אחרי מות-קדושים | ושבתי את שבות עמי ישראל

 

עמוס ט', ז-טו

חילוקי המנהגים

להפטרות אחרי מות וקדושים, קיימים מנהגי קריאה שונים. באופן כללי, ניתן לדבר על סיום ספר עמוס (ט, ז-טו "הלא כבני כשיים") כאפשרות אחת ופרקים שונים הלקוחים מאמצעיתו של ספר יחזקאל כהצעה השניה[1]. כמו כן, נחלקו הדעות בדבר ההפטרה הראויה כשהפרשיות נפרדות ואינן מחוברות. יש הפותרים את הבעיה בשנה כזו (לרוב שנה מעוברת שיש בה ריבוי שבתות) באופן הפשוט והמתבקש וקורים את הפטרת עמוס באחת משתי השבתות הללו ואת נבואתו של יחזקאל בשניה (וגם בזה נמשכו ונחלקו המנהגים איזה לקרוא באחרי מות ואיזה בקדושים). ואולם, יש הממאנים בכך וחוזרים ושונים בשבת השניה את מה שקראו בשבת הקודמת.

המנהג הרווח בא"י - ובהרבה קהילות מן הגולה - בימינו, הוא לקרוא את הפטרת עמוס בשנה שהפרשיות מחוברות, וכך ננהג במסגרת זאת. ברם, בטרם ניגש לניתוח ההפטרה עצמה, ננסה לעמוד על שורש חילוקי המנהגים, היות ויש בכך משום מפתח להבנת המגמה של הפטרתנו.

הודע את ירושלים

נקודת המוצא של הדיון בהפטרות הללו היא המשנה בשלהי פרק ג' דמגילה (כה ע"א):

"אין מפטירין במרכבה ורבי יהודה מתיר. רבי אליעזר אומר אין מפטירין ב'הודע את ירושלים[2]' (יחזקאל טז)".

לכאורה, הצדק עמו, שהרי פרק טז ביחזקאל הינו נבואת תוכחה קשה, המכיל ביטויים קשים שהנביא מטיח כלפי ישראל. בנסיבות זמנו ומקומו הוצרך הנביא להזדקק לביטוים הללו, אך האם מכל הפרקים שבתנ"ך צריך בדוקא לבחור בזה להשמיע בצבור כמלווה את הפרשה. ואכן, הברייתא (מגילה כה ע"ב) מוסרת את תגובתו הרגשית של ר' אליעזר כלפי מי שקרא הפטרה זו:

"מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה (= לפני) מרבי אליעזר 'הודע את ירושלים את תועבותיה', אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך".

החוצפה שיבוא אדם מן השורה וינפנף בפומבי בחטאי ירושלים ויפרסם את זנותה הרתיחה את ר' אליעזר שחס על כבודם של ישראל וירושלים. ואכן, תגובתו מובנת ומדברת על לבנו ועל כן עלינו לשאול לפשר עמדתם של חכמים.

הנחמה שבתוכחה

כמובן, נוכל לטעון שתוכחה לעולם איננה נעימה אך היא הכרחית, ולמרות כל הבעייתיות עדיף לציין ולפרסם את חטאי ישראל על מנת למנוע גלות נוספת. ברם, מלבד שבתות בין המצרים בהם אנו קוראים את הפטרות תלתא דפורענותא, אין אנו מוצאים שהפטרות עוסקות בתוכחות ואיומים מבלי נחמה, למרות ריבוי פרקי התוכחה שבנביאים, ועל כן נראה שעלינו לטעון שחכמים ראו אף בפרק זה משום נחמה.

והנה, בגמרא לא מפורט סוף הפטרת הודע את ירושלים, והאם נקודת הסיום משמעותית להיתר הקריאה אליבא דרבנן. הפרק עצמו הינו פרק ארוך למדי (יש בו 63 פסוקים) אך נראה שחכמים מאפשרים את קריאתו על שם סופו. להבנת הענין, עלינו להביא את פסוקי הסיום:

"כי כה אמר אד-ני אלוקים ועשיתי אותך כאשר עשית אשר בזית אלה להפר ברית. וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם. וזכרת את דרכיך ונכלמת בקחתך את אחותיך הגדולות ממך אל הקטנות ממך ונתתי אתהן לך לבנות ולא מבריתך. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני ד'. למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם אד-ני ד'".

