דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המשנה -
שיעור 3

פרשנות המשנה בתקופת הגאונים וימי הביניים

הרב ספי מרקוס
21.10.2015
קובץ טקסט

א. הקדמה

כפי שכבר הערנו בשיעור הפתיחה, חיבורו של הרמב"ם הוא הפירוש למשנה החשוב והמקיף ביותר שנכתב בימי הביניים. הפירושים שקדמו לו היו יומרניים הרבה פחות ושונים מאוד באופיים מפירושו של הרמב"ם, אשר היווה פריצת דרך של ממש. בשיעור זה נסקור בקצרה פירושים מרכזיים שנכתבו לפני תקופת הרמב"ם ולאחריה, בימי הביניים.

כרקע לדברים יש להקדים ולעסוק במסורת לימוד המשנה לאחר תקופת התלמוד. במקורות התנאים ובגמרא אנו מוצאים עידוד רב ללימוד משנה. במשנה בקידושין סוף פרק א' נאמר:

כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ - לא במהרה הוא חוטא, שנאמר (קהלת, ד', יב) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - אינו מן הישוב.

המשנה הידועה במסכת אבות (ה' ,כא) מונה את הגיל המתאים ללימוד מקצועות התורה השונים:

הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד...

מקורות אלו מצביעים על כך שמקצוע לימוד המשנה עומד בפני עצמו.

במאמר חשוב ויסודי עמד פרופ' זוסמן[1] על שינוי מגמה זו בבבל לאחר תקופת התלמוד. זוסמן ציין את העובדה שמימי הביניים שרדו רק שלושה כתבי יד שלמים של המשנה ללא פירוש הרמב"ם וכולם ממוצא דרום איטלקי, הקושר אותם לארץ ישראל[2]. זוסמן הוכיח מכך שבספרד, באשכנז ובצרפת לא למדו משניות בנפרד מלימוד הגמרא. ואכן, הוא מצטט מקורות רבים מספרות הראשונים העוסקים בסדרי הלימוד ובמקצועות התורה השונים, ואין בהם זכר למשנה אלא רק לתלמוד. כפי שהוא מראה שם, במקרים רבים משניות שלא נכתב עליהם גמרא כלל לא נלמדו. בין השאר הוא מצטט את לשונו של הראב"ן (סימן קו) שכותב: "וחקרתי במשנת כלאים ומצאתי", לשון המוכיחה שהמשנה לא הייתה שגורה על פיו. רק בארץ ישראל המשיכו לעסוק במשנה כחיבור נפרד, עד כדי כך שבכתבי יד שונים של הירושלמי בגניזה המשנה כלל לא מצוטטת, כנראה משום שהיא הייתה שגורה בפי כל ונלמדה בנפרד. לעומת זאת, בכל כתבי היד של הבבלי המשנה מופיעה בראשית הפרק או בתוכו. אין זה מפתיע, אם כן, שלא מצאנו פירושים רבים למשנה, אשר בדרך כלל לא נלמדה כחיבור עצמאי. למרות זאת, נכתבו מספר פירושים למשנה בתקופת הגאונים וימי הביניים, אלו, ונעמוד להלן על העיקריים שבהם (למעט הרמב"ם, אשר לפירושו נקדיש מספר שיעורים בהמשך).

ב. רב סעדיה גאון

פירוש המשנה של רב סעדיה גאון הוא ככל הנראה הפירוש הקדום ביותר שנכתב למשנה, ולמעשה יתכן שהוא הפירוש הראשון בכלל לספרות חז"ל. במשך רוב תקופת הגאונים לא נכתבו חיבורים עצמאיים לפירוש המשנה או התלמוד, ובמקום זאת הגאונים פירשו קטעים בודדים בעקבות שאלות שנשלחו אליהם. בידינו אלפי תשובות של הגאונים (כדוגמת רב נטרונאי באמצע המאה התשיעית, ורב אי גאון מראשית המאה האחד עשרה) אשר עוסקות בביאורים מקומיים לסוגיות. מקובל לתלות עובדה זו באופי הלימוד בתקופת הגאונים, אשר היה בעיקר בעל פה כך שהטקסט והפירוש עברו במסורת יחד, וכן בקרבה הגיאוגרפית בין הלומדים לבין ישיבות הגאונים כך שלא היה צורך בפירושים כתובים. כך הסביר כבר המאירי בהקדמה לפירושו למסכת אבות:

