דילוג לתוכן העיקרי

בא | ההונאה במשא ומתן עם פרעה

קובץ טקסט

על פרשנות אפולוגטית לתורה

כבר בימים קדומים צמחה בישראל פרשנות אפולוגטית לתורה ולמקרא בכלל. בכל מקום ובכל זמן שבו חיו יהודים בתוך עולם שבו שלטו תפיסות תרבותיות שונות ממסורתם, הם חשו בצורך להצדיק את תורתם, הן בעיני העולם הנוכרי והן בעיני עצמם, כך שלא תהא סותרת את הערכים המקובלים בעולם הסובב אותם.

ראשיתה של הפרשנות האפולוגטית הייתה בקרב היהדות ההלניסטית במצרים, בימי בית שני. הן תרגום השבעים והן פירושיו של פילון האלכסנדרוני לחלקים שונים בתורה נועדו "להראות העמים והשרים את יופייה" של תורת ישראל בלשון המובנת להם, ולאפשר גם ליהודים להשלים בין מורשתם המקראית העתיקה לבין העולם הרוחני ההלניסטי ושפתו היוונית, שבתוכם היו שרויים (אל אלו יש לצרף גם את 'קדמוניות היהודים' של יוסף בן מתתיהו, בחלק החופף למקרא).

אף פרשנות הפשט של ימי הביניים, אשר צמחה כאלף שנים ויותר לאחר מכן במרכזים שונים של הגולה - בבבל בתקופת הגאונים, בספרד המוסלמית והנוצרית, בצפון צרפת ובפרובנס - יש בה יסודות אפולוגטיים ניכרים. לעתים עומדת הפרשנות בחזית פנימית, במאבק נגד הקראות ופרשנותה (בבבל ובספרד), ולעתים בחזית חיצונית כנגד האיסלם והנצרות ויחסן אל המקרא.

הפרשנות היהודית במאה וחמישים השנים האחרונות עומדת על יסודות אפולוגטיים עוד יותר מפרשנות ימי הביניים. לחצו של העולם המודרני, על מערכת ערכיו, ובנוסף לכך ביקורת המקרא והחקירה ההיסטורית-ארכיאולוגית שלו, יצרו צורך בסוג חדש של התגוננות שפרשנות הדורות הקודמים לא הכירה.

הצורך לפרש את המקרא בכל דור בדרך שתגן עליו מפני התקפות הבאות מבחוץ, הצמיח פירושים חשובים, שערכם נשמר לדורות. זאת מפני שהפירושים הללו, אף אם נכתבו מתוך מגמה אפולוגטית בת מקומה וזמנה, כוונו לאמתה של תורה. לעתים דווקא לחץ הבא מבחוץ פוקח את העיניים לחשוף בתורה משמעות נסתרת, שלא נתגלתה בקריאה הנינוחה ושלא עמדה לפני דורות קודמים של מפרשים.

מאידך, צריך לזכור תמיד את הסכנה האורבת לפתחה של הפרשנות האפולוגטית: המגמה להגן על התורה בכל דרך עלולה לגרום לבעליה לטעות ולהטעות בהבנת התורה. בייחוד הדברים אמורים כאשר הפרשן חפץ להתאים את דברי התורה למערכת הערכים המקובלת בזמנו ובמקומו. רצון זה עלול להתגלות כמו השוחד: הוא עלול לעוור פיקחים ולסלף דברי צדיקים.

שלושה מעשי הונאה בסיפור יציאת מצרים

בפרשות הראשונות של ספר שמות (מפרשת שמות ועד פרשת בשלח) מתוארים שלושה מעשי הונאה שהונו ישראל את המצרים. מאחרי שלושתם עומד צו ה'. ההונאה הראשונה היא בבקשה שמבקשים משה ואהרן מפרעה:

…נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו. (שמות ה', ג)

וזאת עפ"י הוראת ה' למשה בסנה:

ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו: ה' א-להי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו. (שמות ג', יח)

ההונאה השנייה היא בשאילת הכלים בפרשתנו:

ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים. (שמות י"ב, לה-לו)

מעשה זה, נצטווה עליו משה לפני כן:

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. (שמות י"א, ב)

וכבר במעמד הסנה הודיע ה' למשה על כך (ג', כא-כב).