הפסוקים הללו באים לאחר פרק שלם המלא תוכחה קשה ונוקבת ביותר, המפרט את תועבות ירושלים ואת זניחתה את הקב"ה לאחר כל הטוב שהיטיב עמה. ואולם, נימת הסיום היא נחמה גדולה. למרות כל מה שישראל עשו, המוגדר בפסוקי הנחמה הללו כ"בזית אלה להפר ברית", הקב"ה לא ישיב להם כגמולם אלא יקיים את הברית שכרת עמם ולא יראה אותה כבטלה ומופרת. למרות הלגיטמציה להעניק להם מידה כנגד מידה ולדון אותם על סמך מצבם הרוחני שבהווה, הרי שהקב"ה זוכר את אהבת נעוריהם של ישראל, ורואה את הברית כקיימת לעולם. אין לך נחמה גדולה מזה, שעל אף היותם בשפל המדרגה הרוחנית, קודשא בריך הוא חוזר ומתחייב להקים להם ברית עולם. לא בכדי בחרו חז"ל לשבץ פסוק זה במסגרת תפילת זכרונות של ר"ה. בבואנו להציג פסוקים המבליטים את עקרון זכירת הברית, מקום של כבוד שמורה לפסוק זה.

מערכת יחסים שרירה וקיימת

מעתה, נשוב להפטרת עמוס. אף עמוס מוכיח את ישראל לאורך הספר ואינו מקמץ במלים לייסרם. ואולם, בשני מקומות משמעותיים, עמוס מבהיר שהקב"ה שומר על מערכת יחסיו עם העם ולא זנח את הברית. המקום הראשון היה בהפטרת וישב, ובו נאמר שעונשים הבאים על ישראל אינם מפאת הפרת הברית אלא נובעים מבחירת ישראל וזיקתם לקב"ה: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם".

המקום השני הוא הפטרתנו, שהיא פסוקי הסיום של הספר. בגמר דבריו, עמוס חוזר ומדגיש שמערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים שרירה וקיימת, על אף האמור לאורך הספר. עקרון זה מפורש בפסוקים הפותחים את ההפטרה:

"הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאם ד', הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר. הנה עיני אד-ני אלוקים בממלכה החטאה והשמדתי אותה מעל פני האדמה, אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נאם ד'. כי הנה אנכי מצוה והנעותי בכל הגויים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ".

הביטוי "כבני כושיים" מעורר על פניו תמיהה, שהרי משמעותו הפשוטה שישראל דומים לבני כוש, איננה נראית מתאימה, הן מצד התוכן כשלעצמו והן מפאת ההקשר. לכן, רוב המפרשים מניחים, תוך כדי מתן הסברים שונים[3], שהביטוי בא לציין זיקה מיוחדת שבין המקום לישראל והוא מחובר לשני הפסוקים שאחריו. בפסוק השני, נאמר מפורשות שהקב"ה יבדיל בין ישראל לעמים, ולמרות שלאורך הספר הוא איים על ישראל בעונשים קשים, הרי שההבחנה בין ישראל לגויים ברורה. ישראל לא יושמדו ולא יימחו מעל פני האדמה אלא ייענשו ואילו ממלכות חטאות אחרות יאבדו לחלוטין. עקרון זה חוזר על עצמו בפסוק השלישי, המציג בדרך דימוי הכברה את העונש כתיקון אך לא כהשמדה.

הסוכה הנופלת

אף בהמשך הנבואה חוזר הנביא ומדגיש את המתח שבין העונש וכאבו לבין ההבטחה שהקב"ה יישאר נאמן לישראל. מחד, "בחרב ימותו כל חטאי עמי" אך מאידך, הקב"ה יקים את הריסות הסוכה, יגדור את פרציה ויבנה אותה כימי עולם. משל הסוכה הנופלת מעניינת למדי. בדרכו של עולם, אין מקימים סוכה נופלת אלא הורסים אותה ובונים חדשה במקומה. בנין רעוע משקיעים בו מאמץ ומשקמים אותו, אך סוכה נופלת מניחים לה ליפול, ומקרשיה בונים אחרת. ישראל נמשלו לסוכה שקיומה מותנית ותלויה ברוח ובשאר גורמים סביבתיים ואיננה עצמאית כבנין העומד יציב ואיתן, מפני שקיומם של ישראל תלוי ביחסם עם הקב"ה ואיננו עצמאי. לכן, מדגיש הנביא, שלמרות מימד הסוכה שבקיום היהודי, היא תיבנה מחדש ולא תוחלף באחרת זולתה.

הפסוק שלאחריו חוזר ומדגיש זאת:

"למען יירשו את שארית אדום וכל הגויים אשר נקרא שמי עליהם נאם ד' עשה זאת".

לפי המפרשים, הביטוי "אשר נקרא שמי עליהם" מתייחס לישראל, והפסוק מבשר שאלו אשר נקרא שמי עליהם יירשו את אדום. במלים אחרות, ישראל הם סוכה ששם הקב"ה נקרא עליה ועל כן לא יניח לה להתמוטט, ואילו בתי הגויים שלא מיוחסים לקב"ה ייחרבו אם יסורו מן הצדק והמוסר. ואולי ניתן אף להציע ש"אשר נקרא שמי עליהם" מתייחס לאדום, אך בצורה מותנית, דהיינו כל עוד הלכו בדרכי הקב"ה נקרא שמו עליהם, אך למן הרגע שהם סרו מן הדרך, כבר אין הקב"ה שומר עליהם, כי קריאת שמו עליהם תלויה במעשיהם, ואילו הברית שבינו ובין בני ישראל היא ברית עולם.