והיו יודעים כל התלמוד על פה או בקרוב לזה ודברי התורה כולה והתלמוד סדורים בפיהם כפרשת שמע. ומתוך כך לא היו רואים לעצמם דצריכים להאריך בחיבוריהם, שכל הפירוש היה סדור בפיהם והיה בעיניהם כתיבת פירוש הדברים כמי שיכתוב בזמנינו זה לעז המלות. וגרם להם זה שלא היו כותבים רק מעט, הן בדרך פירוש הן דרך פסק, ואף גם זאת לא היו מזקיקים עצמן לכך אלא לבניהם או קרוביהם שלא [היו] בתכלית שאר התלמידים. והיו כותבין להם חיבורים קצרים להיות להם לפה, מהם באיסור והיתר מהם בדינים לפי הענין המבוקש.

מגמה זו השתנתה בסוף התקופה ובאופן בולט אצל רב סעדיה גאון, אשר יצר בעניין זה מהפכה של ממש. רס"ג חיבר מספר רב של חיבורים בתחומים שונים ומגוונים, מהמקרא דרך עולם האמונות והדעות ועד ההלכה[3]. אחד מהחיבורים שלו, שלא הגיע לידינו אולם מעידים על קיומו מספר מקורות מימי הביניים, הוא פירוש לששת סדרי המשנה[4]. עדויות אלו מלמדות שהחיבור נשא אופי מילוני ועסק בעיקר בביאור המילים הקשות במשנה. זאת אומרת שבכל מקרה את רוב ענייני המשנה רס"ג לא ביאר, אלא הוא סמך על המסורת התלמודית. קטעים מפירוש זה התגלו, לפי זיהוי של מספר חוקרים, בגניזה הקהירית,[5] ומהם עולה שהחיבור עסק לא מעט גם בזיהויים של צמחים, כלים, מטבעות, מקומות וכדומה. נציין לדוגמא אחת בה דן ומרחיב ד"ר עוזי פוקס[6]. המשנה במסכת פסחים (ג', ח) עוסקת במי ששכח והוציא בשר קודש מחוץ לירושלים:

וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה

היכן נמצא "צופים"? תוספות (פסחים מט.) וראשונים נוספים העירו שמהתוספתא ("אי זה צופה הרואה ואינו מפסיק") משמע שלא מדובר על מקום ספציפי אלא "כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותו". אולם, רש"י על המשנה (מט.) מפרש שמדובר ב"שם כפר, שיכול לראות את בית המקדש משם". גם רב אי גאון (אוצר הגאונים לפסחים, עמוד 148) הלך בדרכו העקרונית של רש"י, והבין שמדובר על מקום מסוים: "ומקום שהיה על שערי ירושלים ושמא היה בו מקום לצופים ובני ארץ ישראל קורין לו הצפית". עדות זו של רב אי גאון מתקופתו מצטרפת לדברי יוסף בן מתתיהו (הביאו הר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, מועד, עמוד 530) אשר מזכיר מקום בסביבות ירושלים בשם צפין. כפי שהעיר ע' פוקס שם, גם רס"ג בפירושו למשנה מעניק זיהוי נקודתי לצופים, וכותב שהכוונה היא למגדל דוד. פוקס ציין למקורות נוצרים ומוסלמיים הקושרים את האזור המערבי של העיר, בסביבות שער יפו, לדוד,[7] ויתכן אם כן שהזיהוי של רס"ג מתייחס למקום זה (שאכן שוכן במקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה)[8].

