דילוג לתוכן העיקרי

בא | מטה האלוקים

קובץ טקסט

מבוא

מקומו של המטה בסיפור יציאת מצרים

תיאור מלא של יציאת מצרים כפי שהיא משתקפת בתורה, דורש התייחסות למסכת מורכבת מאד של אירועים ואמצעים הקשורים בתהליך, מניעים אותו, פועלים בתוכו, או שהם תוצאה שלו. בין כל אלה שמור מקום של כבוד למטהו של משה.

מצד אחד נראה, שלו היינו מכירים את ספור יציאת מצרים בלא השימוש התכוף במטה, לא היינו מרגישים כלל בחסרונו, ומנקודת ראות זו תפקידו נראה שולי למדיי. אולם, העובדות הספרותיות הן הפוכות, שכן התורה מקדישה משפטים ארוכים החוזרים ונשנים - בהדגשה בולטת - לתיאורי תפקודו של המטה במסגרת הנהגתו של משה רבנו ביציאת מצרים, ואחר כך גם במדבר. קשה לנו להעלות על הדעת את משה פועל ללא המטה. המתח בין נקודת המבט התיאורטית לבין מצב העניינים העובדתי בעניין המטה, הופך את שאלת תפקידו של המטה לשאלה מרכזית בהבנת התהליכים ביציאת מצרים, ובמיוחד במה שקשור להנהגת התהליך.

לפני שאגש לדון בגוף הדברים אקדים מספר הערות מתודולוגיות על הדרך בה בחרתי להתמודד עם שאלת המטה:

יש להבין את תפקודו של המטה תוך עיון משווה במקומות בהם משה משתמש בו, אבל לא פחות חשוב מכך, תוך שימת לב למקומות בהם הוא חסר, במיוחד כאשר היינו מצפים מתוך ההקשר להפעלתו.

הניואנסים, לפעמים הדקים, המבחינים בין השימושים השונים במטה, במכות ובאירועים אחרים, הם לעניות דעתי רבי חשיבות. יש לשים לב ליחס בין הציווי לבין הביצוע, לברר האם השימוש במטה מוזכר במפורש או במרומז בלבד, לתאר את אופן הפעלתו המדויק של המטה ועוד. דרך הטיפול בסוגיה תהיה לפיכך דרך העיון המשווה, תוך בחינה קפדנית של כל מקור.

מבחינה תיאורטית, חשוב להקדים הבחנה אחת א-פריורית בין שני סוגי תפקודים אפשריים של המטה: תפקוד ריאליסטי ותפקוד סימבולי. תפקוד ריאליסטי של המטה משמעותו היא שהפעולה הנעשית על ידו היא ממשית ובאמצעותו מתרחש בדרך כלשהיא, שינוי במציאות. תפקוד סימבולי משמעותו שימוש במטה כחלק מפעולה סמלית המבטאת אידאה מסויימת, אבל השינוי הממשי במציאות אינו תלוי כלל בפעולת המטה, ובדרך כלל הקשר הוא של עקיבות כרונולוגית בלבד.

לנוחיות הדיון, אחלק את הדיון לארבעה פרקים לפי הסדר הכרונולוגי. להלן יתברר, שחלוקה זו אינה חופפת לחלוקה מהותית אחרת, עליה אדבר:

* לפני המכות

* המכות

* יציאת מצרים

* פרשיות הסלע והמים

בשיעור שלפניכם יידונו רק שלושת החלקים הראשונים, בהם ניתן לנו לעמוד על תפקידיו היסודיים של המטה. על תפקודו של המטה בפרשיות הסלע אכתוב בעזרת ה' בזמן אחר[1].

א. ההקדשה והעמידה לפני פרעה

הפגישה הראשונה במטה

ההתוודעות הראשונה שלנו ושל משה רבנו למטה כחפץ לא טריוויאלי מתרחשת במעמד הסנה. משה מקשה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (ד,א). תשובת ה' מתחילה בהתייחסות למטה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה (קרי; מַה זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" (ב).

השאלה: "מה זה בידך" נראית ממבט ראשון, כפי שאומר רש"י בכמה מקומות, כפתיחה רטורית בלבד - 'נכנס עמו בדברים', אבל באמת משמעותה היא מעבר לכך. משה כמובן יודע מה יש בידו, אבל הוא עתיד לגלות שכל מציאות נתונה למניפולציה. ברצות ה' שום דבר אינו יציב. גם הדבר וודאי והממשי ביותר, המטה שבידך, יכול לפשוט צורה ברגע. משה נס גם מפני הנחש אבל גם מחמת התדהמה.

