בחוקותי | היובל והשואה

השיבה לאחוזה ואחדות המשפחה

הפסוק המרכזי של דין היובל בתורה אומר: "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו."[1] חז"ל, וכל המפרשים בעיקבותיהם פירשו "ושבתם איש אל אחוזתו", "שהשדות חוזרות לבעליהן".[2] את סוף הפסוק, "ואיש אל משפחתו תשובו," פירשו שם חז"ל: "נפטרו עבדים לבתיהן". כך גם פירשו כל המפרשים, שעבד עברי חוזר לביתו ביובל כפי שכתוב בתחילת הפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", דהיינו, שחרור עבדים. אולם בהמש"ח מציע לחתימת הפסוק פירוש מקורי משלו. ככל הנראה, קשה היה לו פירוש חז"ל של שיבת העבדים, שהרי זה עתה ציוותה התורה על כך: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".[3] מה אפוא כוונת התורה בהוראתה: "ואיש אל משפחתו תשובו"?

המש"ח טוען כי פשט הכתוב מורה על התועלת היוצאת מחזרת השדות לבעליהן. אין כאן דין של שחרור העבדים כלל, יש כאן תיאור התוצאה והיתרון הבאים מהחזרת הקרקעות ושיבת איש אל אחוזתו.

בזאת אומר לנו המש"ח משהו על צורת חיי המשפחה האידיאלית: 'הרי הפיזור בין חיי המשפחה בא ממסיבות הזמן אשר מרחק [ח' צרויה] אחים. זה פונה לצפון וזה לדרום, לבקש טרפו ומזונו.' הריחוק הגיאוגרפי בין אחים ובין בני המשפחה הוא אילוץ לצרכי הקיום, אולם הוא גובה מחיר גבוה של ריחוק וניכור נפשי שבאים בעקבותיו. דין החזרת הקרקעות ביובל פותח הזדמנות חדשה לתיקון ההוויה המשפחתית. זוהי כוונת התורה בהבטיחה: "ואיש אל משפחתו תשובו", כפי שכותב המש"ח: 'אם ישובו איש אל אחוזתו, ישובו בתי האבות לדור במקום הורישום אבותם, ויתלקטו אנשי המשפחה אשר מכרו אחוזותיהם ונתרחקו זה מזה.'

"כנגד יצר הרע" - על הכרת התורה בחולשה האנושית

בסיכום דיני היובל כותבת התורה: "כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה."[4] כמו בשנת שמיטה, אוסרת כאן התורה על עבודות השדה ביובל, כדברי הרמב"ן בפירושו לתורה: "לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקודש תהיה לכם...לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית כתבואת שאר השנים.:"[5] מיד לאחר הפסוק האוסר את עבודת השדה ביובל, חוזרת התורה להזהיר על החזרת הקרקעות: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו."[6] בהמש"ח מתבונן ברצף שני העניינים המוזכרים בשני פסוקים אלה, וקושר אותם בקשר סיבתי: 'יתכן, דמורה טעם קדושת הארץ ביובל שלא תזרע ולא תאסוף ויהיו פירותיו מופקרים לכל'. וכל זה לתכלית אחת, על מנת להקל על הקונה הנדרש להשיב את השדה למוכר: 'כדי שלא יהיה קשה על יצר האדם להשיב השדה שכבר קנה והוחזקה בידו, [ו]להחזירה ליורשי המוכר.' השבת השדה שהקונה שילם עליו במיטב כספו, עבדו ושמרו, ויגע על פירותיו שנים רבות אינה דבר של מה בכך. בציווי הפקרת השדות, מקילה התורה על הקושי הכרוך בציווי על השבתן. שהרי בכל אופן אין אדם רשאי לנהוג כבעלים בשדהו בשנת היובל. מצב השדה ביובל והחלשת זיקת הבעלות כלפיה אצל כל אדם מישראל, מקילה על האיש הנדרש להשיב את השדה אשר קנה: 'לכן אמר להיות הפקר בשנה זו לכל, ולא תיזרע וכו'.'

בהמש"ח מסיים את חידושו בקביעה עקרונית: 'ודברה תורה כנגד יצר הרע.' כוונתו לומר שהתורה מכירה בקשיים ובחולשות האנושיות, לכן הכשירה את הלבבות כדי להקל על מצוות השבת השדות. מה שחז"ל אמרו על אשת יפת תואר, שהתירה אותה התורה כנגד יצר הרע,[7] נכון ותקף למצוות נוספות וזהו כלל גדול בתורה. בהמש"ח מרחיב את הגדרת היצר הרע גם לתחום הטבע האנושי הנורמטיבי. עם טבעו של האדם, באשר הוא, אין התורה רוצה להלחם ולא להכניע אותו. אדרבה, התורה מתחשבת בו על יצריו וחולשותיו.[8]

"לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" - האם בהמש"ח חזה את השואה?