ג. פירוש הגאונים לסדר טהרות

חיבור נוסף מתקופת הגאונים הוא 'פירוש הגאונים לסדר טהרות'. רי"נ אפשטיין הוציא מהדורה מדעית של חיבור זה, ובמבוא הוא דן במחבר הפירוש שזוהה עם רב אי גאון, דוחה זיהוי זה וניסה לזהותו עם רבי שמעון קיירא. חוקרים אחרים העירו[9] שריבוי המילים היווניות בפירוש זה מעיד שהוא עבר השלמות רבות בעיקר מחכמים מדרום איטליה.

על כל פנים, גם פירוש זה נושא אופי מילוני והוא עוסק בעיקר בביאור מילים. כמו כן, לא במקרה הוא נכתב רק על סדר 'טהרות', משום שלסדר זה אין תלמוד בבלי והפירוש נועד להנגיש משניות אלו ללומד. במקור החיבור הכיל גם פירוש לסדר זרעים, אשר גם לו אין תלמוד בבלי (מלבד מסכת ברכות). כנראה שהמחבר חש שאין צורך בפירוש שאר סדרי המשנה, משום שהם מבוארים בבבלי.

ד. רבי נתן אב הישיבה

חיבור אחר שקדם לרמב"ם, ארץ ישראלי, הוא פירושו של רבי נתן אב הישיבה, חכם ארץ ישראלי בן המאה האחד עשרה. חיבורו המקורי אשר נכתב בערבית לא הגיע אלינו, ובידינו חיבור המכיל ליקוט מפירושו יחד עם ציטוטים מחיבורים נוספים. למרות שהוא פירש את כל ששת הסדרים, חיבורו של רבי נתן אינו מתייחס לכל משנה ומשנה, והביאורים מוגבלים בעיקר לזיהויים של צמחים, מקומות וחפצים שונים. גם במקרה זה, המחבר עוסק בעיקר בביאורם של פרטים שלא ניתן למצוא בתלמודים.

אלו הם החיבורים העיקריים שקדמו לרמב"ם, וכאמור, הם שונים מהפירוש המקיף והרציף של הרמב"ם למשנה. נעסוק כעת בשניים מגדולי הראשונים לאחר תקופת הרמב"ם שבכל זאת כתבו פירוש למשנה, הר"ש משאנץ והרא"ש, ונעמוד על ההבדלים בין אופי פירושם ובין פירוש הרמב"ם ובייחודיות של כל אחד מפירושים אלו.

ה. הר"ש משאנץ

תולדותיו

הר"ש משאנץ הוא רבי שמשון בן אברהם משאנץ, בן המחצית הראשונה של המאה ה - 13[10]. סבו היה גיסו של ר"ת, נכדו של רש"י; הוא אף זכה בצעירותו וללמוד מפיו של ר"ת, אך את עיקר תורתו קיבל מר"י הזקן, נינו של רש"י. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל בעליית בעלי התוספות המפורסמת, והתיישב בעכו (לאחר ניסיון התיישבות כושלת בירושלים).

הר"ש היה מבעלי התוספות החשובים ביותר. הרא"ש[11] ציין אותו יחד עם ר"ת ור"י, כמי "שרוב תורתנו על פיהם". בכמה חיבורים[12] הוא כונה 'הגיבור', כינוי המעיד על ההערכה כלפי כ"גיבור בתורה". האור זרוע[13] כתב עליו "יחיד בדור בתורתו וחכמתו". "מפעלו הספרותי גדול משל כל יתר בעל התוספות, לפניו ולאחריו, ותוספותיו הקיפו את כל התלמוד כולו, אף כי לא כל חלקיו הגיעו לידינו"[14].