ההונאה השלישית היא לאחר שיצאו ממצרים, בתחילת פרשת בשלח: ה' ציווה על משה:

דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת… ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם. (שמות י"ד, ב-ד)

ומיד נאמר שם בהמשך (בסוף פסוק ד) "ויעשו כן".

מבין השלוש, שאילת הכלים היא שהעסיקה בייחוד את הפרשנות האפולוגטית, כבר מימים קדומים ועד ימינו. הטעם לכך מובן: יש בה במבט ראשון גם אמירת דבר שקר וגם גנבת ממון, ואלו מכוונים כנגד השכנים המצרים, המשאילים את רכושם בתום לב וברצון.

בעיון זה נעסוק דווקא בהונאה הראשונה, שהיא מכוונת כנגד פרעה המשעבד, ועל כן הטרידה פחות את הפרשנים. פרשנים רבים לא התייחסו כלל להונאה זו, כנראה מפני שלא ראו בה כל קושי. אף על פי כן היו פרשנים שהוטרדו גם מחמתה.

האם הייתה בכלל הונאה במשא ומתן?

כך שואל ר"י אברבנאל בסדרת השאלות שהוא מקדים לפרשת הסנה:

השאלה השש עשרה: באמרו (ג', יח): "ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים". כי איך ציווה יתברך למשה רבנו עליו השלום שיאמר בשמו דבר כזב ושקר? ויותר טוב היה שיאמר בביאור: 'שלח את העם מתחת סבלות מצרים'. ומה תועלת היה בסיפור הזה, אחרי שפרעה בעל כורחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם? (שמות ג', א - ד', יז)

וביתר קיצור שואל זאת ר"י עראמה בעל העקדה בשאלות שהוא מציג בשער ל"ה:

(ט) בדבר השליחות שאמר: נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וגו', כי ודאי אינו דרך כבוד למעלה לעשות כן, רק להוציאם ביד רמה מתחילה ועד סוף.

נחמה ליבוביץ' ע"ה הביאה את שאלתו של ר"י אברבנאל בחלקו השני של עיונה 'התחלת המאבק' (עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 75-73), והיא פוסלת כמה תשובות שניתנו לה במהלך הדורות, כגון זו שכתב ראב"ע בפירושו הארוך לפרק י' פסוק י:

ודע, כי משה אדונינו לא אמר לפרעה שישובו, עד שיכזב. רק אמר שירחיקו דרך שלושת ימים, ודעת המצריים הייתה שישובו.

והיא אומרת על פירוש דומה לזה שהביאה שם:

אין זה אלא יישוב פורמלי בלבד… והרי לא זה חשוב מה שהוציא מפיו או לא הוציא, כי אם איך פרעה צריך להבין את דבריו! אין בדברים אלה שום תשובה לשאלה העיקרית, שהיא על הקב"ה ומצוותו, ולא על האיש משה.

אף תשובתו של שד"ל מובאת שם (בביאורו ל-ג', יח):

ועתה נלכה נא וגו' - אין ספק כי הבקשה הזאת הייתה בעקבה, כי לא הייתה דעתם לחזור; ומאחר שהוא היה מעכבם ומשתעבד בהם בלא שום דין, אין לתמוה אם ציווה ה' להתפתל עם העיקש.

והיא דוחה את תשובתו בקש:

מוזר ששד"ל הרואה כיסוד ביהדות כולה את "החמלה", פותר בעיה חמורה זו "על נקלה".

לבסוף היא מביאה את "התשובה הנכונה" כדבריה של בעל העקדה ושל ר"י אברבנאל (שנטל את דבריו מבעל העקדה). הנה דברי בעל העקדה:

זאת הייתה עצה עמוקה א-לוהית להראות לכול חוזק לבו וקושי עורפו של פרעה, הידוע אליו [- אל ה'], אשר עליו יצדקו משפטי ה' יתברך ומכותיו הנאמנים אשר ישלח בו ובעמו. והוא, כאשר ציווה שלא יבקשו ממנו, רק שירפה מהם כעשרה ימים, ללכת שלושת ימים במדבר לזבוח לא-לוהיהם, ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו, ועם כל זה לא ישמע. וכל שכן אם יאמרו לו לשלחם כלה.

