דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק כ"ה | פרשת נבל הכרמלי | 3

קובץ טקסט

פרק כ"ה / פרשת נבל הכרמלי (חלק ג)

א. בין אביגיל לרות המואבייה

בשיעור הקודם ראינו כיצד הצליחה אביגיל בתבונתה הרבה למנוע מדוד שפיכות דמים מיותרת, שכן עם כל חומרת מעשהו של נבל, עדיין לא היה בכך כדי להצדיק עונש מוות עליו ועל ביתו, כפי שחשב דוד לעשות בתחילה. לשבחו של דוד ייאמר, שהוא אכן הצליח להפנים את המסר של אביגיל, ואף בירך אותה על שמנעה ממנו להגשים את מחשבתו הראשונה.

מעניין לראות, שקיימת הקבלה בין דמותה של אביגיל בפרקנו לדמות קודמת לה מבחינה היסטורית: רות המואבייה, אם סבו של דוד. נעמוד על נקודות ההקבלה שבין הסיפורים והדמויות, ובמיוחד בין המפגש שבין דוד ואביגיל למפגש שבין רות ובועז:

א. בשני הסיפורים מביעות הנשים כבוד כלפי האיש באופן זהה:

וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (רות ב', י);

וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ (שמ"א כ"ה, כג).

יצוין, כי רות ואביגיל הן הנשים היחידות במקרא שנאמר עליהן הביטוי "וַתִּפֹּל[...] עַל פָּנֶיהָ".[1]

ב. אלו הן שתי הנשים היחידות במקרא הרומזות לאיש על רצונן להינשא לו. רות אומרת לבועז:

וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה (רות ג', ט).[2]

ואף אביגיל אומרת לדוד:

וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל... וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ
(שמ"א כ"ה, ל-לא).[3]

ג. בשני המקרים מברך האיש את האישה על הטובה שעשתה לו, ובלשון זהה. בועז אומר לרות:

בְּרוּכָה אַתְּ לה' בִּתִּי (רות ג', י).

וכך גם מברך דוד את אביגיל:

וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ (שמ"א כ"ה, לג).

ואף זו לשון יחידאית, שאינה מופיעה בשום מקום אחר במקרא.

ד. שני הסיפורים מסתיימים בנישואים בין האיש והאישה:

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה (רות ד', יג);

וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה... וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה (שמ"א כ"ה, לט-מב).

ה. קשה להתעלם מביטוי נוסף המופיע אך ורק בשני הסיפורים הללו. בועז פונה לנעריו ומבקש מהם:

וְלֹא תַכְלִימוּהָ (רות ב', טו).

ואותה לשון עצמה נזכרת בדברי דוד לנבל, ואחר כך בדברי נערי נבל לאביגיל:

לֹא הֶכְלַמְנוּם... וְלֹא הָכְלַמְנוּ (שמ"א כ"ה, ז-טו).

ו. שני הסיפורים מתרחשים בתקופה חגיגית מבחינה כלכלית: פרשת רות ובועז מתרחשת בתקופת הקציר, ופרשת דוד ואביגיל - בתקופת גז הצאן.[4]

מה משמעותה של הקבלה זו? דומה, שבדרך זו משיב המקרא על שאלה משמעותית מבחינה מחשבתית. במה זכה דוד, שנקרתה אביגיל בדרכו ומנעתו מחטא? מדוע לא זכו חוטאים אחרים שמישהו יעצור אותם בדרך? לאור הקבלה זו ניתן לומר, שאכן זכות אבות - וליתר דיוק: זכות אימהות - היא שעמדה לדוד במקרה זה. בשכר מעשי החסד של רות ובזכות ענוותה, זכה בן בנה, בשעה שהיה נתון על עברי פי פחת, להינצל מעשיית הרע על ידי אישה שדמתה במידותיה לרות זקנתו.[5]

ב. עם נבל תתבר

מכאן נוכל לעבור לסופו של הסיפור - מותו של נבל הכרמלי:

(לו) וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר: (לז) וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל[6] וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן: (לח) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת:

