דילוג לתוכן העיקרי

אחרי מות | העריות והארץ, הטומאה והקדושה

קובץ טקסט

א. משמעותם של פסוקי הפתיחה

הצגת פתיחת פרק י"ח

פרשת אחרי מות מסתיימת עם איסורי העריות, בפרק י"ח.

הפרק פותח בחמשה פסוקים, ולאחריהם מפורטים איסורי העריות.

נעיין בפסוקים הראשונים של הפרק:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
(ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ
וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ
וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:
(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם
אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' :

בפסוקים אלה חוזר השורש ע.ש.ה. 6 פעמים, כאשר בפסוק ג' מדובר על מעשה מצרים ומעשה כנען, אשר עליהם נאמר "לא תעשו", ובפסוקים ד'-ה' נזכרים משפטי ה' וחוקותיו אשר אותם "תעשו".

אם כן, פסוקים אלה מבחינים בין המעשה אשר לא יעשה, ובין המעשה הראוי להיעשות.

הבחנה זו מופיעה גם לגבי ה"חוקות":

בפסוק ג' נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", ולעומת זאת בפסוקים ד'-ה' נאמר פעמיים: "ואת חוקותי תשמרו" ו- "ושמרתם את חוקותי".

השאלות המתעוררות

· מהם המעשים אשר לא יעשו ומדוע הם מיוחסים דווקא למצרַיִם וכנען?

· מהם המשפטים והחוקים אשר חובה עלינו לשמור ולעשות? האם הכוונה לכל המצוות, או למצוות מסוימות המנוגדות למעשה מצרים וכנען?

· מדוע הפסוקים חוזרים פעמיים על כל היגד?

מדוע נאמר פעמיים "כמעשה... לא תעשו", פעם ביחס למצרים ופעם ביחס לכנען, הרי אפשר היה לומר בפסוק אחד: "כמעשה ארץ מצרים וכנען לא תעשו".

כמו כן, פסוק ה חוזר על פסוק ד'; בשניהם נאמר שישראל צריכים לשמור ולעשות את החוקים והמשפטים.

שיטת רש"י

רש"י פירש פסוקים אלה פירוש מרחיב ביותר, הכולל את כל המצוות:

"את משפטי תעשו" - אלו דברים האמורים בתורה במשפט - שאילו לא נאמרו היו כדאי לאמרן:

"ואת חקתי תשמורו" - דברים שהם גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת, לכך נאמר "אני ה'" גזרתי עליכם, אי אתם רשאים להפטר: (רש"י על ויקרא; פרק י"ח פסוק ד')

לפי פירוש זה, החוקים והמשפטים עליהם מוזהרים ישראל בפסוקים אלה, הם כל המצוות של התורה: "המשפטים" - כוללים את כל המצוות ה"שכליות", שהאדם בעצמו היה מבין שצריך לעשותן, גם ללא ציווי אלוקי. "החוקים" - כוללים את כל המצוות ה"שמעיות", שהאדם לא היה ממציא אותן בעצמו, והן גזרות ש-ה' גזר, ואנו מקיימים גם בלי להבין.

לפי זה, ניתן להבין שמעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען, העומדים כנגד החוקים והמשפטים של ה', הם תרבות שלמה מקולקלת, שהתורה מצווה עלינו לא לחקותה.

כך מתאר רש"י את התרבויות הללו בפירושו לפסוק ג:

"כמעשה ארץ מצרים" - מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל:

יוצא לפי פירוש רש"י, כי פסוקים א'-ה' בפרק י"ח עומדים בפני עצמם ואינם מובאים רק כפתיחה לפרשת העריות[1].

שיטת האבן עזרא

האבן עזרא מצמצם את האיסורים הנכללים בפסוקים אלה:

ובעבור שהזכיר דברי השעירים שהיו עושים במצרים, נסמכה זו הפרשה.

והעריות על מעשה ארץ כנען, כי כן מפורש בסוף. (אבן עזרא לפרק י"ח, פסוק ב'[2])

לפי דברי האבן עזרא, מעשה ארץ מצרים הוא הזביחה לשעירים אשר נזכרת לפני כן, בפרק י"ז[3],

מעשה ארץ כנען הם איסורי העריות, הנזכרים בהמשך בפרק י"ח[4].

