דילוג לתוכן העיקרי

אמור | החגים בתורה

קובץ טקסט

פרשת אמור ידועה באריכות המוקדשת בה לחגי ישראל. החגים נזכרים גם בפרשות משפטים וכי-תשא בספר שמות, בפרשת פינחס בספר במדבר ובפרשת ראה בספר דברים. לכאורה היה זה מן ההיגיון לרכז את כל פרשיות החגים בפרשה אחת, אולם התורה מעדיפה להפריד ביניהן בצורות שונות ובספרים שונים ולהתמקד בכל ספר בהיבט אחר שלהם.

שיעורנו יתחלק השבוע לשני חלקים: הראשון - מבט כללי על החגים בתורה, והשני - בחינת אופיים הכפול בפרשת אמור.

רקע - לוח זמנים כפול

קודם שנתחיל ראוי להעיר בקצרה על לוח השנה המקראי. החגים מתוארים בתורה הן לפי הלוח השמשי והן לפי הלוח הירחי. לוח השנה השמשי מבוסס על המחזור של 365 ימי הקפת כדור הארץ את השמש ומכיל את ארבע העונות החקלאיות ("תקופות השנה"): האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הלוח הירחי מבוסס על מחזור של 29.5 ימים לערך (מחזור הקפת הירח את כדור הארץ), ותחילת כל חודש נקבעת על ידי בית דין ("קידוש החודש"). שני הלוחות הללו מתאחדים על ידי עיבור השנה, המוודא שפסח יחול תמיד בחודש האביב.

חלק א - החגים בתורה

אנו מוצאים בתורה שתי סדרות של חגים:

א. שלושת הרגלים (חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות).

ב. ימי הדין (ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת), המכונים גם 'חגי תשרי'.

שלושת הרגלים מופיעים כיחידה פעמיים בספר שמות ופעם אחת בספר דברים:

1. בפרשת משפטים (שמות כ"ג; יד-יט), לפני עליית משה להר סיני לקבל את הלוחות הראשונים.

2. בפרשת כי-תשא (שמות ל"ד; יח-כו), כשעולה משה לקבל את הלוחות השניים.

3. בפרשת ראה (דברים ט"ז; א-יז), בתיאור הדינים המיוחדים ל"מקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם".

בשלושת המקומות הללו מתואר התאריך רק על פי לוח השנה החקלאי (השמשי): חג האביב, חג הקציר (בתחילת הקיץ) וחג האסיף (בסתיו).

בכל שלוש הפרשיות המצווה הנידונה היא מצוות עלייה לרגל - ביקור במקום המקדש (עיין שמות כ"ג; יז, ל"ד; כג-כד, דברים ט"ז; ב, ו, יא, טו-טז).

לעומת ספר שמות וספר דברים, מתארים ספר ויקרא (בפרשת אמור) וספר במדבר (בפרשת פינחס) את שלושת הרגלים ביחד עם ימי הדין. פרשת פינחס מתארת את החגים כסדרם הכרונולוגי, על פי החודש והיום שבו הם חלים לפי הלוח הירחי, ובדרך דומה נוקטת גם פרשת אמור.

פרשות אמור ופינחס משלימות זו את זו. בפרשת אמור נאמר "והקרבתם אִשֶּה לה' " אך לא נאמר מהו האישה, ועל כן מפרטת פרשת פינחס את קרבנות כל חג וחג (כותרת מתאימה יותר לפרשה זו היא 'קרבנות התמיד והמוספים', שכן היא מתייחסת גם למוספי שבת ולמוספי ראש חודש).

את הדינים המיוחדים לכל חג וחג אנו מוצאים רק בפרשת אמור: לחג המצות - הבאת העומר; לחג השבועות - שתי הלחם; לראש השנה - "יום תרועה"; ליום הכיפורים - תענית; ולחג הסוכות - ישיבה בסוכה וארבעת המינים.

נוכל אפוא לסכם: דברים ושמות מציגים את הרגלים בהקשר של עלייה לרגל - לפי הלוח השמשי; פרשת פינחס מפרטת את המוספים המיוחדים לכל חג - לפי הלוח הירחי; ואילו פרשת אמור מתארת את המצוות המיוחדות לכל חג - לפי שני התאריכים.

