בהר | כוחה של חברה

מבוא

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ:

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר [לא] לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל:

 (ויקרא כ"ה, כ"ט-ל')

בפסוקים אלו מתואר איש המוכר בית בעיר חומה, ומוענקת לו יכולת - לגאול את הבית במשך שנה. אם לא יגאל הבית במהלך השנה, הוא יקום לקונה לצמיתות, לדורותיו, וכבר לא יצא ביובל. הלכה זו היא פלאית, וקשה להולמה. כמה פסוקים קודם לכן אומר הכתוב: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). אין לכם רשות למכור את הארץ לצמיתות, אלא לזמן קצוב, על בסיס חשבון שנות תבואה עד היובל. הטעם לכך - 'כי לי הארץ' - אני הוא הבעלים עליה, ואילו מעמדכם בה הוא של גרים ותושבים[1]. תפישה זו מיושמת בשדה אחוזה ובבתי החצרים החוזרים ביובל, והנה, בבית מושב עיר חומה - היא מופקעת. הבית נמכר לצמיתות, והמוכר אינו במעמד של 'גר' ו'תושב'. שאלה מתבקשת היא - לאן נעלמו הנחות יסוד אלו?

 

 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'

מהו פשר שיוכה של הארץ לא-להים? מהו מעמדו של האדם בה? מרתקת היא העובדה שמיד לאחר זיהוי האדם כ'גר' וכ'תושב', ממשיך הכתוב ומדבר על גאולה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם, כ"ד). כוונת הפסוק - השדה אמנם עתידה לחזור ביובל, אבל כבר קודם לכן - מוטלת על המוכר ועל האנשים הסובבים אותו חובה לגאול אותה, להשיבה אל בעליה. שאלה מתבקשת היא - מהו היחס בין מעמדו הרופף כגר וכתושב, לבין מעמדו כבעלים מובהק ששיבת הארץ אליו נתפשת כגאולה?

על כורחנו תתפרשנה המילים "כִּי לִי הָאָרֶץ" לא כבעלות מוחשית של א-להים על הארץ, אלא כזיהויו כמי שקובע את יעודה. גם המילים "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" פירושן אינו התנהגותי, אלא קטגורי. במובן ההתנהגותי הארץ היא שלכם, ואתם תישארו בה לאורך ימים ושנים. לצד זאת - אין הדבר נתון לבחירתכם, או במילים אחרות - אינכם הריבון לקבוע את מעמדה ואת ייעודה, שהרי 'גרים ותושבים אתם עמדי'. דומה שהמילה 'עמדי' היא לשון מאזנת, המחדדת את המתח בין חוסר הסמכות לקבוע דבר בהיבט הריבוני - מחד, לבין היציבות, ההימצאות בארץ - 'עמדי', בשיתוף עם א-להים, מאידך.

כאמור, זהו מעמדו של היושב בארץ באופן כללי; בשדה אחוזה (כ"ג-כ"ח), בבית החצרים (ל"א) וביתר תוקף בערי הלוויים (ל"ב-ל"ד). מהו אם כן פשר מעמדו המיוחד של המוכר בית בעיר אשר לה חומה? מדוע גדול כוחו למכור בה בית לצמיתות?

 

לצמיתות לקונה אותו

נניח לרגע לפסוקים בספר ויקרא, ונתבונן במהותם של ערים אלו. 'עיר חומה' היא עיר המוקפת חומה, עיר שהגדירה את עצמה, העמידה חיץ והבדילה בינה לבין הסובבים אותה. הבדלה זו הופכת את היושבים בה ל'קהילה', ומנקודת מבטם של החכמים זהו 'מחנה ישראל', מעמד שלא זכו לו היושבים בעיר שאינה מוקפת חומה. לשם המחשה: בתקופת המדבר מצורע היה יוצא חוץ למחנה ישראל (במדבר ה', א'-ד')[2]. עם הכניסה לארץ הפכה 'עיר החומה' להיות המקבילה למושג זה, וממנה הוא היה משולח. משמעות הדברים היא שתושב עיר שאינה מוקפת חומה שהצטרע - לא היה משולח מעירו. הסיבה - עיר זו אינה נתפשת כ'מחנה ישראל'^[3], וממילא הוא יכול להישאר בה. לא מקרה הוא בחירתה של המשנה בחומה כביטוי לכוח הרבים לאכוף את היחיד על צרכי הכלל: "כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח (משנה בבא בתרא א', ה'). החומה היא צורך הכלל, היא מגינה עליו מפני העולם שחוצה לו, והיא גם יוצרת ישות חברתית וקיום משותף. בהתאם לכך בוחרת המשנה לראות בהשתתפות היחיד בבנייתה, ביטוי לשייכותו אל הקיום הקולקטיבי, המשותף^[4].