כלומר: פסוק ג' מחבר בין שני הנושאים שהובאו אחד אחרי השני: איסור שחוטי חוץ (בפרק י"ז) ואיסור עריות (בפרק י"ח). פסוק זה מסכם ששני האיסורים האלה הם חוקות הגויים אשר אין לעשותם. האחד - הוא מעשה מצרים, והשני הוא מעשה כנען.

לפי פירוש האבן עזרא מובן מדוע פסוק ג' חוזר פעמיים על "כמעשה... לא תעשו": לדעתו פסוק זה מזהיר את ישראל מפני שני מעשים שונים, של שני עמים שונים.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מביא את דעת האבן עזרא, ומעיר ש"על דעת רבותינו בתורת כהנים היו גם המצרים שטופים בזימה בכל העריות... והוא האמת".

כלומר, לדעת הרמב"ן, גם "מעשה ארץ מצרים" הוא איסורי עריות[5].

לפי זה, הפסוקים הראשונים בפרק י"ח הם פסוקי פתיחה לפרשת העריות בלבד, ולא קשורים למה שנאמר לפני כן.

אם כן, שלוש דעות לפנינו לגבי תפקידם של הפסוקים הראשונים בפרק.

כעת נעיין בהמשך הפרק, ואחר כך נחזור אל הפסוקים הראשונים.

ב. מבנה הפרק

הצגת סיום הפרק

בהמשך פרק י"ח מופיעה רשימה ארוכה של איסורי עריות (פסוקים ו'-כ"ג) אשר לא נדון בהם.

נעבור לסיומו של הפרק:

(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה
כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:
(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ
וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:
(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי
וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם
וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:
(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ
כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה
וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:
(ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי
לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם
וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם
אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם :

פסוקים אלה מהווים סיכום לפרשת העריות. כאשר התורה אומרת "אל תטמאו בכל אלה" ברור שהכוונה היא לאיסורים ה"אלה", הנזכרים בפסוקים הקודמים, איסורי העריות.

"סיים במה שפתח"

כאשר אנו קוראים פסוקי סיום אלה, נזכרים אנו מיד בפסוקי הפתיחה של הפרק:

· הפרק פותח ב"אני ה' אלקיכם" (פסוק ב'), ומסיים ב"אני ה' אלקיכם" (פסוק ל')

· בפסוקי הפתיחה של הפרק חזר השורש ע.ש.ה. (6 פעמים), וגם בפסוקי הסיום חוזר השורש ע.ש.ה. (5 פעמים). דבר המעיד על כך שגם הפתיחה וגם הסיום עוסקים באותו נושא: מהו המעשה אשר לא יעשה, וכנגדו - המעשה אשר ראוי להיעשות[6]. כמו כן, גם בפתיחה וגם בסיום המעשה אשר אינו ראוי להיעשות מיוחס לגויים, ועיקר האזהרה היא לא לעשות כמותם.

· בפסוקי הפתיחה חוזר פעמיים הציווי לשמור את משפטי ה' וחוקותיו (פסוקים ד'-ה') וכך גם בפסוקי הסיום חוזר פעמיים צווי השמירה על מצוות ה' (פסוק כ"ו ופסוק ל').

נשים לב שפסוק כ"ו חוזר במדויק על פסוק ה': "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי"[7].

· בפסוקי הפתיחה הופיעו חוקות הגויים (אשר לא תלכו בהם) מול חוקות ה' (שאותם צריך לשמור), וגם בפסוקי הסיום מופיעות חוקות הגויים (הקרויות "תועבות" ואין לעשותן), ולעומת זאת חוקות ה' (שצריך לשמור אותן).

· המילה "ארץ" הנזכרת בפתיחה פעמיים - "ארץ מצרים", ו"ארץ כנען", מופיעה בסיכום 5 פעמים, וביחד - 7 פעמים, דבר המורה על היות הפרק כולו חטיבה אחת.

ההשוואה בין פסוקי הפתיחה לפסוקי הסיום מלמדת שהפסוקים הראשונים הם פסוקי פתיחה לפרק, ויוצרים מבנה שלם יחד עם פסוקי הסיכום.