אבל עיקרו של הלימוד מצוי דווקא בעבר השני: "שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" (ג). המטה החוזר לעצמו ע"י אחיזת היד מגלה שאין כאן כישוף סתם, או אפיזודה מאגית, כי אם שלטון מוחלט בטבע. ועוד: אות המטה מכוון למשה ובמשמעות משנית גם לעיני העם שצריך עדות לשליחותו של משה. הוא אינו עומד בפני עצמו אלא נספח אליו אות הצרעת, ואולי גם אות הדם. חשיבות רבה יש לכך שבשלב זה המטה, גם באות שלו עצמו, אינו האמצעי לעשיית האותות אלא ה'חפצא' של האות. הוא נפעל על ידי ידו של משה המשליכה והאוחזת. דומני שמעבר למשמעות הסמלית שיש לאות המטה במישור הקומוניקטיבי - כלפי העם - יש לו חשיבות בעיצוב תפקידו של המטה ככלי של הנהגה להלן. רק מאוחר יותר, באקורד הסיום של מעמד הסנה, משה יצטווה על לקיחת המטה בו יעשה אותות: "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת". ההפרדה בין הציווי הזה, שיש לו משמעות כללית, לבין אות המטה הראשון, מקנה לאות הראשון מעמד של מבוא, מעין אקספוזיציה לסיפורי המטה, ומגדירה את מעמדו במסגרת פעולת משה. ידו של משה היא הפועלת על המטה או באמצעותו. המטה מושלך וגם נאחז, ביטוי לכפיפותו ליד, כלומר: אין למטה של משה רבנו כוח פעולה משל עצמו.

בהמשך הסיפור, תוך תיאור חזרת משה למצרים יכונה המטה "מַטֵּה הָאֱלֹקִים". לאור דברינו עד כה, יש להציע שני פירושים לשם זה, שהוא שמו המלא והרשמי של המטה מעתה:

המטה שבו פועל משה פעולות בשם האלוקים ובשליחותו.

המטה של ההנהגה. אלוקים במובן של מנהיג, וכפי שנמצא בפסוקים הסמוכים: "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹקִים", כלומר: למנהיג[2].

הפעם הבאה בו יופיע השימוש במטה הוא בתחרות עם החרטומים לעיני פרעה, שם הפך המטה לתנין ובלע את מטות החרטומים שהיו גם הם לתנינים[3]. ואולם, באופן מפתיע, מצטווה משה רבנו שישתמש אהרן במטהו (של אהרן) ולא במטה שלו. כיון שתפקיד מטהו של אהרן אינו מוגדר מראש יש לשער את תפקידו מתוך ההקשר. ההקשר הוא שימושו להלן בסדרת המכות הראשונות, ונעסוק בכך בפרק הבא.

ב. המכות

המבנה הספרותי של המכות

בפרשנות למסכת המכות מקובלת כבר זמן רב הדעה שהתורה מתארת את המכות בשלוש מערכות של שלוש שלוש כל אחת, המסתכמות לתשע ומושלמות במכת הבכורות שאינה מן המניין שכן רק היא עונש במובן המקראי המדויק, מדה כנגד מדה:

כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (ד,כב-כג) .

ובכן: בן בכור כנגד בן בכור. חלוקה זו של המכות אינה הכרחית מבחינה היסטורית כפי שנקל ללמוד מהפרקים בספר תהילים המתארים את המכות בסדר שונה ובחלוקה אחרת (וגם המניין שונה שם). משמעותה היא במישור הספרותי והאידאי. נציין כאן רק את הנימוק הספרותי העיקרי לחלוקה והוא שכל מכה ראשונה בסדרה (הראשונה, הרביעית והשביעית) באה עם התראה לפרעה על היאור שיש עימה הצהרה 'חגיגית' על העתיד לקרות ונאום אידיאולוגי של משה רבנו. כל מכה שנייה בסדרה באה עם התראה מקוצרת וכנראה בבית פרעה ובכל אופן לא על היאור, וכל מכה שלישית באה ללא התראה. כיון שהמכות אינן מכוונות להענשת המצרים לפי מטרתן העיקרית כנאמר לעיל, אלא, כפי שמלמדנו פרק ז' - להבאת המצרים לידיעת וליראת אלוקים ובסופו של תהליך גם להיותן סיפור מכונן בזיכרון הישראלי (ראה הפתיח למכת הארבה); הרי שההתראה חשובה לא פחות מהמכה, ובעצם אין להפריד את ההתראה מהמכה, שכן האסון הטבעי נושא עימו בשורה רק מפני שהוא כבר ידוע מראש, וברור לחלוטין מה מקורו ולשם מה הוא בא.