ור"י אברבנאל עונה אחריו:

עשה הקב"ה כן, כדי להראות לבני אדם חוזק לב פרעה וקשי עורפו, ושעליו יצדקו משפטיו ודיניו ומידותיו על פרעה ועל מצרים. יען וביען לא ביקשו ממנו ללכת כי אם דרך שלושת ימים לזבוח לא-לוהיהם, ומסתמא יובן מדבריהם שאחר כך ישובו, ולא שמע אל תפילתם ואל תחינתם. וכל שכן אם יאמרו לו לשלחם כולם, שבלי ספק לא יאבה להם ולא ישמע להם. הנה מפני זה ציווה למשה רבנו עליו השלום שתהיה בראשונה שאלתו ובקשתו דבר מועט דרך שלושת ימים, להבחין בו עורפו ומצחו הקשה.

כיצד עונות תשובותיהם על השאלה כפי שניסחה ר"י אברבנאל "איך ציווה יתברך למשה רבנו שיאמר בשמו כזב ושקר"? התשובה היא אפוא שאין זה כזב אלא בקשה אמתית שתכליתה לשמש ניסיון לפרעה, וכדברי נחמה ליבוביץ' בסיכום דבריהם: "את הרשע… יבחן ה' בבחינה הקלה ביותר, ואם יעמוד בה, עוד תקווה ממנו לבאות".

תפיסה זו של צו ה' למשה מאפשרת - או אולי אף מחייבת - שתי תוצאות הגיוניות. את התוצאה ההגיונית הראשונה מביאה נחמה בשם בעל "הכתב והקבלה" ההולך בדרכם של פרשנים אלו:

הוא יתברך ציווה שבתחילה יבקש ממנו דבר קטן כזה, ללכת דרך ג' ימים להבחין מצחו הקשה.

והנה אחרי אשר מיאן גם הבקשה הקטנה הזאת, שוב שאל משה ממנו השילוחין הגמורים והחופשיות הנצחית.

והדבר מסתבר לכאורה: אחר שפרעה נכשל בניסיון, אין עוד טעם להעמידו בו פעם נוספת.

נחמה מוסיפה על דבריו:

בזה עונה בעל הכתב והקבלה גם לשאלה אחרת והיא: למה אין אנו שומעים במשך המאבק הממושך המסופר בפרשיות וארא-בוא עוד פעם על בקשת רשות להליכה דרך שלושת ימים, אלא דווקא על שילוח מוחלט. בזה גם הוכחה לתפיסת הבקשה כאן כניסיון לפרעה: האם ייאות לבקשה צנועה של חופש לאדם העובד… או האם יסרב גם לבקשה זו.

התוצאה ההגיונית האחרת היא אמנם היפותטית, והיא מנוסחת בהמשך דבריה של נחמה:

לפי תפיסה זו אמנם היו ישראל חוזרים למצרים ולעבודתם כעבור הזמן שנקבע, והיה משה ממשיך במשאו עם פרעה, ואילו הבין פרעה והכיר בצורך של חופשה זמנית לעבדיו, כבר היה הולך לקראת הבנת נפש העבד בכלל, והיה בא לידי הבנת העוול… והייתה אז כל ההיסטוריה הולכת בכיוון אחר, צועדת קדימה לקראת אחרית הימים. ואולם פרעה סירב גם לבקשה זו.

דברי תימה

הדברים הללו תמוהים ביותר, והם מדגימים את סכנת ההיסחפות של הפרשנות האפולוגטית. הרי הסיפור כתוב לפנינו על פני ארבע פרשות (שמות - בשלח), והיכן שמענו במשך המאבק הממושך אפילו פעם אחת על בקשת "שילוח מוחלט"? כפי שנראה בהמשך, מהופעתו הראשונה של משה לפני פרעה (בפרק ה') ועד לאחר מכת בכורות (בפרק י"ב) נידונה אך ורק יציאה למדבר לעבוד את ה' על מנת לחזור. כשנכנע פרעה לבסוף, לאחר מכת בכורות, על מנת כן הוא נכנע. אולם ישראל לא העלו על דעתם כלל "לחזור למצרים ולעבודתם כעבור הזמן שנקבע", ומשה לא העלה על דעתו "להמשיך במשאו עם פרעה".

מה שאירע בפועל הוא:

ויגד למלך מצרים כי ברח העם
ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו:
מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. (שמות י"ד, ה)

לפרעה התברר סופית, בוודאות גמורה, כי היה זה משא ומתן של הונאה. המשך "המשא ומתן" בינו לבין משה ובני ישראל היה כידוע בים סוף.