מעבר לחיבורו הידוע 'תוספת שאנץ', הוא חיבר גם פירוש למשנה לסדר זרעים וטהרות (וכנראה למסכתות נוספות)[15] והיה היחיד מבין חכמי צרפת שחיבור פירוש למשנה. חיבורו הודפס כמעט בכל מהדורות התלמוד. החיבור על סדר זרעים הפך להיות אבן יסוד ללימוד סדר זה בספרות ההלכה בענייני מצוות התלויות בארץ. יש הטוענים[16] שעיסוקו של הר"ש משאנץ בסדר זרעים (ואף טהרות) היה חלק מההכנות שלו לעלות לארץ. פירושו של הר"ש למשניות אלו מוכיח בקיאות רחבה מאוד בכל ענפי ספרות חז"ל, בבלי וירושלמי, מדרשי הלכה ואגדה. חוקרים העירו[17] שהר"ש עשה שימוש בפירושו של ר"י בן מלכי צדק (חכם איטלקי) שפירש סדרים אלו, אלא שפירושו של הר"ש רחב ומקיף הרבה יותר.

כעת נעמוד על מספר מאפיינים בולטים בפירושו.

ציטוט המקורות התלמודיים

אחד מהנקודות הבולטות בפירוש היא הציטוט הנרחב של סוגיות מהבבלי, מהירושלמי וממקורות אחרים (כגון התוספתא) המתייחסות למשנה. בניגוד לרמב"ם, הר"ש אינו מסתפק בסיכום תמצתי של מסקנות הסוגיה אלא מביא את הסוגיה עצמה ודן בה ובפירושיה בהרחבה. עובדה זו קשורה ישירות לעובדה שפירושו נכתב רק על סדר זרעים וטהרות, אשר אין עליהם תלמודים (למעט סדר זרעים בירושלמי ומסכת ברכות בבבלי). אחת ממטרותיו של הר"ש היא להביא לפני הלומד סוגיות נבחרות שלא מצויות לפניו. אגב הציטוט של המקורות התלמודיים, הוא מרחיב בפירוש הסוגיות הרבה מעבר לצורך בפרשנות המשנה עצמה. נביא דוגמא לכך מהמשנה הראשונה במסכת שביעית. המשנה דנה בדין 'תוספת שביעית':

עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי. ובית הלל אומרים: עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו.

המשנה מניחה שאיסור חרישה בשדה אילן מתחיל כבר בשנה השישית. הן הירושלמי על אתר והן הסוגיה בבבלי בריש מסכת מועד קטן דנים במקור לדין זה. הר"ש מצטט בהרחבה את הסוגיות:

בירושלמי (הל' א) דריש מקרא לאסור ערב שביעית דהיא שנה ששית. וכן בפרק א' דמועד קטן (ב: - ד.). ואמרי' התם דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על ב' פרקים הללו וביטלום כלומר פסח ועצרת. מפרש בירושלמי (שם) דבשעה שהתירו סמכו למקרא "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות, כ', ח) - "מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה, אף ערב שביעית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה". ובפרק קמא דמוע קטן (שם) מפרש טעמא מגזירה שוה, דגמר "שבתון שבתון" משבת בראשית - "מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרת" כו'. ולבסוף לא קאי, ומסיק דסברי ליה כר' ישמעאל, דאמר הלכתא גמירי לה. וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דנסוך המים.

לאחר מכן הוא ממשיך ומצטט באריכות וכמעט מילה במילה את המשך סוגית הירושלמי. בשל הציטוטים הנרחבים והדיונים הפרשניים (ראו להלן), פירושו של הר"ש מהווה תרומה גדולה לפרשנות הירושלמי והתוספתא בסדרי טהרות וזרעים, אשר ראשונים אחרים כמעט ולא פרשום.

דיונים פרשניים ארוכים

מעבר לציטוט המקורות, עובדת היותו חלק 'מבעלי התוספות' באה לידי ביטוי מובהק בפירושו. לאחר שהוא מצטט את דברי המשנה או הגמרא, הוא דן במקורות באריכות, מקשה ממקום למקום ומתרץ, כדרכם של בעלי התוספות. הוא אף מרבה לצטט פירושים של קודמיו, במקום שבעלי תוספות אחרים התייחסו לנושא במסגרת תוספותיהם על סוגיות הבבלי. למעשה, פירושו הוא 'תוספות' על המשנה בסדרים אלו[18] יותר מאשר פירוש למשנה.