מכאן שיש לראות את המכה השלישית בכל סדרה, בה אין כאמור התראה, כהשלמה בלבד לשתיים הקודמות, מעין 'מכה בפטיש' למה שכבר נעשה, וייתכן גם שכל מכה שלישית היא תוצאה של סיבתיות טבעית המתגלגלת מהמכה השנייה. בכל אופן, אי ידיעת פרעה והמצרים שיש למכתב הזה (המכה) מחבר אלוקי, שולל ממנה את אופייה החינוכי.

הפרמטר השני להבחנה בין סדרות המכות הוא שאלת מוציאן לפועל. המכות הראשונות באות על ידי אהרן, הסדרה השנייה על ידי ה' באופן ישיר ואילו הסדרה השלישית על ידי משה רבנו . גם המטרה המוגדרת בנאום הפתיחה של כל סדרה, שונה. כל אלה מלמדים אותנו שלחלוקה הספרותית יש כנראה משמעות דתית ופדגוגית. המצרים הלומדים להכיר את יד ה' הפועלת במציאות לומדים זאת בהדרגה כפי שהם יכולים לקבל, ואיתם- לומדים גם אנו.

פעולת המטה במכות

תיאור זה של מבנה המכות מביא אותי למגמתי העיקרית. בעיון מדוקדק אנו רואים שההבחנה בין המכות קשורה גם לטכניקת ביצועם, וכוונתי בעיקר לאופי השימוש במטה. הנה תיאור ביצוען של המכות בסדרה הראשונה:

בדם:

(יט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:
(כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם (פרק ז)

ובצפרדע:

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ

ובכינים:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (פרק ח)

תיאורים אלה יש להשוות לתיאורי הבאת המכות בסדרה השלישית:

בברד:

(כב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַ-ה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

ובארבה:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:
(יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַ-ה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ

ובחשך:

(כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:
(כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:

סדרת המכות השנייה באה על ידי הקב"ה עצמו ולכן אין בה מקום לדיון על תפקיד המטה שכלל אינו נמצא שם.

ההבדלים בין סדרת המכות הראשונה והשלישית

נצביע כעת על ההבדלים וננתח אותם:

סוג המטה: כמובן, בסדרה הראשונה פועל מטהו של אהרן ובסדרה השלישית זה של משה, בהתאמה לפועלים עצמם - אהרן ומשה.

הציווי: בסדרה הראשונה יש בציווי ה' הנחיה מפורשת להשתמש במטה - בכל המכות, ואילו בסדרה השלישית משה מצטווה להשתמש בידו, ללא אזכור המטה - גם כאן בכל המכות.

אופן הביצוע: בסדרה הראשונה המטה מוטל תמיד כלפי מטה, ובשתיים מן המכות (דם וכינים) מתבצעת בו הכאה ממש. בסדרה השלישית היד או היד עם המטה (במכת החשך הוא כלל לא נזכר) מופנית או כלפי השמים או כלפי ארץ מצרים באופן כללי, ולא מכוונת כלפי אובייקט קונקרטי (כזכור, המכות הראשונות מופעלות על המים או על העפר - כינים).

הזיקה בין פעולת המטה למכה: בסדרת המכות הראשונה המכה נובעת באופן ישיר מפעולת המטה. למשל: ויט... את מטהו ויך את עפר הארץ (ומיד) ותהי הכנם... בסדרה השלישית בולט הניתוק בין פעולת המטה לבין התרחשות המכה. המכה היא פעולה של ה' ולא של המטה (במיוחד במכות הברד והארבה. החשך, כמכה שלישית, תיאורה מקוצר ויש לראותה כאמור כמכה בפטיש בלבד) וכך התיאור: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַ-ה' נִהַג רוּחַ... או בברד: " וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַ-ה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד... ה' מכה ולא המטה מכה.

לאמיתו של דבר, מעוררת הקבלה זו שאלה על תפקודו של משה רבנו בסדרה השלישית: מדוע הוא משתמש במטה אף על פי שלא נצטווה? דומני שהתשובה לשאלה זו טמונה בהבנת ההבדלים הבולטים האחרים בין תפקודי המטה בשתי הסדרות, עליהם הצבענו.