כעת נחזור אל שאלתנו הבסיסית על מעמדה של עיר המוקפת חומה, ונדמיין לעצמנו מצב בו אין לעיר זו מעמד מיוחד. אדם קונה בית בעיר, ומגוריו בה הם עד היובל, לא יותר מכך. השלכות לכך הן מובהקות - בעיר זו לא תוכל להתפתח חברה, בוודאי לא קהילה, שהרי עם הגיע היובל - היא תתפרק, שוב ושוב. אך מתבקשת היא ההלכה המאפשרת מכירה לצמיתות של הבית. למעשה, שני ערכים מנוגדים מוצאים את ביטוים בפרשייה זו. השייכות אל מקום בארץ - כמי שמקפלת בתוכה זהות ומשמעות, ומנגד - ההתחדשות בקהילה ובחיים החברתיים. שני ערכים אלו מוצאים את ביטוים בשתי צורות התיישבות: 'ארץ חקלאית' מגלמת את ערך השורשיות, ובה כל חמישים שנה מתאפסת מערכת החיים, ושבה אל קדמותה. ומנגד - עיר המוקפת חומה, בה מותרת המכירה לצמיתות והיא מאפשרת לחברה התפתחות והתחדשות גם יחד.

בשורות הבאות, נקרא בפסוקי פרשיית 'בית מושב עיר חומה' - בהקשבה.

הקשבה במקרא

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ: וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל:   (ויקרא כ"ה, כ"ט-ל')

"וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה" - זהו תיאור מציאות, והוא מכיל בתוכו לגיטימיות למעשה המכירה^[5]. "וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ" - שנת ממכרו היא יחידת זמן המאפשרת לאדם לחזור בו. התהליך הוא הפיך וגאולה עדיין אפשרית. הלכה זו מבטאת את דבר קיומו של ערך לשימור ולגאולה גם בעיר מוקפת חומה. לצד זאת - זמנו קצוב. "יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ" - לאחר שתואר הזמן כ'שנה', יורד הכתוב לרזולוציה של ימים, ובכך מייצר ערך וחשיבות למשך הזמן המיועד לגאולה. "וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה" - ניתן היה להסתפק במילים "ואם לא יגאל". חזרה על ציון משך הזמן מעניקה למה שהתרחש בזמן זה משמעות. קבוצה שלימה של אנשים - המוכר וקרובי משפחתו, לא גאלה את הבית במשך שנה תמימה, ועובדה זו עומדת לחולל שינוי במעמדו של הבית. "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ" - הבית 'קם', ומעמדו משתנה. הכתוב שב ומדגיש את שיוכו - 'אשר בעיר אשר לו חומה', ובכך מניח את האצבע על הנושא - 'עיר חומה' המייצרת חברה וקהילה, והן העומדות בליבה של פרשייה זו[6]. "לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" - הבית עובר לקונה 'לדורותיו' - דור ועוד דור^[7], והוא אינו יוצא ביובל.

מיוחדת היא דרשת החכמים על פסוק זה:

"ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לו חומה. הא 'לא חומה' כתיב, כלומר אף על פי שאין עכשיו והיה לו קודם לכאן" (פסיקתא זוטרתא ויקרא, בהר ע"ב, ב').

ר' אלעזר מתייחס לפער שבין הכתיב 'לא' לבין הקרי לו', והוא מייחס את הכתיב אל המציאות העכשווית - היעדר חומה, ואת הקרי אל קיום החומה בעבר. בפשר הדבר ניתן לומר כך: תורה שבכתב מתארת מציאות מוחשית, ואילו תורה שבעל פה מגלמת את המתחולל בליבם של בני אדם. חידושו של ר' אלעזר הוא שיש להתייחס אל החומה כקיימת גם לאחר שהיא כבר אינה. החומה יצרה מציאות חברתית מסוימת, ומציאות זו ממשיכה להתקיים גם לאחר 'נפילת החומה'^[8].

 

ובתורה שבעל פה

ביטוי נוסף למשמעות עיר המוקפת חומה מתקיים בימי הפורים - בהקשר לקריאת המגילה. בערים המוקפות חומה נקראת המגילה בט"ו אדר, ואילו בערי הפרזות היא נקראת בי"ד. התבוננות מעמיקה במשנה ובדפי התלמוד, מצביעה על נושא מרכזי הנוכח בליבן: 'הקיום החברתי' וה'קהילה'. כך היא לשון המשנה:

מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר.

כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה   (משנה מגילה א', א').