נביא דוגמא מהמשך אותה סוגיה בשביעית שראינו לעיל. כאמור, המשנה הראשונה במסכת שביעית קובעת שיש איסור לחרוש כבר מתקופת פסח ושבועות של השנה השישית. אלא שהמשנה בשביעית, ב', ו מתירה נטיעה עד שלושים יום לפני ראש השנה. הר"ש עוסק ביחס שבין המשניות, ומצטט את ר"ת אשר התייחס לשאלה זו סביב סוגיות הבבלי במסכת ראש השנה דף ט: - י.. רבנו תם ענה שהפסוקים המלמדים על איסור החרישה, אשר צוטטו בסוגיה שם ובירושלמי שביעית, עוסקים דווקא בחרישה ולא בנטיעה, אך ר"ש דוחה אותו משום שאם אסור לחרוש בערב שביעית, כל שכן שאסור יהיה לנטוע. אי לכך, הוא עונה שחרישה בעצם אינה מועילה לאילן, ולכן נראה כאילו היא מתקנת את השדה לצורך שביעית, ולכן היא נאסרה. נראה שכוונתו לומר שחרישה נראית כהכנה הקרקע לזריעה בשביעית עצמה, והכנה זו נאסרה בעוד שנטיעה נעשית בפועל לפני שביעית. זאת אומרת שיש חומרא מיוחדת בהכנת השדה לפעולות אשר יעשו בשביעית עצמה, אך כל פעולה שנעשית בשלמותה בשנה השישית אינה אסורה.

נוסחאות במשנה

א"א אורבך[19] העיר שבמקומות רבים הר"ש עוסק בנוסח המשנה כאשר היו לפניו כתבי יד שונים של המשנה. בדרך כלל הוא מכריע כרוב הנוסחאות, אך לעיתים הוא מגיה על פי סברה או מוכיח שיש לשנות את נוסח המשנה לאור התוספתא, מדרשי הלכה וברייתות.

ו. פירוש הרא"ש

הרא"ש, רבנו אשר בן יחיאל, חי במחצית השנייה של המאה ה-13 ובראשונה של המאה ה-14, ונחשב לאחד מחותמי תקופת בעלי התוספות. הוא נולד וגדל באשכנז אך עבר לספרד לאחר שהוחמר מצבם של היהודים באשכנז, ואף התמנה בספרד לרב ודיין, למרות מוצאו האשכנזי. חיבורו המוכר והחשוב ביותר הוא 'הלכות הרא"ש', בו הוא מסכם את ההלכה שהתגבשה באשכנז וצרפת מימי רבנו גרשום ועד זמנו. כידוע, רבי יוסף קארו בהקדמתו לבית יוסף העיד שהוא פוסק הלכה על פי שלושת "עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהן, הלא הם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש"[20]. בנוסף, הרא"ש חיבר גם תוספות הנודעות בשם 'תוספות הרא"ש'. א"א אורבך[21] מאריך להוכיח שהרא"ש לא חידש הרבה משלו ואף לא ערך ועיבד את דברי קודמיו. מטרתו הייתה בעיקר לצטט ולהביא מדבריו רבותיו בעלי התוספות "ולהמציא לתלמידים וללומדים בספרד קובץ תוספות חשוב משל גדולי צרפת"[22]. סיכום שיטותיהם של בעלי התוספות אף סלל את הדרך לספר ההלכות שלו.

חיבור נוסף של הרא"ש הוא פירושו למשנה לסדרים זרעים וטהרות. כפי שהעירו רבים,[23] רובו של הפירוש נסמך על פירושו של הר"ש משאנץ ובמובן זה מטרת פירושו דומה למטרת 'התוספות רא"ש'. אומנם, הוא קיצר ושינה את סגנון הר"ש ואף הוסיף הערות מפעם לפעם.