פירושו של בעל 'הכתב והקבלה'

עיון בדברי בעל 'הכתב והקבלה' במקורם מגלה שהעתקה לא-זהירה של דבריו גרמה להשמיט מהם שתי מילים, ואגב כך נשתנתה משמעותם במקצת:

אחרי אשר מיאן גם הבקשה הקטנה הזאת, שוב שאל משה ממנו כמה פעמים השילוחין הגמורים והחופשית הנצחית, כמו שיבואר אחר זה, וכמו שכתוב כאן (ג', כ) 'ואחרי כן ישַלַּּח אתכם', ישלח בבניין הכבד [- פיעל] יורה על החופשית המוחלטת.

הפרשן ביאר את כוונתו בפירושו לדברי ה' אל משה במדין כי יאמר לפרעה "שַלַח את בני ויעבדני":

מלת 'שַלַח' הוא מן הכבד… וההבדל בין הכבד והקל הוא, שליחות בקל יורה על שליחות בלתי מוחלטת כי אם לחזרה כמו (ג', יג) "שְלַח נא ביד תשלח"… אבל שליחות בכבד - שליחות לחלוטין ולצמיתות, כמו (בראשית ח', ח) "וַיְשַלַח את היונה מאתו"… וכן כאן שהוא בכבד על כן המכוון בו שליחות לחלוטין… וכן "ויעבדני" יבואר על דרך התואר, לא על דרך הפועל. רוצה לומר, שאין זה המכוון… לעשות לי עבודה מה ואחר כך ישובו אליו [- אל פרעה], אבל טעמו להיות עבדים לי, להישאר לעולם עבדיי, ולא ישובו אליך… הנה בלשון "שלח ויעבדני" שאמר לו כמה פעמים, הזהירו לשלחם חופשי לחלוטין ולצמיתות עלמין, אחרי סירובו מלמלאות הבקשה הקטנה ללכת ג' ימים במדבר. (שמות ד', כ"ג)

על אף זהירותו של הפרשן שסייג את דבריו (בשני המקומות) כי התביעה לשחרור מוחלט הייתה "כמה פעמים" (- לא תמיד), ולמרות הביסוס הלשוני שניסה לתת לדבריו, הם אינם עומדים במבחן הביקורת.

ההבחנה בין בניין קל לבניין כבד בשורש של"ח אינה קשורה כלל בשאלה האם זו שליחות על מנת לחזור או שליחות לצמיתות, שלא לחזרה. ההבחנה ביניהם היא בדרך כלל בחוזק התנועה של המשולח: בבניין פיעל זו תנועה חזקה שגרם המשלח למשולח, או מחמת שגירש אותו או מחמת שהסיר את המעצור שמנע ממנו את רצונו לנוע. לאחר השילוח הזה אין מניעה שהמשולח ישוב אל המשלח. דבר זה ניתן ללמוד דווקא מן הפסוק שהביא המפרש "וַיְשַלַח את היונה מאתו לראות הקלו המים". כיצד ידע זאת נח? כנאמר בהמשך (שם שם יא): "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ". ניתן להביא עוד פסוקים רבים לסתור את טענתו. גם ההפך נכון: יכול השולח לשלוח (בבניין קל), בלא שהשליח ישוב אל שולחו.

אף חידושו כי "ויעבדני" אינו פועל, ופירושו הוא 'יהא לי עבד' "להישאר לעולם עבדיי ולא ישובו אליך" - אין לו על מה שיסמוך. וממילא משמעות הכתוב "שַלַח… ויעבדני" בהחלט יכולה להיות: 'הסר ממנו את המחסום, תן לו ללכת, כדי שיוכל לעבוד אותי בהקרבת קרבנות ולשוב חזרה'. בדיקת הקשרם של הכתובים שבהם מופיע צירוף שני הפעלים הללו אכן מוכיחה, כפי שנראה מיד, כי זהו הפירוש המכוון בהם במשא ומתן שבין משה לפרעה.

ההונאה המתמשכת מראש המשא ומתן ועד לסופו

הבה נסקור עתה את המקראות המתארים את המשא ומתן בין משה ואהרן לבין פרעה, וניווכח כי מראשיתו ועד סופו הוא סובב סביב אותה דרישה שהוצגה בתחילתו: ללכת אל המדבר כדי לעבוד את ה' בהקרבת קרבנות ("ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו"), וזאת לא כדברים שכתב בעל 'הכתב והקבלה', וכל שכן לא כדברים שכתבה נחמה ע"ה.

