שמואל א | פרק כ"ו | שאול בידי דוד - פעם נוספת | 2

ד. בין דוד לאבישי

בשיעור הקודם ראינו, כי פרשת נפילתו של שאול בידי דוד בפעם השנייה מהווה תיקון לפעם הראשונה, בפרק כ"ד, שם ניכר היסוסו של דוד, ואף הצעד שבו נקט (כריתת כנף מעילו של שאול), היה בו מן הביזיון לשאול. בשיעור זה נמשיך ונעסוק בהיבטים נוספים הקשורים לסיפור זה.

נתחיל בירידתו של דוד למחנה שאול:

(ו) וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה[1] אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ:

בשיעור שעבר עסקנו בדמותו של אחימלך, שלא ירד. הפעם נעסוק בדמותו של המתנדב לרדת עם דוד: אבישי בן צרויה. בפסוק זה יש בעיה מסוימת: הצגת אבישי בן צרויה כ"אֲחִי יוֹאָב" תמוהה, שהרי יואב טרם הוזכר במקרא עד כאן![2] נראה אפוא, שלמקרא הייתה סיבה להזכיר כאן את יואב, ועל טיבה של מגמה זו נעמוד להלן.

כאשר מגיעים דוד ואבישי אל מחנהו של שאול ורואים את שאול ואת כל העם שסביבו ישנים, מתפתח ביניהם ויכוח:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱ-לֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ[3] פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ: (ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה:

ויכוח זה מזכיר, כפי שציינו בשיעור הקודם, את הוויכוח שבין דוד ואנשיו בפרק כ"ד. עם זאת, יש לשים לב להבדל בולט בין דברי אבישי כאן לדברי אנשי דוד בפרק כ"ד: שם הציעו אנשי דוד לדוד "וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ" (כ"ד, ד), בעוד שכאן מתנדב אבישי מיזמתו "אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ"! הצעה זו מעידה, מצד אחד, על אומץ לבו וגבורתו של אבישי, אך מצד שני, שהוא המשמעותי יותר, היא מעידה גם על מזגו החם והתוקפני.

במזג זה אנו עתידים לפגוש גם בשלבים מאוחרים יותר. בעת ברחו מירושלים בעקבות מרד אבשלום, נתקל דוד בשמעי בן גרא, שיצא מעירו בַּחוּרִים, סיקל את דוד באבנים וקיללו קללה נמרצת. אבישי מגיב להתרחשות זו במילים קשות:

וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ (שמ"ב ט"ז, ט).

ברם, גם שם משיב דוד בחריפות להצעתו של אבישי, ודוחה אותה מסיבות דתיות:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'. אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה (שם, י-יב).

דוד מקבל עליו באהבה את קללותיו של שמעי בן גרא, מתוך אמונה שהאירוע כולו - המתרחש בשעה קשה לדוד, עת מבקש בנו שלו את נפשו - היה ברצון ה',[4] ועל כן עליו להבליג. מכל מקום, יש לשים לב שדוד אינו תוקף כאן רק את אבישי, אלא את "בְּנֵי צְרֻיָה", ובכך כורך כאחד את אבישי ויואב. אין ספק, שדמותו התקיפה של יואב בולטת עוד יותר מזו של אבישי. יואב היה זה שהרג את אבנר בן נר, שר צבא שאול שערק למחנהו של דוד (עיין שמ"ב ג');[5] הוא שהרג את אבשלום בן דוד (שם י"ח); והוא שהרג גם את עמשא בן יתר, שדוד מינהו כשר צבא במקום יואב לאחר סיום מרד אבשלום (שם כ').[6] דוד מכיר בכוחם ובגבורתם של יואב ואבישי, שהגיעו לשיאם ביכולתם המופלאה להכריע מלחמה "מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר" נגד ארם ועמון (שם י'), מתוך אמונה גדולה בה'. יחד עם זאת, דוד מודע למחיר שעליו לשלם על הימצאותם של שני האחים לצדו. ואכן, ברוב המקרים הצליח דוד לרסן את מזגם של אבישי ויואב.

המשך סיפורו של שמעי בן גרא מחולל עימות נוסף בין דוד לאבישי, ובו זיקה מסוימת למסופר בפרקנו. עם תום מרד אבשלום, ממהר שמעי בן גרא לבקש רחמים ומחילה מעם דוד, מתוך חשש כבד שכעת, בשוב דוד לכס ממלכתו, יעניש אותו על הפגיעה החמורה שפגע בו:

וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ. כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (שמ"ב י"ט, יט-כא).

אבישי בן צרויה אינו מתרשם מן ההצגה, ומבקש מדוד שלא לסלוח לשמעי על מה שעשה:

וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ ה' (שם, כב).