ברור, כי למטה בידי אהרן במכות דם צפרדע וכנים יש תפקיד דומיננטי. הוא מצטווה להשתמש בו, השימוש נושא אופי מדויק וקונקרטי, והמכה היא תוצאה ישירה של פעולת המטה. תפקידו של המטה בסדרה השלישית משני ונראה כמעט מיותר. אם כן: מדוע באמת משה משתמש בו?

משמעות המטה כמרכיב במסר הכללי של המכות

ההסבר למכלול העובדות הללו טמון בהבנת הסיבה למסירת שלושת המכות הראשונות בידי אהרן והאחרונות בידי משה, וביסוד הדברים במסר שכל סדרה נושאת. המוטו של כל סדרת מכות מנוסח בנאום הפתיחה אותו מצטווה לשאת משה לפני כל שלישיית מכות, והוא מנוסח בתמצות וחוזר כמוטיב מנחה בתיאורי המכות:

סדרה א: בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' (ז,יז)

סדרה ב: לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ח,יח)

סדרה ג: בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ (ט,יד) או כפי שמבואר בהמשך: בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (טז).

ננסה לבאר את העקרון המתומצת בניסוח מטרות תמציתי זה:

מסר סדרת המכות הראשונה - ומשמעות המטה

הסדרה הראשונה מטרתה לגלות למצרים את עצם מציאותו של ה' ואת כוח פעולתו העל טבעי. יש אלוקים בישראל. במידה רבה היא תשובה לדברי פרעה המתנשאים, שאינם אופייניים בהקשר של חברה אלילית: " לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם (וממילא) אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה,ב). כוח פעולתו של אלוקי ישראל מתגלה במישורי הפעולה המוכרים למצרים. לכן המכות הראשונות הן מכות שאיכותית ניתנות לחיקוי על ידי החרטומים, ודווקא עובדה זו גורמת להם להתחיל להכיר באופיים העל טבעי. לכן סדרת המכות הראשונה נראית כמעין תחרות מאגיקונים, כשהמתחרים הם אהרן והחרטומים. מהותית היא המשך ישיר לתחרות התנינים שהטרימה אותן ובשרה עליהן. לכן, כמו בתחרות הראשונה, אהרן הוא הפועל, שהרי כנגד כהני הדת יש להעמיד בשלב הראשון של הלימוד את מי שעתיד להיות כהן הדת הישראלי, ולהראות שכוחו המאגי רב מכוחם. הצלחת המכות אין פירושה אלא הניצחון בתחרות. הניצחון הסופי מתבטא בהודעת הכניעה החרטומית לאחר שהם נכשלים בנסיונם לחזור על אפקט הכינים: " וְלֹא יָכֹלוּ " ומודים: "אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא" (ח,טו). המוטיב המשתף את שלוש המכות הראשונות, ורק אותן, הוא ההתייחסות העקבית לתגובת החרטומים - מה שמלמד על מגמתן, כפי שהוסבר.

מכאן מובן גם השימוש במטה אהרן: מטה זה הוא אמצעי הפעולה המקביל למטות החרטומים, כלומר: הוא מכשיר מאגי. ככזה, כוח פעולתו הוא אכן בו עצמו. על המכות הראשונות יש לומר שהן אכן באות על ידי המטה, אף שאנו יודעים שאליבא דאמת כוחו אינו ממנו אלא מברכת ה' הגלומה בציווי לפעול בו. לכן המטה מופעל על ידי הכאה או על ידי הטלתו על מקום או הוויה ממשית, והמגע הממשי הוא היוצר את ההתרחשות. מסירת הביצוע לאהרן ולמטהו מטרתן אחת לפי הצעתי:[4] אהרן, כהן הדת, ולא משה הנביא שלוחו של ה', הוא הפועל כאן באמצעות כלי שיש לו - למראה עיני הרואים - כח כמו מאגי.