ז. סיכום

סקרנו, אם כן, מספר פירושים למשנה מתקופת הגאונים וימי הביניים, וראינו שהם אינם מהווים פירוש המנגיש את כל ששת סדרי המשנה ללומד כך שהוא יוכל ללמוד את המשנה והפירוש ולהבין את עיקרי ענייניה. בשיעור הבא נתחיל לעסוק בפירושו של הרמב"ם, לו נקדיש מספר שיעורים, ונעמוד על החידוש הגדול שלו: פירוש המאפשר ללמוד את כל ששת סדרי המשנה כחיבור עצמאי.

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 
 

 

 

[1]   י' זוסמן, כתבי יד ומסורות נוסח של המשנה, מחקרים בתלמוד כרך ג, תשל"ז, עמודים 250 - 215.

[2]   הקשר בין המוצא האיטלקי של כתבי היד ובין ארץ ישראל מוכח הן מבחינה לשונית והן מבחינת התוכן. ובכלל, אזור זה היה נתון להשפעה ארץ ישראלית בתחומים רבים.

[3]   על רס"ג ומפעלו הספרותי, ראו י' ברודי, רב סעדיה גאון (סדרת 'גדולי הרוח והיצירה'), ירושלים תשס"ז.

[4]   ראו ברודי שם, עמודים 135 - 134. כפי שמעיר ע' פוקס (ראו הערה הבאה, עמוד 73) זהו כנראה החיבור הקדום ביותר של ספרות חז"ל שהגיע לידינו.

[5]   על כך ראו בהרחבה, ע' פוקס, "מלות המשנה לרב סעדיה גאון" – הפירוש הראשון למשנה, סידרא (כט) תשע"ד, עמודים 77 - 61.

[6]   שם, עמוד 71.

[7]   חוקרים העירו שמקור זיהוי זה כנראה בטעות בפירוש דבריו של יוסף בן מתתיהו.

[8]   הזיהוי של דוד עם האזור במקורות מימי הביניים מתייחס למגדל שמירה שבנה הורדוס ולאחר חורבן המקום במרד הגדול שב ונבנה, בצורות שונות, במהלך הדורות. בכל מקרה, הצריח המוכר לכולנו כיום ומכונה מגדל דוד, נבנה רק במאה ה-17 והוא יוחס לדוד במאה ה-19 על ידי תיירים מערביים (מידע בנושא מופיע באתר של מוזיאון מגדל דוד).

[9]   תא שמע, כנסת מחקרים - עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ג, עמוד 239.

[10]            תולדות חייו כפי שאנו מביאים כאן לקוחים בעיקר מספריהם של א"א אורבך, בעל התוספות עמוד 272 ואילך, וְ-י' תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד חלק ב', עמוד 103.

[11]            שו"ת הרא"ש כלל פ"ד, ג.

[12]            ראו: שבלי הלקט (מהדורת חסידה), חלק ב', עמוד י"ט.

[13]            אור זרוע, ב"ק, סימן תל"ו.

[14]            י' תא שמע, שם.

[15]            ראו: פנחס רוט, פירוש על מסכת קנים לאחד מבעלי התוספת (הר"ש משאנץ?), נטועים (ז), תש"ס.

[16]            אורבך (שם) עמוד 298 מביא סברה זו אך כותב שאין הוכחה לטענה זו בגוף הפירוש.

[17]            ר"ש ליברמן, תוספת ראשונים, ד, עמודים ט"ז – כ"א; תא שמע (לעיל, הערה 2) עמוד 106.

[18]            אורבך (שם) עמוד 299.

[19]            שם, עמודים 300 - 299.

[20]            הקדמה לבית יוסף אורח חיים.

[21]            אורבך (שם), עמודים 599 - 586.

[22]            אורבך (שם), עמוד 598.

[23]            ראו הערת בעל המלאכת שלמה בסוף פירושו למסכת דמאי, "הוא בכולו פירוש הר"ש".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)