1. בהופעתם הראשונה לפני פרעה, בפרק ה', מדברים משה ואהרן פעמיים:

בפעם הראשונה בפסוק א:

שלח את עמי ויחגו לי במדבר.

בפעם השנייה בפסוק ג:

נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו.

ומכיוון שזו אותה בקשה עצמה (המנוסחת בסגנונות שונים) יש להסיק כי:

שַלַח את עמי = נלכה נא דרך שלשת ימים,

ולא כדברי בעל 'הכתב והקבלה'.

2. לפני מכת דם מצטווה משה לומר לפרעה:

ה' א-להי העברים שלחני אליך לאמר
שלח את עמי ויעבדני במדבר, והנה לא שמעת עד כה. (שמות ז', טו)

דברים אלו מתייחסים לשליחות הראשונה, והמילים "ויעבדני במדבר" חוזרות למה שנאמר שם "ויחגו לי במדבר". נמצא כי "ויעבדני" אין פירושו 'יהיו לי עבדים' אלא 'יקריבו לי'.

3. לפני מכת הצפרדעים מצטווה משה לומר לפרעה:

כה אמר ה', שלח את עמי ויעבדני. (שמות ז', כו)

על פסוק זה ועל מעין זה כתב בעל 'הכתב והקבלה' את דבריו כי כאן "שאל משה השילוחין הגמורים והחופשית הנצחית". אך מלבד זאת שפסוק זה אינו אלא חזרה על קודמו (ז', טו) תוך השמטת התיבה "במדבר", ברור שפרעה לא פירשו כדברי פרשן זה. שהרי בהיכנעו (זמנית) לפני משה ואהרן הוא אומר:

העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים… ואשלחה את העם ויזבחו לה'. (שמות ח', ד)

ומשה אינו מתקנו ואומר לו: לא הבנת את דרישתי הפעם: אני ביקשתי את השילוחין הגמורים.

4. ושוב אנו מוצאים כעין זאת לפני מכת ערוב, שמשה מצטווה לומר לפרעה:

שלח עמי ויעבדני, (שמות ח', טז)

ופרעה הנכנע (זמנית) מסכים:

לכו זבחו לא-להיכם בארץ, (שמות ח', כא)

וכוונתו: "בארץ", ולא במדבר כפי שביקשו בראשונה (ראה 1 - 2ׂ), וזאת אף שלא נאמר כאן "ויעבדני במדבר". אולם משה עומד על ההליכה למדבר דווקא, ואומר:

דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' א-להינו כאשר יאמר אלינו. (שמות ח', כג)

ופרעה נכנע גם לזאת (שם כד) "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' א-להיכם במדבר, רק הרחק לא תרחיקו ללכת", ומשה מסכים לכך (!) ואומר (שם כה):

"אל יסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבח לה'".

היש ראיה יותר ברורה להמשך ההונאה של פרעה מאשר משא ומתן זה?

5. הדרישה מפרעה "שלח את עמי ויעבדני" חוזרת גם לפני מכת דבר (ט', א) ולפני מכת ברד (ט', יג), אלא ששם אין אפשרות להוכיח כי נתפרשה כהליכה של שלושה ימים למדבר לזבוח לה'. אולם אחר הדברים שראינו עד כאן ושנראה גם בהמשך - אין בהוכחה כזאת כל צורך.

6. לפני מכת ארבה אומרים משה ואהרן לפרעה:

עד מתי מאנת לענת מפני, שלח עמי ויעבדני. (שמות י', ג)

אף עבדי פרעה אומרים אליו (שם ז): "שלח את האנשים ויעבדו את ה' א-להיהם", ופרעה נענה לדרישה הכפולה:

לכו עבדו את ה' א-להיכם, מי ומי ההלכים? (שמות שם ח)

ועל כך עונה לו משה:

בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. (שמות שם ט)

ברור אפוא כי הכול מבינים כי מדובר בחגיגה לה' במדבר: הן משה ואהרן, הן עבדי פרעה והן פרעה עצמו.