חלק ב - אופיים הכפול של החגים בפרשת אמור

בדיקה מקרוב של תיאורי החגים בפרשה מגלה שההיבט החקלאי של הרגלים מוצג בנפרד: קרבנות העומר ושתי הלחם נאמרים בפרשיות נפרדות, וכך גם מצוות ארבעת המינים, הנזכרת בנפרד ממצוות הישיבה בסוכה. מדוע צריך מבנה הפרשה להיות כה מסובך? מדוע אין התורה מתווה רק סדרה אחת של תאריכים? מדוע מוצגות המצוות החקלאיות בנפרד? כדי להשיב על שאלות אלה עלינו לעיין בתחילת פרק כ"ג.

כותרת כפולה

ארבעת הפסוקים הראשונים של פרק כ"ג יוצרים הקדמה בעייתית:

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל:
מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קדש אלה הם מועדי:
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש...
אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אֹתם במועדם:
בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה'
ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות...".

האם שבת היא אחד מן המועדים? אם כן - מדוע חוזרת הכותרת "מועדי ה' "? אם לאו - מדוע הוזכרה כאן? דומה שלפנינו שני סוגים של מקראי קודש: מועדים, שעליהם נאמר "אשר תקראו אֹתם במועדם", ושבת, שה' קבעה בעצמו כמקרא קודש, ללא קשר לבני ישראל (כ"ג; ג). הבחנה זו והחזרה על המילים "מועדי ה' " מוכיחות שיש כאן בעצם כותרת כפולה - מועדים וימי שבתון.

לתיאור המועדים יש תבנית העוברת כחוט השני לכל אורך הפרשה: כל חג מוצג בתאריכו החודשי, ואחריו מוצגים קביעתו כ'מקרא קודש' (כלומר: כמועד התכנסות לאומי), איסור המלאכה בו והמצווה להקריב בו מוסף. הבה נציג את מבנה הפרשה על פי תיאורי המועדים - מקראי הקודש:

פתיחה (ד): "אלה מועדי ה'... אשר תקראו..."

חג המצות (ו-ח)

שבועות (ט-כב) (שימו לב לחסרון התאריך והציווי "והקרבתם...")

ראש השנה (כה)

יום הכיפורים (כז-כח)

סוכות ושמיני עצרת (לג-לו)

חתימה (לז-לח): "אלה מועדי ה' אשר תקראו..."

בתוך פרשת המועדים שזור היבט השבתון, הקשור תמיד לממד החקלאי ומסתיים במשפט "חֻקת עולם לדורותיכם".

הביטויים "שבת" או "שבתון" מוזכרים ביחס לכל החגים: פסח - "ממחרת השבת"; שבועות - "ממחרת השבת השביעית"; ראש השנה - "שבתון יום תרועה"; יום הכיפורים - "שבת שבתון"; סוכות - "ביום הראשון שבתון"; שמיני עצרת - "וביום השמיני שבתון".

יש להעיר כי ממד השבת מוצג לראשונה - בהקשר של חג הפסח - בדיבור נפרד ובציון התאריך השמשי (ט-יד):

"וידבר ה' אל משה לאמר... כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן... ממחרת השבת יניפנו הכהן".

הניתוח שהצגנו מסביר את פירוש חז"ל כי במילה "שבת" מתכוונת כאן התורה ליום הראשון של חג המצות - בניגוד להבנת הצדוקים שהכוונה לשבת הראשונה של חג הפסח - ומראה בבירור שהוא משקף הבנה מעמיקה של הפרשה.

הדוגמה הבולטת ביותר לתיאור הכפול היא פרשיית חג הסוכות. התורה מתייחסת לחג זה כאל מקרא קודש ביחס לתאריכו החודשי:

"בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה... ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבֹדה לא תעשו... ביום השמיני מקרא קדש".

כאן חותמת התורה את פרשת המועדים במילים "אלה מועדי ה' ", ואז שבה אל חג הסוכות, הפעם כשבתון:

"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ... ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון".

מה משמעות המבנה הכפול?

ההיבט החקלאי

כפי שכבר ציינו, לכל רגל הפן החקלאי שלו: בחג המצות מובא קרבן העומר, המציין את ראשית קציר השעורים; בחג השבועות מובאים שתי הלחם, המציינים את ראשית קציר החיטים; ואילו בחג הסוכות, בעת האסיף, אנו מצווים לשמוח לפני ה' במקדש עם ארבעת המינים.

