דילוג לתוכן העיקרי

בהר-בחוקותי | נספח אחרון למעמד הר סיני

קובץ טקסט

השבת אנו קוראים שתי פרשיות: פרשת בהר ופרשת בחוקותי. הקשרים בין שתי הפרשיות הללו ענפים, ועמדנו על כך בשיעורינו בשנים הקודמות. נראה הדבר, כי פרשת הברכות והקללות (פרשת בחוקותי) היא תגובה ספציפית לשמירת דיני השמיטה והיובל (המוזכרים בפרשת בהר). ישנן כמה הוכחות לרעיון זה, ואביא את עיקרן:

סמיכות הפרשיות

הראיה הפשוטה ביותר לקשר שבין פרשיות בהר ובחוקותי היא סמיכות שתי הפרשיות הללו. בפרשת "בחוקותי" אנו קוראים על אודות הברכה אשר תגיע לעם ישראל "אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אֹתם", או לחילופין - על הקללות אשר תגענה לישראל אם "לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה". בפשטות, "המצוות האלה" הן המצוות שהוזכרו קודם לכן - בפרשת בהר.

המספר שבע

התורה חוזרת שוב ושוב בתיאור הקללות על המספר שבע:

"ואם עד אלה לא תשמעו לי - ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטֹאתיכם". (כ"ו, יח)

"ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי - ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם". (כ"ו, כא)

"והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם". (כ"ו, כד)

"ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם". (כ"ו, כח)

ביטויים חוזרים אלו, שהמספר שבע בולט בהם, דורשים ביאור. מדוע מקשרת התורה בין הקללות לבין המספר שבע? מדוע המכות באות על ישראל בשביעיות, ומדוע כל כך חשוב לתורה לחזור על כך שוב ושוב?

נראה, שהדגשת המספר שבע מחזירה אותנו לציוויים שהוזכרו ממש לפני הברכות והקללות - בפרשת בהר. ציוויים אלו בנויים על ספירת שבע: כך בציווי על השמיטה, שיש לקיימה בכל שבע שנים ("ובשנה השביעִת - שבת שבתון יהיה לארץ..." (כ"ה, ד)), וכך במשנה הדגשה בציווי על שנת היובל[1]:

"וספרת לך שבע שבתֹת שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתֹת השנים - תשע וארבעים שנה: והעברת שופר תרועה בחדש השבִעי בעשור לחֹדש...". (כ"ה, ח-ט)

את שנת היובל יש לקדש אחרי ספירה של שבע פעמים שבע שנים. בחודש השביעי של שנה זו יש להעביר שופר תרועה בכל הארץ.

לאור זאת, ייתכן שמייד אחרי הזכרת הציוויים, מבקשת התורה להזהיר מפני קללות במקרה של אי-קיומם ולעודד בברכות רבות על קיומם. להבנה זו, הברכות והקללות שבתחילת פרשת בחוקותי מכוונות דווקא לשמירת השמיטה והיובל. אם עם ישראל ישבות מעבודת הקרקע בשנים אלו - יזכה בברכות, ואם לא - תבואנה עליו הקללות. לפיכך, התורה מדגישה בקללות שוב ושוב את המספר שבע, שכן מספר זה הוא מרכזי בספירת השנים לקראת שנת השמיטה ושנת היובל.

"אז תרצה הארץ את שבתותיה"

לאחר שהקב"ה מזהיר את ישראל מפני גלות במקרה שלא ישמעו לו ויֵלכו עמו בקרי - הכתוב מוסיף:

"ואתכם אזרה בגוים והריקֹתי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה: אז תרצה הארץ את שבתֹתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אֹיביכם, אז תשבת הארץ והִרְצָת את שבתֹתיה: כל ימי הָשמה תשבֹּת את אשר לא שבתה בשבתֹתיכם בשִבתכם עליה". (כ"ו, לג-לה)

ברור לחלוטין, שהקללות - או לפחות עונש הגלות - מוזכרים כאן כעונש על אי-שמירת השמיטה. כשישראל ישבו על אדמתם - הם לא קיימו את מצוַת השמיטה, ולכן הם גלו, עזבו את ארצם והשביתו את עבודת האדמה בעל כורחם. כך מופיע גם בהמשך: "והארץ תֵעזב מהם ותִרֶץ את שבתֹתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם" (כ"ו, מג). קשה להניח שהברכות והקללות מהוות ברית כללית, על שמירת כל המצוות כולן, ומצוַת השמיטה נבחרה כדוגמא אקראית. פשוט יותר להסביר שהקללות והברכות הן ברית ספציפית על קיום מצוַת השמיטה.

מועד אמירת הפרשייה

ראיה נוספת לכך שהקללות והברכות מתייחסות דווקא לקיום מצוות השמיטה והיובל היא מועד אמירתן של פרשיות אלו.

כידוע, ספר ויקרא נאמר למשה באוהל מועד, כפי שמורה פתיחתו - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאֹהל מועד לאמֹר" (א', א). בפתיחה לפרשת בהר, כהקדמה לציוויי השמיטה והיובל (לפחות על פי פירוש הרשב"ם), אנו קוראים שהדברים נאמרו כבר קודם לכן - "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר". כלומר, התורה פותחת בקובץ ציוויים שנאמרו למשה עוד בהר סיני, לפני שהוא נצטווה על הציוויים שבתחילת הספר.