 

המשנה פותחת בציון חמישה תאריכים בהם נקראת המגילה. בצעד שני היא מגדירה את העיקרון: שלושה סוגי מקומות, ובכל אחד מהם נקראת המגילה בזמן אחר: בכרכין המוקפין חומה קוראים בט"ו, בעיירות גדולות - בי"ד, והכפרים מקדימים ל'יום הכניסה'. משנה זו מעוררת שאלות רבות:

• ההלכה, המדברת על שני זמנים שונים לקריאה - בערי הפרזים ובמוקפות חומה - היא מחודשת, והיא שונה מן המובא בפשוטו של מקרא^[9]. מה עומד בבסיס הפיצול בין שני הימים?
• ייסודם של שלושה ימי קריאה נוספים הוא דבר פלא. הסיבה המוצהרת לכך כתובה בגמרא: "חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים" (מגילה ב', א'). שני וחמישי הם ימי התכנסות של בני הכפרים בעיר הגדולה, וחכמים איפשרו להם לקרוא בימים אלו. מהו הקשרה של תקנה זו^[10]? מה הניע את החכמים לצעד מחודש כל כך^[11]?
• הבחירה לפתוח את מסכת מגילה במילים המתארות את הקריאה בשלושת הימים הנוספים - 'מגילה נקראת בי"א י"ב וי"ג...' גם היא דבר פלא. הלכה זו נוגעת לפלח מצומצם של בני אדם - בני הכפרים הבאים אל העיר הגדולה ביום שני וביום חמישי^[12]. מהו ההיגיון לפתוח בהלכות אלו את המסכת^[13]?

הצבת ההלכה אודות 'כפרים נידחים' בפתיחת המסכת היא 'קצה קרחון' לנושא הנוכח בליבה של המסכת. בהיבט של הלכות אלו ניתן לכנותו: 'הקיום היהודי במעגלי החברה השונים'. המן הגדיר את העם היהודי במילים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (אסתר ט', ח'), ואת כולם הוא ביקש להשמיד: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד... " (שם ג', י"ג). כמענה לכך מציבים חכמים את הקיום היהודי כנושא. בחזית המסכת מוצבים בני הכפרים הנידחים, מועדי קריאה נוספים מותאמים לנוחיותם, ובכך מביעים החכמים עד כמה חשובים הם אלו - לבלתי יידח מהם נידח. קביעת מועדי קריאה בהתאם לכניסתם אל הערים הגדולות, מצטרפת גם היא לתפישה זו, והיא אוצרת בתוכה עידוד לשייכותם אל החברה ואל כלל העם.

בצעד שני - מציינת המשנה שלושה מעגלי קיום חברתיים: כרכין המוקפות חומה - הן מקום הקהילה, הציבור ומחנה ישראל. הפרזים - מגלמים את העם כפי שהוא, לא במובן המאורגן או הממלכתי. כפרים קטנים - קיומם הוא לעצמם, וחיבורם אל הקולקטיב הוא רופף. בכל אחד מאלו נקראת המגילה ביום אחר: מוקפת חומה, כעיר המגלמת את 'מחנה ישראל' - נבחרה לציין את הנס הנוסף שאירע בשושן בט"ו באדר. יום זה איננו יום תגובה, אלא יום של שיתוף פעולה ולחימה ברשע מתוך ראייה ממלכתית, לקיחת אחריות והובלה. ערי הפרזות - מספרות את סיפורו של י"ד באדר, את היהודים העומדים על נפשם מפני מבקשי רעתם. לא יוזמה הייתה שם, גם לא אחריות, כי אם מנוחה לאחר שניתנה ליהודים הרשות להגן על נפשם^[14]. אחרונים מוזכרים בני הכפרים, המגלמים את הריחוק מן הקהל. במובן זה, הקדמת הקריאה ליום הכניסה מחברת אותם אל העיר הגדולה, ובמובן רחב יותר - אל כלל העם, ואל הקיום היהודי.

 

סוף דבר

בפתיחה לספר ויקרא מתואר א-להים כמי שמזמין את משה אל אוהל מועד, ומשם הוא מדבר אליו. בהתאמה, מתחילתו ועד סופו אוצר הספר בתוכו את דבריו אל משה^[15]. ככלל - העולם נצפה בו מנקודת מבטו של א-להים, השונה ממבט עינו של בשר ודם. השלכות רבות קיימות לעובדה זו, וביניהן ההוראה בפרשתנו: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". אין לאדם רשות למכור את נחלת אבותיו - הארץ והבתים שעליה, אותם קיבל מא-להים. והנה, כעת מתברר שישנו מצב בו תתקיים מכירתו לצמיתות - בבתי ערי חומה. במקום בו הקיום החברתי חורג מן הגבולות האישיים, בקהילה המגלמת את 'מחנה ישראל'. במציאות זו 'קם' הבית לקונה אותו - לדורותיו. דומה שבכך מעמידה התורה ערך נוסף לצד ההמשכיות - ערך הקיום לחברה האנושית ולהתחדשות שבתוכה. ה'קיום הקולקטיבי' הופך מעתה להיות עיקרון שגם ספר ויקרא - המבקש בכל מקום את המידה הא-להית - מכיר בו, ומעמיד אותו כערך. בניגוד למצב הבסיסי בו נמנעת מן האדם האפשרות למכור, גדל כוחו כעת. לא 'גר' ולא 'תושב' הוא - בהיותו חלק מקהילה או מ'מחנה ישראל'. מכירתו היא מכירה, והיא מאפשרת לקונה לקיים בה חיים חדשים - לדורותיו.

 

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה עורך: מתנאל בן אבי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*