פסוקי הסיום של ההפטרה (ושל הספר כולו) מציגים בפנינו תמונה ורודה ואופטימית של ה"ימים הבאים" הצפויים לישראל; לא ימים של רעב ומחסור כעונש על חטאיהם אלא ימים של שפע ורווחה המלווים ע"י קבוץ גלויות והאחזות בארץ, תוך כדי הבטחה שלא ינתשו עוד מעל ארץ ישראל אלא יהיו נטועים בה לעולם.

עקרון הגמול השווה

מה חשיבותה של הפטרה זו לפרשת אחרי מות ואו קדושים. לשם כך, עלינו לחזור לפרשת עריות ולנאמר בה על הגויים שעשו ככל תועבותם והושלכו מן הארץ:

"אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם. כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אןתה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם, אני ד' אלקיכם".[4]

משמעות הפסוקים ברורה ומאיימת. הגויים עשו תועבות קשות והוקאו מן הארץ אל מחוצה לה, ואל להם לישראל לעשות את אותם מעשים, שלא יהא גורלם כגורל אותם גויים. עקרון הגמול שבפרשה מופעל בשווה אל ישראל ואל הגויים. "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". באם ישראל יחטאו ויעשו את אותם תועבות, אזי גורלם יהיה רע ומר.

ברית עולם

כנגד נקודה זו, באה ההפטרה לנחם ולהציג זווית נוספת ומשלימה. הפטרת יחזקאל שר' אליעזר כל כך התנגד לה טוענת שיש ברית עולם בין ישראל לקב"ה שיוקם על ידו בבוא היום. וכמדומה, שחכמים החולקים על ר' אליעזר, חיפשו במכוון נבואה המדברת על תועבות ירושלים. דווקא בכוחה של נבואה המציגה את התועבות במלוא חומרתן ומגדירה אותן כתועבות, אך בכל זאת קובעת בסופה שתהיה זכירת ברית והקמתה כברית עולם, לנחם את ישראל מן האימה שבאזהרת פרשת אחרי מות. באם נקרא הפטרה שאיננה מדברת באופן ספציפי על תועבות, היה מקום לטעון שעל דברים אחרים ישנה סליחה אך על תועבות הארץ מקיאה ואינה מתירה לשוב. לכן יש לבחור בהפטרה המונעת כל אפשרות לטענה כזאת.

מנהגנו, בעקבות טענתו של ר' אליעזר, היא שלא להתעכב בפומבי על התועבות, אך מגמת ההפטרה נשארה זהה והיא לנחם את ישראל שלא ינתשו מעל אדמתם לעולם אלא תמיד תהיה זכירת הברית בסופו של דבר.

בכך חזרנו בסיום הדברים לפתיחת ההפטרה ולהנגדההשוואה שהנביא עושה בין ישראל לאומות. "הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר". עמוס פותח בדיוק בנקודה רגישה זו שישראל חוששים מפניה, והיא שהקב"ה מעביר עמים ממקום למקום, וכשם שהוציא את הגויים מן הארץ והביא את ישראל אליה, כן בכוחו לעשות להם, ועל רקע זה נאמרים דברי הנחמה של נבואתו.

נחלקו מפרשים במשמעות הפסוק. יש מפרשים את הפסוק על דרך ההנגדה; אמנם נכון שהקב"ה נייד את פלשתים, ארם וישראל והעבירם ממקום למקום, אך אין משמעותם שווה כלל ועיקר, שהרי זיקתו לישראל שונה מזיקתו לגויים כמפורט בהמשך הנבואה, ועל כן אין לישראל לחשוש שגורלם יהיה כגורל הגויים. בכך, משמשים דבריו כהשלמה לנאמר בפרשתנו ע"י המתקת מידת הדין העולה מתוכה למידת הרחמים. לעומת זאת, יש מפרשים את הפסוק על דרך ההשוואה וכאזהרה לישראל, ובדומה לנאמר בפרשה. לדבריהם, הנחמה הבאה בסוף ההפטרה מבוססת על השוואה זו והיא שלמרות שישראל אינם שונים משאר העמים בהיותם נתונים לאותם חוקים אלוקיים של ניהול ההיסטוריה, אך עדיין קיים הבדל ביניהם והוא שהקב"ה לא ישמיד ולא יפקיר את ישראל לעולם. באם יגלו מן הארץ, יחזרו אליה, כי בסופו של דבר, ההבטחה הנבואית המסיימת את הספר איננה מותירה ספק בכך:

"ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ד' אלקיך".

השוואת פסוקי הסיום הללו לפסוקי הסיום של אחרי מות המבטאים אזהרה חמורה על מחיר התועבות היא הנחמה שההפטרה מבשרת לנו.

 

 

---