נראה, אם כן, שהמבנה הכללי[8] של הפרק הוא:

פתיחה (פסוקים א'-ה')           אני ה' אלוקיכם
                                         מעשה מצרים וכנען שלא יעשו
                                         שמירת חוקות ה'
תוכן מרכזי (פסוקים ו'-כ"ג)    פירוט איסורי העריות
סיכום (פסוקים כ"ד-ל')          הטומאה בעקבות המעשים שלא
                                         יעשו (והקאת הארץ)
                                         שמירת חוקות ה'
                                 אני ה' אלוקיכם

מפסוקי הסיום ברור שהמעשים והחוקות אשר לא יעשו, הם איסורי העריות.

לפי זה נראה שגם פסוקי הפתיחה, שבהם לא היה ברור באילו "מעשים" ו"חוקות" מדובר, מתכוונים לאיסורי העריות, כדברי הרמב"ן, אשר קשר גם את "מעשה ארץ מצרים" וגם את "מעשה ארץ כנען" לפרשת העריות[9].

ג. החזרות - על שום מה?

כאשר מעיינים בפסוקי הסיום מבחינים מיד שישנן חזרות רבות:

שלוש פעמים נאמר שהגויים עשו את התועבות ונטמאו בהם (כ"ד; כ"ז; ל').

פעמיים נאמר לא לעשות כמעשה הגויים (כ"ו; ל')

פעמיים נאמר לשמור את משמרת ה' (כ"ו; ל')

פעמיים, בהתחלה ובסוף, נאמר לא להטמא בכל אלה (כ"ד; ל')

פעמיים נזכרת טומאת הארץ, והקאת הארץ את יושביה (כ"ה; כ"ז-כ"ח)

תוך כדי קריאה יש תחושה ש"כבר הבנו את הרעיון", מדוע צריך לחזור עליו שוב ושוב?

מה פשר החזרות המרובות?

חזרה בשל החומרה הרבה

איסורי העריות, כפי שמסבירים פסוקי הסיכום, הם חמורים ביותר, בגלל שהם גורמים לטומאה של האדם ושל הארץ.

בגלל חומרתם הרבה של איסורי העריות יש צורך בחזרה מרובה ודגש רב על הטומאה, הנגרמת ע"י העריות, וצריך לחזור ולהזהיר מפני התועבות האלה, כדי שבני האדם יתרחקו מהן ביותר.

בנוסף לכך, דווקא בגלל שנושא העריות כל כך פרוץ אצל העמים שישראל חיו ביניהם, מצרים וכנען, יש צורך לחזור ולהזהיר ולהדגיש את חומרת האיסור, כדי לחזק את ישראל להימנע מאיסורים אלה, שמושרשים כל כך עמוק בתרבות הקרובה אליהם.

יש צורך לחזור ולהדגיש לישראל שהמעשים הנהוגים אצל העמים האלה, ולפי תרבותם הם אולי אפילו מעשים של "קדושה", אשר נעשים כחלק מפולחן לאלהיהם, דווקא מעשים אלה הם המביאים טומאה גדולה.

בפסוקי הסיכום חוזר השורש ט.מ.א. 6 פעמים, והכינוי "תועבות" חוזר 4 פעמים, ובנוסף לכך מתוארת 3 פעמים היציאה מן הארץ כ"הקאה", ביטוי שגם הוא בעל משמעות שלילית ביותר, כפי שמעיר האבן עזרא על פסוק כ"ה: "כל מה שיקיא האדם הוא נתעב בעיניו ואליו לא ישוב", כך שהקורא את הפסוקים איננו יכול להימנע מתחושת התיעוב והטומאה המועברת בפסוקים אלה ביחס לעריות.

פסוק אחד קצר איננו מחדיר מספיק את המסר הרגשי הזה, שיש בו צורך דווקא לגבי איסור העריות המנוגד לתרבות הסובבת את ישראל.

לכל חזרה יש תפקיד אחר

בצד הסבר זה, ניתן להוסיף ולנסות להבין את תפקידם של הפסוקים החוזרים, ולראות שאלו לא רק חזרות המדגישות שוב ושוב את אותו הדבר, אלא לכל חזרה יש תפקיד:

בפסוקי הסיום נאמר פעמיים לא לעשות כמעשה הגויים:

בפסוק כ"ו-כ"ז: וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה... כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

בפסוק ל': לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם.