חשוב לראות את תגובת פרעה לדברים אלו:

…ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אתה אתם מבקשים. (שמות שם י-יא)

וכך נתפרשו דבריו בשמות רבה:

אמר להם: דרך הבחורים והזקנים לזבח, שמא הקטנים והטף? ומי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח, לא כמה שאתם אומרים 'דרך שלשת ימים', לפיכך ראו שאותה [- רעה] שאתם מחשבים - שיש בדעתכם לברוח, היא תשוב נגד פניכם, שלא תצאו מכאן. (י"ג, ה)

ומעין פירוש זה פירשו גם רש"י עפ"י אונקלוס, ראב"ע, רמב"ן ועוד מפרשים. ובכן, לקראת סיום המכות מביע פרעה את חשדו כי בכל המשא ומתן לא נאמרה לו האמת: "עתה חשב פרעה שהם רוצים לברוח" (ראב"ע).

7. ואף על פי כן המשא ומתן ממשיך להתנהל כרגיל, הן מצד פרעה והן מצד משה ואהרן. לאחר מכת חושך קורא פרעה אליהם ואומר להם:

לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יצג, גם טפכם ילך עמכם. (שמות י', כד)

אך משה אינו מוותר, וגם עתה אין הוא מגלה את המטרה האמיתית:

גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' א-להינו.
וגם מקננו ילך עמנו… כי ממנו נקח לעבד את ה' א-להינו
ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד באנו שמה. (שמות שם כה-כו)

8. והנה הגענו לכניעה הגמורה של פרעה, אחר מכת בכורות:

קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל [רש"י: הטף] ולכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו. (שמות י"ב, לא-לב)

לא שחרור עבדים לצמיתות יש כאן, אלא נכונות להיענות לתביעתם - "כאשר דברתם" - ללכת לעבוד את ה' במדבר - גברים נשים וטף - באמצעות זבחים מצאנם ומבקרם. אמנם חושד פרעה 'כי רעה נגד פניהם' - כי רוצים הם לברוח, אך בכל זאת הוא חושב כי אולי חשד שווא הוא, והם דיברו אמת וישובו אחר שלושה ימים. בין כך ובין כך, וכי בררה יש לו? כיוון שעל מנת כן שילחם פרעה, מובן ההמשך: מה שאירע לאחר שיצאו ממצרים.

9. ויגד למלך מצרים כי ברח העם… ויאמרו, מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. (שמות י"ד, ה)

ופירש זאת רש"י על פי המכילתא:

איקטורין [-מרגלים] שלח עמהם, וכיוון שהגיעו שלושת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי.

וראב"ע כתב (בפירושו הארוך לפס' ב)

… אז חשב פרעה כי כל מה שדיבר משה - בערמה היה כי אין דעתו לזבוח, כי אם לברוח.

הקשר בין שלושת מעשי ההונאה

עתה, לאחר שהשתחררנו מן הפרשנות האפולוגטית המתכחשת לעובדות שבסיפור, אנו שבים אל שאלת ההונאה, דווקא בהיקפה הרחב שנתברר לנו, ומבקשים להבין לא את צידוקה אלא את טעמה הפשוט. איזו תכלית היא שירתה במשא ומתן?

ראב"ע ענה על שאלה זו הן בפירושו הארוך לספרנו והן בפירושו הקצר. בפירושו הארוך עסק בכך בפרק י' פסוק י:

ודע כי משה אדונינו לא אמר לפרעה שישובו עד שיכזב, רק אמר שירחיקו דרך שלושת ימים, ודעת המצריים הייתה שישובו, על כן השאילום, ובעבור דבר אחר [- תכלית אחרת]: שאילו נתן להם פרעה רשות ללכת ולא ישובו, לא היה רודף אחריהם. והשם ציווה לעשות כן [- לרמות את פרעה ואת המצרים] עד שירדוף אחריהם ויטבע. והנה זה [- מגמה זו לרמות את פרעה כדי שיטבע] מפורש (י"ד, ב) 'וישובו ויחנו לפני פי החירות [… ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ… ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו']. ואין להרהר אחרי מעשה השם, שהכל עשה בחכמה, אף על פי שהיא נעלמת מעיני החכמים.