כמובן, עלינו לנסות לברר עד היכן ממשיך קובץ הציוויים הזה, והיכן שבה התורה לפרט את הציוויים שנאמרו למשה באוהל מועד. תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בסיום פרשת הברכות והקללות - "אלה החֻקים והמשפטים והתורֹת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כ"ו, מו). כלומר, פרשת בהר ותחילת פרשת בחוקותי מהוות יחידה אחד, שלמה וסגורה, שנאמרה למשה בהר סיני ונכתבה - מסיבות שונות - רק בסוף ספר ויקרא. יחידה זו כוללת את הציווי על השמיטה והיובל ואת הברכות והקללות, שככל הנראה נאמרו כתגובה ישירה לקיום או לאי-קיום מצוות אלו על ידי ישראל.

סיום פרשת היובל

כסיכום למצוַת היובל, מביאה התורה שני פסוקים:

"ועשיתם את חֻקֹתַי, ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם, וישבתם על הארץ לבטח: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשֹבע וישבתם לבטח עליה". (כ"ה, יח-יט)

לענייננו, חשובים שלושה פרטים המוזכרים בפסוקים אלו:

1. המילה "חוקותי", המכוונת בפסוק למצוַת היובל, מזכירה כמובן את תחילת פרשת הברכות: "אם בְּחֻקֹתַי תלכו" (כ"ו, ג).

2. הביטויים המאפיינים את שמירת המצווה זהים כאן ובפרשת הברכות: "ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם", לעומת - "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אֹתם" בפתיחת פרשת הברכות (כ"ו, ג).

3. הברכה כאן ובפרשת הברכות זהה. בפרשת היובל, התורה מבטיחה שכר למקיימים את היובל: "וישבתם על הארץ לבטח: ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה". במקביל, בפרשת הברכות נאמר: "ואכלתם לחמכם לשֹבע וישבתם לבטח בארצכם". נראה, שבפרשת היובל נרמז כי עם ישראל יזכה בברכה מיוחדת על שמירת מצווה זו, ואילו בפרשה הסמוכה - בפרשת הברכות - נתפרטה הברכה לפרוטות.

* * *

בשאלה המתבקשת - מדוע דחתה התורה את הברכות והקללות לסוף ספר ויקרא - עסקנו בשיעורנו על פרשה זו בשנת תשנ"ט. בשיעור זה, ברצוני לעסוק בדיון המקביל: באיזה הקשר נאמרו פרשיות אלו בסיני? האם הן נאמרו מייד אחרי עשרת הדיברות? באמצע פרשת משפטים? ואולי נצטוו ישראל במצוות השמיטה והיובל עוד לפני עשרת הדיברות?

"ספר הברית"

כרקע לעיסוק בשאלתנו, יש לתת את הדעת על מחלוקת רש"י ורמב"ן בנוגע לברית סיני - ברית האגנות (שמות כ"ד).

רש"י (שמות כ"ד, א), כידוע, טוען שמיקומה של ברית האגנות בכתוב אינו תואם את הסדר הכרונולוגי של האירועים. לדעתו, הברית נכרתה עוד לפני מעמד הר סיני, לפני שמיעת עשרת הדיברות (למרות שהיא מופיעה בתורה אחרי עשרת הדיברות). לעומתו, הרמב"ן (שמות כ"ד, א) טוען שפרשיות הר סיני נכתבו כסדרן, וטקס הברית אכן נעשה אחרי שמיעת עשרת הדיברות. מחלוקת זו נוגעת לענייננו בשל פסוק אחד המופיע בפרשת ברית האגנות:

"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו - כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". (שמות כ"ד, ז)

מהו "ספר הברית" שקרא משה באוזני העם בברית סיני? גם בשאלה זו נחלקו רש"י ורמב"ן, כתוצאה הכרחית ממחלוקתם לעיל.

רמב"ן טוען:

"והנה, משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חוקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח, וזבח הזבחים, ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות, ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באוזניהם, וקבלו עליהם עוד לבוא בברית עמו, ואמרו - כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצווה מאתו ית'...". (רמב"ן, שמות כ"ד, א)

הרמב"ן כאמור, קורא את הכתובים כסדרן, ולכן מסביר ש"ספר הברית" שקרא משה הכיל את עשרת הדיברות ואת פרשת משפטים, שאותם שמע משה מייד קודם לכריתת הברית. רש"י אינו יכול לקבל פירוש זה, שהרי לטעמו כל פרשת כריתת הברית התרחשה עוד לפני מעמד הר סיני, ולכן הוא מזהה את "ספר הברית" בצורה שונה:

"ספר הברית - מבראשית ועד מתן תורה ומצוות שנצטוו במרה". (רש"י, שמות כ"ד, ז)

לפי רש"י, משה כתב את ספר בראשית (מפי ה', כמובן) ואת סיפור יציאת מצרים עד ההגעה למרגלות הר סיני. סיפורים אלו מהווים מצע לברית העומדת להיכרת בהתגלות ה' בהר סיני, ולכן הם נכתבו ב"ספר הברית" ונקראו באוזני העם.