בשתי הפעמים התועבות אשר אסור לעשותן מיוחסות לגויים יושבי הארץ, כלומר: לכנענים בלבד.

מעשי מצרים אינם נזכרים, ולכאורה צודק האבן עזרא, שמעשה ארץ כנען הוא העריות, ואילו מעשה מצרים הוא משהו אחר.

כאשר נקרא שוב את הפסוקים, נבחין מיד שפסוקי הסיום מדגישים את טומאת הארץ בעקבות חטא העריות, ויתכן שמסיבה זו הודגשו רק חטאיהם של עמי כנען בפסוקי הסיום.

אך האם זה הדבר היחיד המודגש בפסוקים אלה?

נחזור לעיין בפסוקים.

ד. שתי טומאות

המילים הראשונות של הקטע הן: אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה,

והמילים האחרונות הן: וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם.

שתי פסקאות קצרות אלה, הבאות בתחילת הקטע ובסיומו מדברות על הטומאה הנגרמת בעקבות העריות, אך אינן מתייחסות לטומאת הארץ, אלא לטומאת האדם!

אמנם במרכז עומד עניין טומאת הארץ, והוא חוזר פעמים רבות, ומודגש היטב, עד כדי תחושה שמדובר רק בטומאת הארץ, אך בכל זאת, הכתוב מדגיש, בפתיחה ובסיום, שהעריות גורמות לטומאת האדם. (והרי דבר זה ברור - העריות אינן מצוות התלויות בארץ, אלא הן חובת הגוף, וברור שהן מטמאות קודם כל את האדם עצמו[10]!)

אם כן, הפסוקים עוסקים בשני העניינים: בטומאת הארץ ובטומאת האדם.

נחלק את הפסוקים לפי שני נושאים אלה:

א. טומאת האדם

הפסוקים העוסקים באדם הם פסוקי המסגרת (ההתחלה והסוף):

(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה
כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם ...
(כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה
וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:
(ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי
לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם
וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם

לפי פסוקים אלה, איסור העריות גורם קודם כל לטומאת האדם.

הגויים נטמאו בעריות ואילו ישראל מוזהרים לא להיטמא בעריות.

האדם הנטמא בעריות ייענש בכרת.

טומאת האדם הבאה בעקבות איסור העריות קיימת בכל מקום, גם בחוץ לארץ.

ב. טומאת הארץ

בארץ ישראל, יש משמעות נוספת לאיסורי העריות, מעבר לטומאת האדם.

ארץ ישראל, בקדושתה המיוחדת, נטמאת כאשר בני האדם עוברים בה על איסורי העריות.

הפסוקים העוסקים בטומאת הארץ הם הפסוקים האמצעיים:

...(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ
וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:
(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי
וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם
וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:
(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ
כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:

מבנה סוף הפרק ע"פ החלוקה לשתי טומאות

נעמיד את שני החלקים זה מול זה:

מהלך הפסוקים

פסוקי טומאת האדם

פסוקי טומאת הארץ

הטומאה

(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה

כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם...

(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ

העונש

(כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:

וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ

וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:

"ושמרתם"

(ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי

(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי

לא לעשות תועבות

כמעשה הגויים לפניכם

לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת

אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם

וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל

עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם

הטומאה

וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:

   

(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם

מבנה זה, המחלק את הפסוקים לשני נושאים - טומאת האדם וטומאת הארץ - מסביר את ה"חזרות" המרובות בפסוקים.

מתברר שהחזרות נובעות מכך שיש כאן שני נושאים נידונים.

"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה..."

בשני הנושאים, הפסוקים פותחים ומסיימים ב"טומאה", כמסגרת.

אולם, בחלק של טומאת הארץ יש פסוק נוסף, הפסוק המסיים:

(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם

פסוק זה הוא פסוק נוסף, שאין לו מקבילה בפסוקי טומאת האדם.

לכאורה, פסוק זה חוזר על אותו רעיון שכבר נאמר בפסוקים כ"ה ו-כ"ז: הארץ נטמאת ומקיאה את יושביה.

האם פסוק זה הוא רק חזרה נוספת על מה שכבר נאמר, חזרה הנותנת תוספת דגש?