נראה, שלא במקרה מזכיר אבישי את הביטוי "משיח ה'", המחזיר את הקורא לפרקנו. כביכול אומר אבישי לדוד: כשהצעתי לך לפגוע בשאול שרדף אחריך, מנעת זאת ממני בטענה ששאול הוא "משיח ה'"; כעת, כששמעי בן גרא קילל אותך בהיותך "משיח ה'", האין מן הדין ומן הצדק לפגוע בו? ואולם, דוד מסרב גם עתה:

(כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:[7]

דוד דוחה את הצעתו של אבישי, אף שהוא מסכים כי שמעי ראוי להיענש, וכפי שניכר בצוואתו לשלמה לפני מותו, בה הוא מורה לו למצוא את הדרך לפגוע בשמעי (מל"א ב', ח-ט). לדוד יש ראייה רחבה יותר מזו של אבישי, והוא מניח בצדק, שהריגת שמעי ביום מיוחד זה תפגע במטרה של איחוד הממלכה, ויש להתעלוֹת מעבר להיבט האישי הצר. נקודה זו - היכולת להתעלות מעל ליצר הטבעי להגיב בתקיפות - חורזת למעשה את כל העימותים שבין דוד ובני צרויה.

בפרקנו, מכל מקום, מצליח דוד לעצור את אבישי, אך נראה שאבישי לא קיבל את גישתו של דוד ברוח טובה:

(יא) חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלֲכָה לָּנוּ: (יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם...

דוד מבקש מאבישי לקחת את החנית ואת צפחת המים של שאול, אך בפועל לקחם דוד בעצמו. מדוע? רד"ק מבאר: "אחר שאמר לאבישי 'קח נא', נתחרט בו ולא רצה שיקרב אבישי אליו, שמא לא יוכל לכבוש את יצרו ויכנו". ניתן להוסיף, כי ייתכן שאבישי לא היה מוכן להסתפק בפחות מהריגת שאול ו'סירב פקודה', ועל כן ביצע דוד את הפקודה בעצמו. מכאן ואילך, מכל מקום, לא נזכר אבישי עד לסוף הסיפור.

ה. כִּי גֵרְשׁוּנִי

לאחר לקיחת החנית והצפחת, פונה דוד לאבנר בדברים, הנאמרים ספק ברצינות ספק בלגלוג:

(יד) וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ:[8] (טו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ: (טז) לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ חַי ה' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת[9] צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו:

שאול שומע את קולו של דוד ויוצר קשר ישיר ביניהם, ודוד שב וחוזר באופן כללי על טענותיו מפרק כ"ד:

(יח) וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה: (יט) וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה[10] וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

מבחינה רעיונית, מעניינת התפיסה שמביע דוד, כי מי שמגרש אותו מנחלת ה',[11] כמוהו כאומר לו ללכת לעבוד עבודה זרה. אין זה המקום היחיד במקרא בו מופיע רעיון זה, אם כי יש כאן אמירה מרחיקת לכת בנושא.

חשש תאולוגי דומה הביעו בני ראובן, גד וחצי המנשה בהסברם למזבח הגדול שבנו בעבר הירדן: "וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה'" (יהושע כ"ב, כד-כה). גם כאן חוזרת התפיסה, שמי שנמצא מעבר לגבולות הארץ, אין לו חלק בה'. תפיסה זו מוכרת מהעולם האלילי, שבו ייחסו לכל אל אזור שליטה משלו, ולכן כאשר גלה עם מעל אדמתו, קיבל עליו את מצוות אלוהי הארץ שאליה הגיע.[12] מובן, שהתפיסה הדתית של המקרא שוללת את ההנחה ששליטת הקב"ה היא כביכול על ארץ ישראל בלבד, ועם זאת, ברור שלארץ ישראל יש מעמד מיוחד, בהיותה "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, יב).

יתרה מזאת: גם אם מבחינת הקב"ה אין היציאה מארץ ישראל מפסיקה את השגחתו על בריותיו, בכל זאת היא מהווה התנתקות משמעותית מעם ישראל. שורשיו של דוד, המתוארים במגילת רות, הם במשפחה שכמעט התבוללה לחלוטין מפני שעזבה את הארץ ובניה נשאו נשים נכריות. בתקופה שבה לא היו כמעט אמצעי תקשורת בין ארצות שונות, לא הייתה אפשרות רצינית להישאר חלק מעם ישראל תוך כדי מגורים בגולה. על כן גם במובן זה, גירוש מארץ ישראל פירושו, למעשה, גירוש גם מעם ישראל ומאמונתו. דומה, שזו גם משמעותם של דברי חז"ל בנושא:

תנו רבנן: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים' (ויקרא כ"ה, לח). וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים' - וכי מי אמר לו לדוד 'לך עבוד אלהים אחרים'?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

בסופו של דבר, מסתיים פרק זה כמו פרק כ"ד:

(כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ:

וכמו בפעם הקודמת, גם הפעם ברור לשני הצדדים שהסיפור טרם הסתיים. מכל מקום, למעשה הייתה זו פגישתם האחרונה של דוד ושאול. סופו של שאול הולך וקרב, ועמו גם זמן מלכותו של דוד.