מסר סדרת המכות השנייה - ומשמעות המטה

סדרת המכות השנייה מלמדת כי אלקי ישראל אינו זקוק למאגיה כדי לפעול אלא הוא פועל בעצמו וללא תיווך בקרב הארץ. כיוון שאין מתווך טבעי, הצדק האלוקי נגלה באופן מושלם כאשר הטבע משתנה לפי חפצו, כלומר: המכה פוגעת רק במי שראוי לה (עקרון ההשגחה הפרטית). המאגיה אינה מבחינה בין צדיק לרשע. גם אם כוח על טבעי מופעל, אופי הפעולה הוא מכאני ולא אינטרנציונאלי. לכן התורה אינה מספרת לנו על כך שישראל נפטרו מצרת שלוש המכות הראשונות שכן המאגיה העיוורת מכה ללא הבחנה. יסוד ההפליה מופיע רק מהמכה הרביעית ואילך כאשר ה' פועל באופן ישיר (וכבר ראינו שגם בסדרה השלישית ה' הוא המבצע בפועל). אני מקבל כפשוטם את דברי חז"ל במדרש שישראל יכלו לשתות מים בזמן מכת הדם, או שהצפרדעים לא פגעו בהם, ואולם זו עובדה היסטורית שהכתוב לעניות דעתי טורח להסתיר דווקא כדי להבליט את החידוש שיש בפעולה האלוקית הישירה בסדרה השנייה, על פני המאגיה של הסדרה הראשונה, שהיא מכוונת ופועלת בצדק. ועל כן "וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם" (ט,ד) וכן: "רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד" (כו) וכו'

מסר סדרת המכות השלישית - ומשמעות המטה

הסדרה השלישית מוסיפה את היסוד של השלטון האלוקי המוחלט על הטבע וגם את אופייה האוניברסאלי של האלוקות הישראלית: "כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (ט,יד). וכמאמר יתרו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (יח,יא), אבל בסדרה זו מתגלה לעיני המצרים וחשוב מכך גם לעיני ישראל עקרון נוסף, והוא שההנהגה האלוקית מסורה בידי שליחיו-נביאיו, ובראשם: משה רבנו.

משה רבנו מבשר במכות אלה את הופעת הפעולה האלוקית וגם מצביע עליה, אבל אין הוא פועל במקומה. נבהיר את הדברים: אף שמשה הוא הפועל בסדרה השלישית וניתן היה להקביל את פעולתו בצורה פשטנית לזו של אהרן בסדרה הראשונה, נראה שזו טעות. אהרן פועל בכוחותיו הוא, שהם כוחות על טבעיים (אף שלפי אמונתנו הם נמסרים לו מאת ה'). משה רבנו הוא נביא הזוכה להתגלות ולכן הוא יודע לבשר על פעולה אלוקית קרובה, ותפקידו הוא להסביר מה מגמתה, אבל אין הוא הגורם אותה. מכאן ההבדלים בפעולת המטה בין הסדרה השלישית לראשונה. ה' אינו מצווה את משה ליטול מטה, מפני שאין בו צורך. הציווי על נטיית היד הוא הנחיה על 'הצבעה' שהיא אות לתחילת האירוע, כמו מזניק שהנפת ידו היא אות לתחילת המרוץ, אבל לא הגורם שלו. משה רבנו מצביע רק על הכיוון ממנו תתחיל המכה ושאליו יש לצפות, אבל ה' הוא המביא אותה, כפי שדייקנו בלשון הפסוקים. משה משתמש במטה שבידו בשתי המכות הראשונות בסדרה השלישית, כמורה המצביע על כיוון במקלו, ותו לא. לכן אין סתירה בין הציווי לבין המעשה שכן המטה כאן אינו אלא ידא אריכתא. במונחים שהשתמשנו בהם לעיל ניתן לקבוע כי פעולת מטה אהרן היא פעולה ריאליסטית, ממשית, אם כי זו ממשות על טבעית, ואילו פעולת משה רבנו היא טכנית וסימבולית והיא מיועדת רק להצבעה על האופי האלוקי של ההתרחשות. מיניה וביה קונה לעצמו משה תפקיד של מי שמנהיג את המציאות בשם ה' ומכוחו, וכך אנו חוזרים להגדרתנו מהפרק הראשון: למטה של משה אין כוח פעולה עצמי, אלא הוא סמל של הנהגתו. השימוש במטה הוא ביטוי סימבולי, (ובאופן עקרוני יכול להתבצע גם על ידי היד), לכך שהנהגת המציאות מסורה לשלוחי דרחמנא - נביאיו.

דומה שהויתור על המטה מכול וכול במכת החשך נובע מכך שאין היא נעשית בפומבי ולכן המטה שהוא ביטוי סמלי למנהיגות נבואית, נעשה מיותר.