כאשר נקרא היטב את הפסוק, נראה שיש בו תוספת משמעותית:

פסוק זה מדגיש את מקומו של עם ישראל:

בפסוקים כ"ה ו-כ"ז נאמר שחטאי הגויים גרמו לטומאת הארץ, ולכן הארץ הקיאה אותם.

פסוק כ"ח מוסיף שני דברים:

א. גם עם ישראל עלול להיות מוקא מן הארץ, אם יטמא אותה. (דבר שכנראה איננו ברור ומובן מאליו! יתכן שהייתה מחשבה שרק הגויים יוקאו מן הארץ, ואילו ישראל יישארו בה גם אם יחטאו)

ב. רק לגבי עם ישראל נאמר "בטמאכם אותה". לגבי הגויים רק נאמר שהם נטמאו, או שהם עשו תועבות, וכתוצאה מכך - הארץ נטמאה. לעומת זאת על עם ישראל נאמר "בטמאכם אותה": מודגש הקשר בין טומאת העם לטומאת הארץ.

סיכום

פסוקים כ"ד-ל' מהווים סיכום לפרשת העריות.

פסוקים אלה חוזרים ומדגישים את הטומאה הנובעת מאיסורי העריות.

שתי "טומאות" נזכרות בפסוקים אלה:

טומאת האדם, וטומאת הארץ.

טומאת האדם היא הנושא הפותח ומסיים את הקטע, ובכך ניכר שיש לו חשיבות מרובה (למרות הפסוקים המעטים יחסית, ולמרות שאיננו מופיע במרכז הקטע).

טומאת הארץ נזכרת במרכז הקטע בצורה מודגשת ביותר (כמות המילים בנושא זה רבה יותר. כמו כן, המילה "ארץ" חוזרת בפסוקי הפתיחה והסיכום יחד בסך הכל 7 פעמים, דבר המעיד על מרכזיותו של נושא "הארץ"), כך שהקורא נותר עם תחושה שהנושא המרכזי בפסוקים אלה הוא טומאת הארץ.

טומאת האדם היא הגורמת לטומאת הארץ

טומאת האדם עומדת גם בפני עצמה: גם בחוץ לארץ העריות הן תועבות, ומטמאות את האדם ואין לעשותם[11].

בארץ יש משמעות נוספת לאיסורי העריות, בכך שהם גורמים לטומאת הארץ, ובעקבות כך הארץ מקיאה ממנה את הטמאים בטומאת העריות.

ה. מצרים וכנען

נחזור לפסוקי הפתיחה של פרשת העריות.

בפסוק ג' נזכרים שני גויים שאין לעשות כמעשיהם:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ
וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ

עד כה, פרשנו שמדובר כאן בשתי תרבויות שעם ישראל היה קרוב אליהן, והכתוב מדגיש את הניגוד בין מעשיהם אשר לא יעשו לבין משפטי ה' וחוקותיו אשר ישראל מצווים לעשות.

אולם, שאלנו מדוע שתי תרבויות אלה נזכרות בנפרד, בצורה הנראית כחזרה מיותרת, ולא נזכרות בפסוק אחד "כמעשה כנען ומצרים לא תעשו"?

נראה, שכעת ניתן לתת משמעות לעובדה שכנען ומצרים נזכרים בנפרד:

גם עמי כנען וגם מצרים חטאו בעריות, אולם, חטאם של עמי כנען גרם לטומאת הארץ ולהקאתם ממנה, ואילו חטאם של מצרים גרם "רק" לטומאת האדם.

שתי הטומאות האלה הן חמורות, כל אחת בפני עצמה, ויש להתרחק מכל אחת מהן.

הפסוקים מדגישים, גם בפתיחת הפרק (פסוקים א'-ה') וגם בסיומו (פסוק כ"ד-ל'), שאיסור העריות גורם לשתי הטומאות: טומאת האדם וטומאת הארץ.

כדי להדגיש את שני הנושאים חוזרים הפסוקים ומתארים כל טומאה בנפרד.

פסוקי הפתיחה מתארים את מעשה מצרים (המטמא את האדם) בנפרד ממעשה כנען (המטמא את הארץ),

ופסוקי הסיום פותחים בטומאת האדם, עוברים לטומאת הארץ ומסכמים בטומאת האדם[12].

ו. העריות וטומאת הארץ

סיפור חטא חם בן נח וקללת נח לצאצאיו

נושא זה מודגש בפסוקים שלנו בצורה ברורה ביותר, אך הוא מופיע כבר בסיפורי בראשית.