הראב"ע בפירושו הקצר עוסק בכך בפרק י"א פסוק ד:

ודע כי דבר גדול היה. וצדיקים גמורים היו ישראל, שלא גלו הסוד, והוא שפרעה חשב על דברי משה דרך שלשת ימים שילכו וישובו אל מצרים. וחלילה שהנביא דבר כזב, כי לא אמר לעולם נשוב. וחכמת השם נשגבה מדעתנו. ואשר נראה לי שהיה זה הדבר בעבור שני דברים: האחד: שיתנו להם כלי כסף וזהב. ואלו ידעו שלא ישובו, לא היו נותנים. והדבר השני, שיטבע פרעה וחילו. כי אילו היו הולכים ברשותו ואין בלבו שישובו, לא רדף אחריהם. והעד [לאמתות הפירוש] (י"ד, ה): 'ויגד למלך מצרים כי ברח העם'.

ביאור זה של ראב"ע זכה להרחבה מרשימה בדרשה הי"א של הר"ן, רבנו נסים בר ראובן. אולם ר"י אברבנאל דחה דבריו:

ודבריו בלתי מספיקים, כי הנה לא קצרה יד ה' מהקשות לב פרעה לשירדוף אחריהם, מבלי שיצטרך להונאת דברים.

המעיין בדברי הר"ן יראה כי ענה בדבריו על טענה זו:

מדרכי ה' יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינו ולקחת נקמתו מהם… ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל [-במים]… ורצה להביאם בעניין שהם בעצמם, בבחירתם, ייכנסו במים וימותו שמה. ואילו הודיע משה לפרעה העניין בתחילה שהגיע קצם להיגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המכות, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושילחם מאתו? לכן לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה העניין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים לזבוח דרך שלושת ימים, שכאשר יגידו לו אחר כך "כי ברח העם" יחשוב פרעה מה שחשב… שכל מה שעשה משה רבנו לא בא מאת ה' אבל נעשה בעקבה וברמייה. כי לולא כן, למה יגנוב לבבו לאמר שאינם הולכים רק לזבוח? ולזאת הסיבה עצמה ציווה "וישאלו איש מאת רעהו…" וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום כאנשי דמים ומרמה… וכל זה הגיעם בלא ספק לרדפם… וכוונת כל אלו הדברים הייתה נעלמת מישראל ואולי גם ממשה (!).

על פי תפיסתם של המפרשים הללו יש קשר ישיר בין שלושת מעשי ההונאה בסיפור יציאת מצרים: כולם מכוונים להשגת הנקמה בפרעה ובכל חילו. המשא ומתן המתנהל בין משה לפרעה אינו כזה שיש לנהלו על פי כללי הדיפלומטיה. באמת זהו שלב במלחמה, שבה מותרים תכסיסים ותכניות הונאה, שמטרתם להביא לנפילת האויב. ביטוי נפלא בפשטותו לתפיסה זו מצאתי בפירוש שאיני יודע למי הוא, והוא מובא בילקוט הפירושים הנדפס במהדורת מקראות גדולות רב-פנינים שבהוצאת לוין-אפשטיין (ירושלים תשכ"ו) לפרק ג', יח:

ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים… הקשה אברבנאל… וכתב הרב בעל ד"ר (?) שראה בספר אחד שלא קשה כלל: כי במלחמה מותר לעשות כל הערמות ותחבולות נגד האויב, אף לרמותו בדברים כזבים, כמו שמצינו ביהושע בהילחמו עם העי, ציווהו הקב"ה (יהושע ח', ג) "שים לך ארב לעיר מאחריה" - להטעות האויב. ואין בזה שום נדנוד איסור כלל, כי זה בכלל "כל הבא להרגך השכם להרגו". ומותר לעשות כל הצטדקות להרגו. וכן היה כאן תועלת גדול להטעות את פרעה, שיסבור שרוצים ללכת רק שלושת ימים, כדי שעל ידי כך ירדוף אחר כך אחריהם על הים ויטבעו בים, כאשר טיבעו את בני ישראל בים. ולכן היה היתר גמור להטעותו… ובזה מיושב גם כן מה שאמר כאן [- במעמד הסנה] "ושאלה אשה משכנתה…" למה נכתב זה כאן, שזה היה סוף המכות? והכוונה בזה להסביר את ישראל שלכן ידברו כזב, שלא יבקשו רק לילך שלושה ימים, מפני שעל ידי כך יוכלו לשאול מהם כלי כסף וכלי זהב, מחמת שיאמרו שאינם רוצים לילך רק דרך שלושה ימים. והשאילה הייתה גם כן הצורך והתועלת לטביעתם בים, מחמת שיחוסו על הכסף והזהב שלקחו מהם ישראל, על כן ירדפו אחריהם עד תוך הים ויטבעו. וכל זה היה מותר לישראל לעשות לאלה הרשעים אשר מיררו את חייהם בעבודה קשה על חינם, והטביעו את בניהם ביאור.