לראשונה מאז תחילת הסיפור מתערב הקב"ה באירועים, ומביא על נבל את מותו. בכך, כפי שכבר ציינו בשיעורים הקודמים, בא לידי ביטוי השיפוט המקראי על נבל, ששילם בחייו על התנהגותו כלפי דוד. מעניינת במיוחד הדרך שבה מצא נבל את מותו. תחילה מתאר המקרא את משתהו של נבל "כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ", ובו הוא משתכר "עַד מְאֹד". ביטויים אלו מראים את שחצנותו של נבל, הפועל בלא גבולות ובלא מעצורים. אל מול התנהלות זו בולטת תבונתה של אביגיל, שלא ראתה לנכון לומר לו דבר בשעת שכרותו, שאז ממילא לא תהא בכך כל תועלת; היא ממתינה עד הבוקר, עד שיפוג יינו, ורק אז פונה אליו בדברים.

ואולם, כאן מתרחש אירוע בלתי-צפוי: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן". מדוע? מה היה כל כך נורא בדברים שאמרה אביגיל לנבל? פירוש תמוה כתב רש"י: "וימת לבו - שנצטער על המנחה שהובאת לדוד" (וכן כתב רד"ק). לעניות דעתי, קשה לראות תיאור זה כמוסב על קמצנותו של נבל, שלא יכלה להכיל את מתנתה של אביגיל לדוד, עד כדי כך שלבו מת בשל כך. מצודת דוד פירש, שפחדו של נבל נבע מהחשש שמא בסופו של דבר יבוא דוד ויילחם בו.

ברם, דומה שיש לראות את התמונה באופן רחב יותר. מסתבר שסיפורה של אביגיל המחיש לנבל, בפעם הראשונה בחייו, עד לאן הביאה אותו התנהגותו הנלוזה. אמנם אביגיל הצליחה לעצור את התקפתם של דוד ואנשיו על נבל, אך לולא אביגיל, שפעלה באופן הפוך לחלוטין לדרכו של נבל, הייתה התקפה זו מכלה את נבל ואת ביתו. קשה לדעת אם היה בהתנהגותו זו של נבל משום הכרה בדרך החטאים שבה הלך ותחילתה של תשובה מסוימת, או שמא הייתה כאן רק תחושה של פחד ותסכול ממצבו. דומה, שגם חז"ל עמדו על המורכבות שבמצבו זה של נבל:

'ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל', [עשרה ימים] מאי עבידתייהו?... רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים[7] (ראש השנה יח ע"א).

נראה, שאכן נתן הקב"ה לנבל זמן עשרה ימים להשלים את המהלך ולחזור בתשובה, ועל כן ראו חז"ל בימים אלו מקבילה לעשרת ימי תשובה. אלא שנבל, כך מסתבר, לא הפנים את הלקח, ולא שינה באופן מהותי את דרכיו. משסר ההלם הראשוני, חזר נבל להתנהגותו הרגילה מימים ימימה. אשר על כן, לאחר עשרה ימים נגפוֹ ה', והוא מת.

ג. אפילוג

סיפור דרמטי זה מסתיים באופן חגיגי:

(לט) וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה: (מ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה: (מא) וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי: (מב) וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה:

דומה, שהמקרא מדגיש את הקשר בין הכרת דוד בצדקת דרכה של אביגיל לבין רצונו לשאתה לאישה. דוד מודה לקב"ה שמנע ממנו לחטוא ורב את ריבו, ובמילים אחרות: חוזר על הדברים שאמרה אביגיל. גם בסיפור קטן זה מתגלה אישיותה הצנועה והמיוחדת של אביגיל, שאינה רואה עצמה ראויה להינשא לדוד. בנישואי דוד עם אביגיל באה לידי ביטוי שאיפתו להמשיך את קו החסד והצניעות של אם אמו, כאמור לעיל. בהמשך נעמוד בע"ה על השפעתה של פרשה זו על דרכו של דוד ויחסו לחיי אדם.