בבראשית פרק ט' פסוק י"ח-כ"ט מתואר סיפור השכרות של נח[13].

בסיפור זה מתואר חטאו של חם, אשר ראה את ערוות אביו וסיפר לאחיו. מה היה חטאו של חם? פירושים רבים נאמרו בעניין זה, אך מוסכם על כולם שחטאו של חם הוא בתחום המיני.

אֶחיו (שם ויפת) כיסו את ערוות אביהם.

בעקבות מעשה זה מקלל נח את כנען (בנו של חם), ומברך את שם ויפת.

סיפור זה מעורר שאלות רבות, שאין כאן המקום לדון בהן, אך נתייחס כאן לשאלה אחת: מדוע נח מקלל את כנען, כאשר מסופר שחם הוא החוטא?

פירושים רבים נאמרו בנושא זה, אך נביא כאן רק את פירוש הרד"ק:

ראה כי רע יהיה הוא וזרעו עד עולם

לפי פירוש זה, כנען קולל לא בגלל מעשהו הספציפי של חם, אלא מפני שנח הבין שהמעשה הזה מעיד על מהות שלילית של חם ושל כל צאצאיו.

קאסוטו[14] הרחיב בכיוון זה:

דברי נח על קללת כנען ועל שעבודו בידי שם ויפת אינם מכוונים נגד האיש כנען בן חם, אלא נגד עם בני כנען, צאצאיו של כנען לאחר דורי דורות, הרחוקים מכנען אביהם כמעט באותה המידה שהם רחוקים מחם. אין כאן מקרה של בן המקבל עונש בעוון אביו. המבט רחב הרבה יותר. ואף אותם הצאצאים המאוחרים אינם נענשים על חטא אביהם הקדמון, אלא, חם כאן הוא סמל לבני כנען הידועים לבני ישראל, ומעשי חם הם סמל למעשי בני כנען. זה פירושו של הביטוי "אבי כנען". הקללה תחול על בני כנען לא מפני חטאי חם, אלא מפני שהם עושים כמעשיו של חם, מפני חטאיהם הם, הדומים לאלה המיוחסים לחם בסיפור סמלי זה.

קללת כנען מלמדת שהחטא כאן אינו מעשה נקודתי, מקרי, אלא מעשה שמעיד על מהות. מהות זו איננה של חם עצמו אלא עוברת לבניו. כנען מקולל בגלל מהותו השלילית, המאופיינת על ידי מעשה חם. אם הקללה הייתה מופנית לחם, אולי לא היינו מבינים שיש כאן עניין מהותי שממשיך גם אצל בני חם, ושהקללה כאן היא קללה לדורות, בגלל מהות פגומה של ענף זה של האנושות. סיפור מעשה חם מעיד על מהותו של חם, הפגומה בתחום המיני.

צאצאי חם - שטופים בעריות

מיהם צאצאי חם?

בפרק י' בבראשית, נזכרים תולדות בני נח, ובבני חם אנו מוצאים את מצרים פלשתים וכנען.

ואכן, בסיפורי התנ"ך מיוחסים לעמים אלה מעשים שליליים ברוח מעשיו של חם אבי כנען, מעשים המעידים על פגם בתחום המיני:

מצרים היו ידועים כשטופי-זימה, ולכן אברהם נאלץ לומר ששרה היא אחותו, שמא יהרגוהו כדי לקחתה[15]; אותו סיפור מופיע פעמיים לגבי אבימלך מלך גרר, הפלשתי[16]; אונס דינה נעשה ע"י שכם בן חמור החוי, מבני כנען[17]; מעשי סדום, (הנזכרת בבראשית י' כשייכת לגבולות ארץ כנען)[18] קשורים לגלוי עריות.

טעם הזכרת גבולות ארץ כנען בבראשית

כפי שראינו, התורה בספר ויקרא פרק י"ח, מייחסת דווקא לכנען ולמצרים את המעשים אשר לא יעשו בתחום העריות.

הפסוקים בויקרא י"ח מקשרים באופן ברור ביותר בין שמירת איסורי העריות לבין הישיבה בארץ.

בפרק י' בבראשית, ברשימת תולדות בני נח, הגבולות היחידים שנזכרו הם גבולות כנען.