ההונאה כתנאי לקיומו של המשא ומתן

הבה נשוב אל התפיסה המבודדת את ההונאה במשא ומתן משני מעשי ההונאה האחרים, וננסה להסבירה בלא זיקה אליהם. האם ניתן להסבירה על פי צרכי המו"מ עצמו? האם היה בה כשלעצמה צורך או תועלת בניהול המו"מ? ברצוננו להציע תשובה חיובית לכך: כבודו וטובתו של פרעה הם שחייבו הונאה זאת.

למרות היות פרעה אויבם של ישראל, "ובמלחמה כמו במלחמה" (כתוכן דברי הפרשן שדבריו הובאו לעיל), ניתן לומר גם ההפך: השלב שקדם למלחמה (שהייתה רק בים סוף) הוא שלב המו"מ הדיפלומטי, ובמו"מ יש לנהוג כבמו"מ. כך פירש רש"י את הפסוק (ו', יג) "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" על פי מדרשו (תנחומא שמות ב): "ציוום עליו לחלוק לו כבוד בדברים". ודווקא בשל כך נצטווה משה שלא לומר לו את האמת.

אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו דורש מהם דרישות אשר צפוי מראש כי לא יוכלו לעמוד בהן.

הפער בין המטרה האמתית של התהליך לבין מה שניתן לומר לפרעה במו"מ מומחש בצורה ברורה בדברי ה' במעמד הסנה, שם נמצאים שני הדברים בסמיכות:

לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם… פקד פקדתי אתכם… ואמר, אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני… ובאת… אל מלך מצרים ואמרתם אליו… נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו. (שמות ג', טז-יח)

האם ניתן היה לשתף את פרעה בידיעת המטרה האמתית של היציאה ממצרים? הרי הוא לא היה מסוגל להסכים לכך בשום פנים, וזאת משתי סיבות:

א. בתביעה לשחרר את ישראל משעבודם במצרים היה משום קריאת תגר על חוקיותו של השעבוד הזה. אולי קריאת תגר זו לא הייתה נתפסת בעיני פרעה ועמו כדבר מוצדק על רקע המקובל בעולם אז (השווה מלכ"א ט', כ-כב).

ב. דעת ההיסטוריונים העוסקים בתקופה זו היא כי ארץ כנען הייתה נתונה אז תחת שלטונה של מצרים. תביעה לשחרור ישראל ממצרים לא הייתה יכולה כמובן להסתיר את מחוז חפצם - ארץ כנען. לכך לא היה פרעה יכול להסכים בשום אופן: לשחרר גורם לאומי שמטרתו המוצהרת היא מיעוט שלטונה של מצרים ב"נחלתה" משכבר הימים. גם העם המצרי היה מתנגד לכך.

כדי לאפשר את עצם קיומו של משא ומתן עם פרעה, וכדי לאפשר לפרעה להיענות לתביעות כלפיו בדרך מכובדת, כזו שלא תקומם עליו את שריו ואת עמו, היה הכרח ללכת בקטנות: לבקש ללכת דרך שלושת ימים לזבוח במדבר. אולם אין פירושו של דבר שפרעה לא שיער מה המטרה האמיתית של בני ישראל: לפחות החל ממכת ערוב מתעורר בו החשד, והוא מגלה נכונות להיענות לדרישה רק בדרך שתבטיח את חזרתם של ישראל, ולפני מכת ארבה הוא נותן לחשדו ביטוי ברור: "ראו כי רעה נגד פניכם". ואף על פי כן הוא "מבקש" ללא מילים כי ימשיכו לרמותו. רק מפני המשך העמדת הפנים הדו-צדדית כי המו"מ מתנהל על הליכה לשלושה ימים ניתן היה להמשיך הלאה במו"מ, ולהשיג לבסוף כניעה מרצון (שיש בו כפייה) של פרעה ושל העם המצרי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)