ועדיין לא תם הפרק, והוא מציין שתי עובדות נוספות:

(מג) וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים: (מד) וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים:[8]

אם בנישואי דוד לאביגיל ניתן היה לראות היבט חיובי, הרי נישואיו לאחינועם כבר מעוררים תמיהה. דוד הלוא כבר נשוי ממילא למיכל בת שאול, והוספת אישה שלישית - היינו: שתי נשים נוספות על מיכל - איננה נראית חיובית. יש לזכור, שמיכל סיכנה את חייה ויצאה נגד שאול אביה על מנת להציל מפניו את דוד, בעלה האהוב. מסתבר, ששאול נתן את מיכל לפלטי בן ליש עוד קודם לכן, וכפי שמשתמע מהלשון "וְשָׁאוּל נָתַן" (ולא 'וייתן שאול'). אבל הסמיכות שיוצר המקרא בין שני האירועים רומזת כי קיים קשר, ולוּ מוסרי-רעיוני בלבד, בין לקיחת נשים נוספות לבין אבדנה של מיכל מדוד.

מצד שני, יש לבחון את המציאות הזו גם מצדה של מיכל. המקרא מעמיד כאן את שתי הזהויות של מיכל זו בצד זו: "מִיכַל בִּתּוֹ", מצד אחד; "אֵשֶׁת דָּוִד" - מצד שני. אך סתם המקרא ולא פירש, מה היה יחסה של מיכל לצעד זה, ומתוך שתיקתו ניתן להניח כי המעשה לא נתקל בהתנגדות מיוחדת. גם בהמשך האירועים משתמע שבין מיכל לפלטי בן ליש התפתחה מערכת יחסים חיובית (עיין שמ"ב ג', טו-טז). מה גרם אפוא לפער העצום שבין אהבתה של מיכל לדוד ומסירות נפשה למענו בפרקים י"ח-י"ט, לבין נישואיה לפלטי בן ליש בפרק כ"ה?

נראה, ששורש העניין נעוץ בדברים עליהם עמדנו בהרחבה לעיל בפרק י"ח (שיעור 36). כאמור, אהבת מיכל לדוד הייתה חד-צדדית. במצב כזה, לא היה בכוחן של מסירות הנפש של מיכל ויכולתה לעמוד כנגד אביה להתקיים לאורך ימים. עם בריחתו של דוד וניתוק הקשר בפועל בינו למיכל, גברה השפעתו של שאול עליה, והיא החלה להרגיש שהיא קודם כול "בַּת שָׁאוּל", ורק אחר כך "אֵשֶׁת דָּוִד". עם כל הסיוע שהעניקה לדוד, היא בחרה להישאר בביתה, ולא הצטרפה אל דוד בנדודיו. בחירה זו, שהביאה אותה, בסופו של דבר, להינשא לאחר, הייתה בחירה גורלית, שהשפיעה על חייה מכאן ועד יום מותה.

 

[1] אצל נשים אחרות נאמרו ביטויים אחרים: אצל האישה התקועית - "וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ" (שמ"ב י"ד, ד); אצל בת שבע - "וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ" (מל"א א', לא); אצל האישה השונמית - "וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (מל"ב ד', לז); ואצל אסתר - "וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ" (אסתר ח', ג).

[2] ועיין רש"י שם: "כנף בגדך לכסותי בטליתך, והוא לשון נישואין". וראב"ע כתב: "רמז לקחת לו לאשה".

[3] חז"ל ראו בדברים אלו הצעה שאינה הגונה: "אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים העולם]: איתתא בהדי שותא פילכא [רש"י: עם שהאשה מדברת היא טווה, כלומר, עם שהיא מדברת עמו על בעלה - הזכירה לו את עצמה, שאם ימות ישאנה]. איכא דאמרי [יש אומרים]: שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי [הולך האווז הלוך ושחוח, ועיניו צופות למרחוק]" (מגילה יד ע"ב). בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ג, כ ע"ב) הביקורת חריפה אף יותר: "מלמד שפקרה עצמה, וכיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב: בכל קרייא את קרי אביגיל, בר מהדין פסוקא 'ויאמר דוד לאביגל'", כלומר: שבפסוק הבא מופיע שמה של אביגיל בצורה חסרה, "אביגל", כביטוי לחוסר הנחת של המקרא מדבריה.

