכיר את צדיק הדור, הרבי רבי אלימלך, נהפך לו אחרי-כן הדבר לתוגה והיה שרוי בצער גדול על שרבי אלימלך מבזה כל-כך את רבו רבי אהרן ליב. קדם נסיעתו, כשנכנס לקבל ברכת-הפרדה מרבי אלימלך, אמר לו רבי אלימלך שוב:

כשתבוא לביתך, תאמר לרבך בשמי, שלא יהיה בעל-גאווה גדול שכזה.

כשבא הסוחר לביתו נצטער הרבה ולא ידע מה לעשות. הרבי בודאי הלוא ישאל אותו מה נעשה עמו בדרך, כדרכו בקודש לשאול כך תמיד את חסידיו בבואם מן הדרך, ויהיה מוכרח אפוא לספר לו שהיה אצל רבי אלימלך בליז'נסק, ובודאי ישאל ממנו מה ראה אצל רבי אלימלך ומה שמע ממנו, ויהיה מוכרח גם להגיד את אשר אמר עליו רבי אלימלך, ואיך זה יוכל להוציא מפיו דברים כאלו? אחרי-כן נמלך: הלוא בין כך וכך מצווה ועומד אני מרבי אלימלך להגיד לו זאת, ומה אוכל לעשות הרי מוכרח אני לקים את פקודת הצדיק. ואמנם, כן עשה: כשרבי אהרן ליב שאלו על הנעשה עמו בדרך, ספר לו את הכול.

כששמע רבי אהרן ליב, שרבי אלימלך אמר עליו שהוא בעל-גאווה גדול, התחיל להתמרמר מאד, ואמר:

אוי לי, מי יודע איזה חטא חטאתי לפני השם, ואיזה פגם רואה בי הצדיק. והרי כל-כך אני גרוע, עד שגם אינני מרגיש כלל את חטאי, ואינני יודע על מה עלי לחזר בתשובה.

והחליט רבי אהרן ליב, שעליו לנסוע בעצמו לליז'נסק, ולשמוע מהצדיק את חטאו, כדי שידע על מה לעשות תשובה. קרא לאשתו הרבנית, ואמר לה:

הנה הצדיק מליז'נסק רואה בי שאני חוטא, ונחוץ לי לנסוע אליו ולהיוודע ממנו מה חטאי, אולי יעזור לי השם יתברך שאעשה תשובה, אבל הדרך רחוקה מכאן עד ליז'נסק, ומי ישרתני בדרך? וגם שם, בליז'נסק, אין בי כוח לשרת את עצמי, ומה אעשה?

ענתה הרבנית, שהיא תיסע עמו, ותשרת אותו ותשגיח עליו. שכרו עגלה ונסעו לשם כל השבוע, עד שביום השישי, ערב-שבת, הגיעו לליז'נסק. אמר רבי אהרן ליב להרבנית, שתלך לקנות יין לקדוש, לחם משנה ושאר צרכי שבת, כי הצדיק רבי אלימלך, מכיוון שראה בו שהוא חוטא, בודאי ירחיקנו מעליו ולא ירצה לקבל אותו על שבת לשלחנו. הרבנית עשתה כן, הלכה לשוק וקנתה כל צרכי שבת, והוא הלך למרחץ, טבל במקווה לכבוד שבת, והלך לקבל שלום מרבי אלימלך. כשנכנס לבית הצדיק, מצא שם קהל רב מישראל, העומדים וממתינים לקבלת-שלום. נדחק רבי אהרן ליב בין הבאים, נגש ופשט ידו לשלום, וכפף את ראשו, שלא יראנו הצדיק. ורבי אלימלך הרגיש תכף, שזהו רבי אהרן-ליב, והתחיל לקראו ולחפשו, אבל הוא כבר הלך ואיננו, כי תכף כשקבל שלום ברח לאכסניה שלו ומשם הלך לבית-הכנסת לקבלת-שבת, ובא בחזרה לאכסנייתו ואמר "שלום עליכם".

ורבי אלימלך פקד על המשמשים שלו ועל החסידים, שילכו לחפשו בכל העיר. הלכו וחזרו, ואמרו שלא מצאוהו. ורבי אלימלך עומד וטוען:

אורח הגון כהצדיק רבי אהרן ליב נמצא כאן, ולא יאכל על שלחני בשבת?!

ועוד פעם נתן פקדה לילך ולחפש אותו בכל העיר, מבית לבית ומחדר לחדר, עד שימצאוהו ויביאוהו אליו, והודיע שעד שלא יביאוהו לא ילך לערוך את ה"שולחן". הלכו עוד פעם וחפשוהו, עד שמצאוהו בקצה העיר אצל מלמד אחד, בבית קטן ונמוך, ששם התאכסן. נגשו אליו ואמרו:

הלוא הרבי ממתין לו, ואינו רוצה לשבת אל השולחן מבלעדיו! נטלוהו והביאוהו אל הרבי. כשראהו הרבי, שמח עליו מאד, והושיבו בראש השולחן, סמוך אצלו. בתוך הסעדה חזר רבי אלימלך כמה פעמים על דבורים אלה:

הרבי רבי אהרן ליב יהיה בעל-גאווה גדול שכזה?!

וכך היה בכל הסעדות של שבת. בכל פעם אמר לפני כל הקהל, שרבי אהרן-ליב הוא בעל-גאווה גדול.

אחרי השבת נכנס רבי אהרן-ליב לקבל ברכת הפרידה מרבי אלימלך, ושאל אותו מה היא הגאווה שהוא רואה עליו. השיב לו רבי אלימלך:

וכי יש גאווה גדולה מזו? הלוא אליהו הנביא בא אלי הרבה פעמים ומתלונן על כבודו שאינו רוצה ללמד ממנו תורה! הוא, אליהו הנביא, רצה ללמד את כבודו תורה וכבודו מסרב! כמה צדיקים משתוקקים לזכות לכך, שאליהו הנביא ילמד אותם, ואינם זוכים וכבודו עוד איננו רוצהו ואני הבטחתי לאליהו, שאשתדל אצל כבודו, שיתרצה ללמד ממנו.

אמר לו רבי אהרן ליב:

גם אחר השתדלותו, אין אני רוצה ללמד ממנו.

ולמה זה? - שאלו רבי אלימלך.

מפני שרצוני - השיבו רבי אהרן ליב - לעמל בעצמי בתורה הקדושה, כמו שכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל" (תהלים, קכ"ח, כ), ובגמרא אמרו: "אין תורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג:), ועל-כן לא למדתי ולא אלמד ממנו, אלא אקווה להשם יתברך שאוכל בעצמי ליגע ולעמל בתורתו הקדושה.

אז ברך אותו רבי אלימלך בברכת-הדרך, ונסע לביתו לשלום, ונהג בעבודתו, עבודה תמה כמקדם.

(סיפורי חסידים לתורה הרב זוין, ירושלים תשס"ב חלק ב', עמודים 72 – 75)