עד כה בררנו את תפקיד המטה בהתגלות ה' לפני משה רבנו ואח"כ לעיני המצרים ובמכות. כבר כאן יכולנו לעמוד על השניוּת הקיימת בהתייחסות אליו. בהמשך הדרך נמצא את המטה בהופעותיו השונות ביציאת מצרים ובמדבר.

ג. יציאת מצרים

תפקיד המטה בקריעת ים סוף

נבחן את הפסוקים בהם משמש המטה או משמשת היד:

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (יד, טז).

הציווי כולל הוראה להרמת המטה ואז לנטיית היד שמשמעה כנראה הצבעה לכיוון הים. אפשר לפרש שהמטה צריך להיות מורם, והיד השנייה נוטה. ואולם סביר יותר שהכוונה היא לאותה יד שהרימה את המטה. והנה שוב עולה השאלה מדוע הפסוק לא ממשיך לדבר על נטיית המטה אלא עובר ליד.

בתיאור הביצוע, השמטת המטה מוחלטת:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם (יד, כא).

ברור שכמו במכות האחרונות אמנם משה מרים או מטה את ידו, אבל אין כאן תוצאה ישירה אלא קודם לכך תיאור של התערבות ה': ויט משה... ויולך ה'... ואז: וייבקעו המים!

אמנם אין כאן סתירה לציווי, שכן נזכרה נטיית יד כפי שציווה ה', אך עדיין צריך לשאול מדוע אין חזרה גם על הרמת המטה.

נראה שכל האמור כאן הוא המשך של ההנהגה המשותפת של משה רבנו וה' שפגשנו בה במכת הברד והארבה. כאמור לעיל הביטוי הספרותי של הנהגה זו הוא עמעום מכוון של הגדרת הביצוע ביד או במטה. הציווי הוא על המטה בחינת ידא אריכתא, ככלי של הצבעה המבטא את מנהיגותו של משה שנעשית לפי הנחיית ה' ובסיועו. לכן המטה המורם והיד המוטה הם בעצם היינו הך.

כשאנו ממשיכים לקרוא על הציווי והביצוע לחזרת המים למקומם, מקומו של המטה נפקד לגמרי:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו:
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: (יד, כו-כז).[5]

ברור שהפעולה באמצעות היד מדגישה את האופי הניסי והאלוקי של הפעולה, ויפה שבהגיע הסיום של ניסי מצרים ומפלת המצרים הסופית נעלם המטה לחלוטין כדי לבטא את ההכרה שמנהיגותו של משה ופעולותיו כולן מכוחו של הקב"ה הן, ואין כאן כלל איזה כישוף או מאגיה שבאמצעות מכשיר.

היד של משה רבנו הופכת בפסוקים הבאים לידו של ה' : "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (יד, ל-לא). היד הגדולה היא גם דימוי, אבל גם ידו של משה רבנו שנראתה להם לישראל כיד ה' הפועלת המציאות. סיכומו של מהלך זה מתמצה בקביעה:

"וַיַּאֲמִינוּ בַּ-ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (לא). האמונה היא במשלח ובשלוחו גם יחד, כפי שהתברר להם בסדרת המכות האחרונה ובעברם בים, כשראו את משה מנהיג את הנס האלוקי באמצעות ידו/מטהו.

 

[1] בשיעור תמצאו חזרה מסויימת על פרשת המכות והמבנה שלה שנידון כבר בשיעור שעבר. חזרתי כאן רק על הגרעין ההכרחי להבנת עניין פעולת המטה במכות.

[2] תודה לתלמידתי מרים בן דוד על שהעלתה פירוש יפה זה בשיעור.

[3] בעשיית האותות לעיני העם אין המטה נזכר שכן אין לו שם כל חשיבות.

[4] וללא קשר למסר החינוכי החשוב של הכרת הטובה אותו מלמדנו רש"י כאן.

[5] כאן אין בתיאור הביצוע פירוט של פעולת ה' אלא פשוט "וַיָּשָׁב הַיָּם"- בעקבות פעולת משה. הסיבה פשוטה: בעוד שלבקיעת הים היה נחוץ אירוע אקולוגי יוצא דופן: רוח קדים עזה, שייבש את הים, הרי שלחזרתו לא נחוץ דבר. הרוח הסתיימה והים מאליו שב לאיתנו. הרמת ידו של משה מתזמנת את האירוע הטבעי שמשה יודע עליו מפי ה' אבל אין כאן באמת שום נס.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)