בסוף פרשת התוכחה והעונשים הכבדים שהתורה מזהירה מפניהם, מסייגת התורה את הפורענות, ומותירה חוט של תקווה וקיום: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' א-לוהיהם."[9] בהקשר לכך מתבונן בהמש"ח בדרכי ההשגחה ופורס את היריעה המפענחת את פשר קורות הימים של ישראל בגלות: 'שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין.'

החכמה העליונה גזרה 'אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד' עד הזמן הנסתר,[10] 'קץ הימין', שבו ישובו ישראל לארצם ומולדתם. הפיזור של ישראל בארצות הגלות בין העמים מצריך מאמץ מיוחד לשמור על הצביון והזהות, לכן ההשגחה העליונה 'חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים.' גדולי האומה יזמו ופעלו 'לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים, ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר.' המש"ח מתאר חלק מהמאמצים שנקטו גדולי האומה לדורותיהם, ובראשם יעקב אבינו: 'הוא אבינו הזקן יעקב אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים...חשב תחבולות ועצה אשר בניו יהיו מצוינים שם בבגדיהם ושמותם,[11] ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו.' זאת גם הייתה הסיבה שבגללה ביקש יעקב אבינו לקברו בארץ ישראל: 'וידעון כי אבות האומה וייחוסה הוא בארץ כנען...ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם [בגלות] כגרים ...ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים...וכן ציווה יוסף "והעליתם את עצמותי", וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל'. הידיעה המפעמת בקרב בני ישראל לאורך הדורות כי ארץ ישראל היא ארצם ומולדתם, מהווה נדבך מרכזי בתודעה העצמית המבדילה בין ישראל לעמים: 'שלא דימו את עצמם למצרים, והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם.' מדרך זו למדו יתר גדולי האומה 'ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה שגדרו וסייגו האומה בגזרות י"ח דבר'[12] 'להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם... שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל, והוא בדרך לא לו.'

אולם בכך לא די. למרות הגדרים והסייגים, ולמרות מאמצי האבות, השהות הממושכת בגולה מכרסמת ושוחקת את האופי הייחודי של העם. לכן נוקט מסבב כל הסיבות בדרך דרסטית וחריפה יותר: 'הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים, קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו. וכלה יבלה, יהרוס, ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים [בודדים], ירוצו יברחו למקום רחוק.' כלומר, התבססות ארוכת שנים של קהילה יהודית בארץ נכר, איננה עמידה בפני זרמי הזמן. לכן גוזרת ההשגחה לעקור את קהילת יעקב ממקום מנוחתה, להפיצה ולפזרה במקום אחר ורחוק. שם יתחילו לבנות מחדש את קיומם הפיזי והרוחני: 'יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חייל.' שוב יחלפו שנים רבות ותהליך ההתאזרחות בסביבה יושלם: 'עד כי ישכח היותו גר בארץ נוכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחנית בזמן המיועד.' ושוב תבוא עקירה כואבת וקשה מקודמתה: 'שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש: "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ לא ידעת!'' זהו הדפוס של קורות ישראל בשנות הגלות: התבססות, השכחת הגרות בתודעה האישית והלאומית, עקירה כואבת, התערות מחדש וחוזר חלילה: 'ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים.'

ההשגחה מניעה אפוא את המציאות היהודית בגולה מנקודת שפל אל נקודת שיא, ומהשיא אל השפל כמטוטלת. תנועת המטוטלת הלוך ושוב היא בלתי נמנעת, לדעת המש"ח, משום שלא תיתכן מציאות ארוכת טווח של התערות היהודים וקבלתם בסביבה הנכרית ללא כרסום ועמעום צביונם הלאומי. לא החטא יגרום אלא המציאות החברתית התרבותית והפוליטית. לא עכברא גנב אלא חורא גנב. אולם, הסכנה המאיימת על הקיום הלאומי היא רק סיבה אחת להתנועעות המטוטלת. קיימת סיבה שנייה להנעת המטוטלת בתהליך המעגלי. סיבה שנייה זו, היא עיקר חידושו של בהמש"ח כאן, והיא מאירה את משנתו על אחד הנושאים הבוערים בעולם היהודי בעת החדשה - עזיבת הדת ומרד הדורות:

'כי כאשר ינוח ישראל בעמים, יפריח, ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל.' אולם, רווחה כלכלית ושגשוג תורני ואינטלקטואלי בארצות העמים, אליה וקוץ בהם, עליהם צומח מרד הבנים באבותיהם: 'כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש, יוסיף אומץ, מה שהיה נעלם מדור הישן...כאשר עינינו רואות בכל דור.'