מצוות החגים קשורות ישירות לעונות החקלאיות שבהן הם חלים. השעורה מבשילה ראשונה, בראשית האביב, ובמשך שבעת השבועות הבאים מבשילה החיטה ונקצרת. לתקופה זו, שבתנאים השוררים בא"י היא התקופה היחידה שבה ניתן לקצור את החיטה, יש חשיבות קריטית: זוהי העונה שבה נאגרת התבואה שתשמש מזון לשנה הקרובה. גם ארבעת המינים קשורים לעונת אסיף הפרות (פרי עץ הדר וכפות תמרים) ולעונת הגשמים המתקרבת (ערבי נחל).

לא יפלט אפוא שבהתייחסות התורה למצוות אלה היא מציגה את החגים כימי שבתון: השבת מוגדרת על ידי ימי השבוע - כלומר: על ידי המחזוריות השמשית היומית - כשם שהמחזור החקלאי נוצר על ידי העונות השונות של מחזור הקפת כדור הארץ את השמש.

בעונות הקריטיות ביותר של השנה החקלאית מצווה אותנו התורה להכיר ביד ה' הנגלית בטבע ולהודות לו בקרבנות הבאים מן היבול, ולא לייחס את תופעות הטבע לפנתאון אלילי, כפי שעשו הכנענים [אתגר זה - להכיר בקב"ה תוך כדי קיום במסגרת הטבע - משתקף בברכת "המוציא לחם מן הארץ": אף על פי שכמעט כל מלאכות הפת נעשות בידי אדם אנו מברכים את הקב"ה כמי שמוציא את הלחם ישירות מן הארץ].

החגים ההיסטוריים

על אף שהלוח החקלאי מהווה עילה מספקת לקיום החגים מוסיפה להם התורה משמעות היסטורית: באביב אנו חוגגים את גאולת מצרים, מתן תורה משתלב בחג קציר החיטים ובשעת האסיף אנו נזכרים בקיומנו הנסי תחת "ענני הכבוד" במהלך נדודינו במדבר.

כשם שהתורה משתמשת בתאריך השמשי לקביעת החגים החקלאיים, כך היא מיישמת את התאריך הירחי לקביעת החגים ההיסטוריים. האירועים ההיסטוריים באים לידי ביטוי דווקא על פי הלוח הירחי, שכן מניין החודשים נקבע ביציאת ממצרים - האירוע המכונן את תודעתו ההיסטורית של עם ישראל: "החדש הזה לכם ראש חדשים..." (עיין שמות י"ב, א-ג).

גאולה באביב

ההדגשה החוזרת ונשנית במקרא שאת גאולת מצרים יש לחוג באביב מלמדת על המשמעות המיוחדת שיש לזמן הגאולה. נראה שהקב"ה זימן במכוון את הולדתנו כעם בעת חידוש מעגל הצמיחה החקלאי.

האביב, שבו אנו חוגגים את חג הגאולה, מדגיש את מאפייני הגאולה. למרות חשיבותה, היציאה ממצרים אינה אלא שלב מוקדם בצמיחה הלאומית והרוחנית, כשם שהאביב מציין את שלביו הראשונים של תהליך הצמיחה שבטבע. כשם שהפריחה בראשית האביב מובילה לקציר התבואה בתחילת הקיץ ולבציר בסופו, כך חייבת החירות הלאומית להוביל ליעדים נישאים יותר בהיסטוריה הלאומית.

ספירת שבעה שבועות מחג המצות עד חג השבועות (ספירת העומר) מדגישה את היות חג מתן תורה סיום התהליך שהחל ביציאת מצרים, כשם שקציר החיטים מהווה את סיום תהליך הצמיחה שהחל באביב.

בחיבור שני לוחות השנה מלמדת אותנו התורה כי בעונות החקלאיות הקריטיות יש להודות לה' לא רק על פועלו בעולם הטבע אלא אף על השגחתו בהיסטוריה. הקב"ה איננו רק הכוח שמאחרי הטבע אלא גם הכוח המנחה את ההיסטוריה של העמים. בחברה האלילית חלקו את המאפיינים השונים אלים רבים; בחברה אתאיסטית אין האדם מוצא את א-לוהים ולו באחד מהתחומים האלה; התורה דורשת מן האדם להכיר בהשגחת ה' בכל רובדי חייו - הן כיוצר הטבע ומשדד מערכותיו והן כמכתיב ההיסטוריה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)