אחד ההסברים לכך הוא שפרק י' עושה הכרות עם עמים ומקומות שיוזכרו אחר כך בסיפורי התורה, ובמסגרת זו גבול הכנעני משמעותי כרקע לסיפור אברהם ולהבטחת הארץ.

לדעת מפרשים רבים הזכרת גבולות ארץ כנען רומזת שזו הארץ החשובה, העתידה להיות מובטחת לעם הנבחר.

ניתן להוסיף על הסברים אלה, שפרק י' כבר רומז על הקשר בין העריות לישיבה בארץ. בני חם המתוארים בפרק י' ידועים כחוטאים בתחום העריות (מתוך הסיפור בסוף פרק ט'). דווקא אצלם מתוארים הגבולות, בשונה משאר העמים, והגבולות הם של הארץ אשר מקיאה מתוכה את החוטאים בעריות, כפי שנאמר בויקרא י"ח.

הארץ הנזכרת לגבולותיה כארצם של בני חם, היא הארץ אליה מצטווה להגיע אברהם,

היא הארץ המובטחת לאברהם ולזרעו,

היא הארץ אשר עליה יהיה העימות המתמיד בין בני חם לבין עם ישראל, לאורך דורות רבים,

היא הארץ המקיאה מתוכה את בני חם בגלל גילוי העריות המאפיין אותם,

היא הארץ שבני ישראל, מצאצאי שם, יקבלו אותה כארץ ה', בה יבוא לידי ביטוי הקשר המשמעותי ביניהם לבין ה', הקשר שאופיין לראשונה בדברי נח בפרק ט' פסוק כ"ו: "ברוך ה' א-לקי שם".

ארץ ישראל כרוכה בשמירת איסורי העריות

פרשת העריות בויקרא י"ח חוזרת ומזכירה לישראל שהארץ, ארץ ה', מקיאה מתוכה את עמי כנען בגלל היותם פגומים בתחום המיני. התורה חוזרת ומזהירה את ישראל שלא להיכשל בעריות, לא רק מפני שזו התרבות הקרובה אליהם וקשה להתנתק ממנה, ולא רק מפני שזהו איסור חמור, אלא מפני שכל הנושא של נתינת הארץ לעם ישראל (תוך לקיחתה מעמי כנען) כרוכה בנושא של שמירת איסורי העריות.

אמנם ישראל הם צאצאי שם, והם העם הנבחר, עם ה', ולכן קיבלו את הארץ, אך הפסוקים בויקרא מדגישים שגם עם ישראל עלול לאבד את הארץ אם לא ישמור את איסורי העריות:

וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ [19].

ז. "קדושים תהיו..."

לעומת זאת, אם ישמרו ישראל את איסורי העריות, יזכו לשבת בארץ, ארץ ה', ולא רק זאת, אלא שיזכו לקדושה, כפי שמתואר בפרשת קדושים:

מיד לאחר פרשת העריות בויקרא י"ח מתחילה פרשת קדושים בפסוק:

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:

רש"י, כידוע, מקשר פסוק זה לפרשת העריות שלפניו ואומר:

קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה

ואכן, בפרשת קדושים חוזרת פרשת העריות (בפרק כ'), והדגש שם הוא לא על הטומאה הנגרמת מאיסורי העריות, אלא על הקדושה[20], הנגרמת בעקבות שמירת חוקות ה', שמירת גדר הערווה:

כך נאמר בפתיחה לאיסורי העריות בפרק כ' פסוק ז'-ח':

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם:

וכך גם בסיום פרשת העריות בפרק כ' פסוק כ"ו:

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'...

 

_________________________________________

[1] אמנם, בפירושו לפסוק ב' מביא רש"י גם את דעת רבי: "אני ה' אלוקיכם... רבי אומר: גלוי וידוע לפנַי שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזרה", ולפי זה, הפסוקים האלה כן מתקשרים לפרשת העריות. אולם, הקו הפרשני העיקרי בדברי רש"י בפסוקים ב' - ה' מנתק בין פסוקים אלה לבין פרשת העריות שבהמשך.

[2] בחלק מהמהדורות מובא קטע זה בסוף פרק י"ז

[3] פסוק ז', ועיין בדברי האבן עזרא שם.