אולם התנועה נגד האבות היא דווקא בחוץ לארץ וחלק מעונש הגלות. היא אינה נחלת ישראל בארצו: 'לא כן הדת הא-לקי הניתן מהשמים, ומקורו לא על ארץ חוצב.' המש"ח מסביר כי בגלל שני טעמים, לא תהיה בישראל קללת המרידה. הטעם הראשון הוא הכוח הניתן לבית דין הגדול שבכל דור לבטל את דברי בית הדין הקודם, לפי הצורך הדור לגדור את תיקון האומה. 'ומההנהגה של האומה בעניינים הזמניים,[13] היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה הייתה צריכה לכך.' כלומר, הפער הטבעי הנוצר בין הדורות ניתן לתיקון ולגישור על ידי בית דין הגדול שרשאי להתאים את צרכי המצב החדש עם דיני התורה.[14] הטעם השני הוא רוחני: 'היה תמיד [בארץ ישראל] הופעה א-לקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון ששרה עליהם הרוח. והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי חכמה וטהרה המוכשרים לזה,[15] והיה אורים ותומים.[16] אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש,[17] והיה גלוי אור א-לקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים.[18] כלומר, המטען הרוחני וההארה הא-לקית שזכה בהם הדור החדש, מנעו ממילא את צורך המרידה בדור האבות.

ואולם, שני טעמים אלה מתקיימים בעת שישראל יושבים בארץ הקודש: 'לא כן בגולה! שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר ייכנסו לארץ נוכריה יהיו אינם בני תורה, כאשר נידלדלו מן הצרות והגזירות והגרוש. ואחר כך יתעורר בהם רוח א-לקי... ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו.[19] הלא אין ביד הדור להוסיף מה.' אולם כשהדור ברום פסגתו התורנית והמעמדית, עולה מאליה, במהופך ובאופן דטרמניסטי, התנועה נגד האבות: 'מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותיו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בים התלאות...עוד מעט ישוב לאמור: "שקר נחלו אבותינו", והישראלי ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, [לומד את הדברים המקולקלים ולא את המתוקנים] יחשוב כי ברלין היא ירושלים![20]

לנוכח המשבר הדתי המתחולל והמתעצם, מכינה ההשגחה העליונה את הפתרון שאותו גזרה חכמתו. הפתרון היחידי האפשרי: 'אז יבוא רוח סועה וסער , יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קודשינו ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף. מחצבתו היא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה' אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים.' אולם הצלת הזהות, השיבה לתודעה הלאומית היהודית וההשתוקקות לנחמת הנביאים, גובה את מחיר העקירה לגוי מרחוק: 'ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה.' ושוב יתחיל התהליך ההיסטורי של השיקום: 'ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ. בחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט [להפיץ] תורה בזה הגבול אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויתחזק אומץ!' בהמש"ח רואה בכך מעגל נוסף בתנועתה של המטוטלת המניעה ומטלטלת את העם בזמן הגלות: 'כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד!'

עתה נעקוב כיצד מפרש המש"ח את הפסוקים על פי שיטתו: ' "לא מאסתים", הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית. "לא געלתים", הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום. "לכלותם", הוא על הגלות שזה גיעול וכליון חרוץ לאומה. "להפר בריתי איתם", הוא על שכחת התורה. "כי אני ה' א-לקיכם", רצונו לומר, שהגיעול והמיאוס הוא [מ]הסיבה שאני ה' א-לקיכם. אבל לא מיאוס וגיעול מוחלט, "לכלותם להפר בריתי איתם" חלילה, שעל ידי זה [הגיעול והמיאוס המתונים ברוח סועה וסער], יתגדל שמו, ויתקיים גוי זרע אברהם, זרע אמונים.'

אמנם הקיום היהודי בגלות מלווה במשברים וסערות, רוחות, גיעול ומיאוס. אולם כל זה הוא לתכלית העתידית שיהיה העם 'ראוי ועומד לקבל המטרה הא-לקית אשר יקרא ה' לנו באחרית הימים, בהיות ישראל גוי אחד בארץ והיה ה' אחד ושמו אחד.'

קטע זה העוסק בנפלאות דרכי ההשגחה הא-לקית על עם ישראל, הוא אחד מן הקטעים המפורסמים של ספר מש"ח. הוא נוגע במספר תחומים ומחדש באופן מקורי ונועז כדרכו בקודש. רבים רואים בדבריו אלה חיזוי וניבוי על חורבן יהדות אירופה שחרבה כשני עשורים בלבד אחרי שהדברים נכתבו בפירוש מש"ח. לענ"ד לא כך הוא כלל ועיקר! אכן הזהיר בהמש"ח מפני 'רוח סועה וסער שתניחהו לגוי מרחוק', אולם לא מעבר לכך.

גם בהקשר זה, מתאים לסיים דברים נרחבים אלה של בהמש"ח, שלא הובאו כאן במלואם, בחתימתו המעוררת סקרנות: 'ויש לנו בזה דברים ארוכים ואין כאן מקום להאריך.'