דומני, כי הזיהוי הפשוט ביותר ל"ספר הברית" נעוץ דווקא בפרשיותנו - בהר-בחוקותי!

לשם הבנת מעמדן המרכזי של הברכות והקללות במעמד הר סיני, נפנה תחילה לברית השנייה שכרתו ישראל עם הקב"ה - ברית ערבות מואב שנכרתה ערב הכניסה לארץ. למעשה, כל ספר דברים מהווה דברי מבוא לברית ודברי עידוד של משה לקיומה. עיקר הברית מפורטת בפרק כ"ז, אך אנו נתמקד בנספח לברית - בפרשת הברכות והקללות (פרשת כי-תבוא). באופן דומה ביותר לפרשתנו, אנו מוצאים בה את הנוסחה של קיום = ברכה; אי-קיום = קללה:

"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' א-לוהיך לשמֹר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגֻך...". (דברים כ"ח, א-יד)

"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוהיך לשמֹר לעשות את כל מצותיו וחֻקתיו אשר אנֹכי מצוך היום - ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך...". (דברים כ"ח, טו-סט)

ניתן כמעט לומר שהברכות והקללות הן תורף הברית שכרתו ישראל עם ה': מה עתיד להתרחש אם הם יקיימו את הברית, ומה חלילה עתיד לקרות אם הם לא יקיימו אותה. בסיום הברכות והקללות של ברית ערבות מואב, מסכמת התורה את הברית:

"אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אִתם בחֹרב". (דברים כ"ח, סט)

הפסוק החותם את ברית ערבות מואב מופיע רק אחרי הברכות והקללות, שכן הנספח לברית - פרשיית הברכות והקללות - הוא חלק בלתי-נפרד ממנה. לצד תוכן הברית, מופיעים בה גם דרכי האכיפה.

מעניין לציין שהפסוק עצמו משווה בין ברית ערבות מואב, שנכרתה סמוך לכניסה לארץ, לבין "הברית אשר כרת איתם בחורב" - ברית סיני. האם ייתכן שלברית סיני אין 'נספח'? האמנם בברית סיני לא הבטיח הקב"ה גמול על קיום הברית ועונש על הפרתה?

תשובתנו ברורה: אכן, גם לברית סיני קיים 'נספח', המופיע בתורה בסוף ספר ויקרא. אלו הן הברכות והקללות, המפורטות בפרשת בחוקותי. אם צודקים דברינו, הרי שניתן להעלות את ההשערה ש"ספר הברית" שקרא משה באוזני העם הכיל את הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי. במעמד הר סיני, בשעת ברית האגנות, שמעו העם את החובות המיוחדות של ארץ ישראל (השמיטין והיובלות), ובמעמד זה גם שמעו את הברכה ואת הקללה הרובצות לפתחם. לאחר ששמעו כל זאת, קראו בקול אחד: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כלומר - אנחנו מקבלים על עצמנו את תנאי הברית, את העונש המאיים כמו את השכר המצופה!

ממילא, עלינו לשוב לראשית דברינו ולסייגם. הברכות והקללות המופיעות בפרשת בחוקותי מתייחסות אמנם באופן ישיר לציוויי פרשת בהר - השמיטה והיובל, אולם למעשה - יש להחיל את הברכות ואת הקללות על תכני ברית סיני כולה. הכתוב מביא בסוף ספר ויקרא קובץ שנאמר כבר במעמד הר סיני, הכולל את מצוות קדושת הארץ ואת הגמול והעונש שנלוו לברית[2]; אך אותן ברכות וקללות נאמרו מראש על כל תכניה של הברית שנכרתה בהר סיני.

בשעה שקוראים את ברית האגנות שבפרשת משפטים - הלב מתמלא בשמחה ובהתרוממות רוח. ברית זו היא ברית המכוננת על אהבה ורעות בין כנסת ישראל לבין אביה שבשמיים, וכראיה לכך - היא לוותה בהקרבת קרבנות שלמים. איני מבקש לפגוע בתחושות אלו, שודאי יש להם מקום חשוב ביותר בעבודת ה' הציבורית והפרטית; אולם בסוף ספר ויקרא אנו מגיעים להשלמתה של ברית סיני, ההכרחית - כך מסתבר - לכל מערכת יחסים הנכרתת בין האדם לבין אלוקיו. לצד המוטיבציה הרוחנית העמוקה ולצד הוולונטריות שבכניסה לברית עם ה', עומדים גם השכר והעונש, כממריצים וכמאיימים, כדי לשמור על שלמותה של ברית ייחודית זו.

 


[1] הציוויים אשר מוזכרים בסוף פרשת בהר קשורים בדרך זו או אחרת לציוויים המרכזיים של הפרשה - השמיטה והיובל.

[2] על הסיבה לכך שקובץ זה מופיע רק בסוף ספר ויקרא הרחבנו את הדיבור, כאמור, בשנת תשנ"ט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)