[4] ראה בפירוש הרמב"ן לפסוק ג', המביא את דעת האבן עזרא ומסביר אותה.

[5] אולם, לגבי "החוקות והמשפטים", הנזכרים בפס' ד-ה, מפרש הרמב"ן שהכוונה איננה לשמירת איסורי עריות בלבד, אלא "משפטי" הם "הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים").

[6] ראוי לציין, שבפסוקי הסיום השורש ע.ש.ה. מופיע רק לגבי המעשים אשר לא יעשו, ואילו על משפטי ה' וחוקותיו מדובר בשורש ש.מ.ר.

[7] עם תוספת קלה: "ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי...". תוספת זו מדגישה את הניגוד בין ישראל לגויים

[8] מבנה זה הוא ראשוני. בהמשך נעיין בפסוקי הסיכום ונראה את תוכנם המדויק, ולאור זאת נשכלל את המבנה ונדייק בתכנים.

[9] נראה שדברי האבן עזרא, הקושר רק את "מעשה ארץ כנען" לאיסורי העריות, מבוססים על כך שפסוקי הסיכום מתייחסים רק ליושבי ארץ כנען כעושים את כל התועבות, שהם איסורי העריות: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם....", (וכן חוזר העניין מספר פעמים בפסוקי הסיום), אולם, צודק הרמב"ן בכך שכל הפרק הוא יחידה אחת, ולכן נראה ש"מעשה ארץ מצרים" קשור לפרק זה, ומתכוון לאיסורי העריות.

מדוע אם כן מזכירים פסוקי הסיום רק את עמי כנען כעושים את כל התועבות?

נתייחס לכך בהמשך.

[10] עיין בפירוש הרמב"ן לפסוק כ"ה, העוסק בקשר שבין העריות לטומאת הארץ. בנושא זה נדון בסוף השיעור.

[11] עיין בפירוש הרמב"ן לפסוק כ"ה, אשר טוען ש"עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה' ", ולפי זה עיקר משמעות איסורי העריות הן בארץ, והרמב"ן מרחיב שם בעניין הקשר בין העריות וטומאת הארץ (אך גם אומר שיש בכך "סוד נשגב ונעלם"). בהמשך השיעור נדון בקשר המיוחד בין העריות והארץ.

[12] כפי שהערנו בתחילת השיעור, גם הציווי על שמירת משפטי ה' וחוקותיו מופיע פעמיים בפסוקי הפתיחה, וכעת ניתן להבין זאת: כנגד שני "מעשי הגויים", המסמלים את שני סוגי הטומאה, מופיע פעמיים הציווי על שמירת מצוות ה'. כך גם בפסוקי הסיכום מופיע פעמיים ציווי השמירה על מצוות ה', כאשר ציווי אחד מופיע בחלק השייך לטומאת הארץ, וציווי שני מופיע בחלק השייך לטומאת האדם.

[13] לא כאן המקום להרחיב בסיפור זה. להרחבה ניתן לעיין בעבודת התזה שכתבתי בנושא "מגדל בבל", בפרק "דור הפלגה - הסיפור בהקשרו", עמ' 142-155.

[14] מנח עד אברהם עמ' 102-117

[15] בראשית י"ב, י-כ: "וירד אברם מצרימה... והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו... ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד... ותוקח האישה בית פרעה...".

[16] בראשית כ': "ויסע משם אברהם ויגר בגרר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה...". סיפור דומה מופיע אצל יצחק, בבראשית כ"ו: "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה... וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא...".

הזכרת גרר בפרק י' פסוק י"ט איננה מקרית, ומרמזת על שני הסיפורים של אבימלך מלך גרר, הקשורים לחטאים המאפיינים את בני חם

[17] בראשית ל"ד, ב: "וירא אותה שכם בן חמור החוי... ויקח אותה וישכב אותה ויענה".

[18] בבראשית פרק י', גבולות כנען מוזכרים בצורה כללית ביותר, אך סדום ועמורה נזכרות במפורש. נראה שאין זה מקרי שהתורה בחרה להזכיר מקום זה.

[19] כפי שראינו לעיל, זהו פסוק מרכזי ומשמעותי בפסוקי הסיכום של פרשת העריות.

[20] עיין במאמריהם של מ. ליבטאג וא. בזק ב-v.b.m.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)