[4] קווי דמיון נוספים: א. בשני הסיפורים נערכה הפגישה בסתר: בפגישת רות ובועז נאמר "וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן" (רות ג', יד), ועל אביגיל נאמר "וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה" (שמ"א כ"ה, יט); ב. בשתי הפגישות באה לשון דומה ביחס להגעת האישה למקום הפגישה - "וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן" (רות ג', ו), "וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר... וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר" (שמ"א כ"ה, כ-כג); ג. שתי הנשים פונות אל האיש בלשון הענווה "אֲמָתֶךָ" (רות ג', ט [2]; שמ"א כ"ה, כד [2], כה, כח, לא, מא).

[5] עוד על הזיקה שבין מגילת רות ובין דרכו של דוד עיין בהרחבה בספרי מקבילות נפגשות: מקבילות ספרותיות בספר שמואל, עמ' 121-133.

[6] דומה שיש כאן משחק מילים, המבוסס על הצירוף "נֵבֶל יַיִן", הנזכר בספר שמואל כמה פעמים (א', כד; י', ג; שמ"ב ט"ז, א; ועיין ירמיהו י"ג, יב): נָבל הפך עצמו לנֵבל יין, ואביגיל המתינה עד שיצא ממנו היין.

[7] הגמרא מביאה הסבר נוסף לכך שגזר דינו התעכב בעשרה ימים: "אמר רב יהודה אמר רב: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד". ייתכן שהדברים מכוונים כלפי המילה הקשה האמורה בביקור נערי דוד אצל נבל (ראה שיעור 47 הערה 9) - "וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ" (פס' ט); המנוחה הרגעית שמצאו נערי דוד אצל נבל, זיכתה אותו בכמה ימי חסד.

[8] המקרא לא ביאר כיצד יכול שאול לעשות צעד כזה, והגמרא (סנהדרין יט ע"ב) העלתה כמה אפשרויות בדבר. לפי דעה אחת, נחלקו שאול ודוד במְקַדֵש במִלווה (לדעת רש"י הכוונה ל"עֹשר גדול" [שמ"א י"ז, כה] שהתחייב שאול לדוד על הריגת גלית, ואילו היד רמה סובר שהכוונה לשכירות על פעולת הריגת גלית, שהרי להלכה "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף") ופרוטה (= ערלות הפלשתים), אם דעתו על המלווה (שאול) או על הפרוטה (דוד), ולכן סבר שאול שקידושי מיכל לא חלו (ועיין אבני מילואים סימן כ"ח ס"ק לז).

לפי דעה אחרת, אומר רבי יוסי: "מה קידושי מיכל לפלטי בעבירה, אף קידושי מירב לעדריאל בעבירה", ומשמע שלשאול לא הייתה הצדקה הלכתית למעשהו (אך עיין רש"י שם ד"ה קדושי מיכל). דעה זו משתמעת מתוך סדר אליהו רבה פירקא כט, מהד' איש שלום עמ' 159, שם נמתחת ביקורת חריפה מאוד על שאול: "שאול מלך ישראל גסות רוח היתה בו, לפיכך נהרג ונעקרה ממנו מלכות... ולא עוד אלא שמשמר קינאה ונקמה בלבבו על ישראל בכל מקומות מושבותיהם, מה שנצטוה לעשות לא עשה... מה שלא נצטווה לעשות עשה... הרג את נוב עיר הכהנים, וזלזל בעריות ונתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי וגו', ושאל באוב וידעונים, והרבה לעשות תועבות גדולות בישראל, לפיכך נהרג ונעקרה מלכותו". פירוש זה העלה גם ר"י כספי כאן: "אולם אין מחוקי להאריך בשאלות ותשובות על זה והדומה לזה, איך עשה זה שאול וגם פלטי... כי הם ידעו מה שעשו; ואם היה בזה עון לשאול - והיה עם עון עמלק וזולתו...".

אפשרות נוספת עולה במדרש בראשית רבה לב א (דפוס וילנה עמ' סו), ולפיה שִכנע דואג האדומי את שאול לבטל את נישואי מיכל לדוד, משום שדוד הוא מורד במלכות וחייב מיתה: "אמר לשאול: וכי יש אישות לדוד? הלא מורד במלכות הוא וחשוב כמת... ודמו מותר ואשתו מותרת. עמד שאול ונתן מיכל אשת דוד על פיו לפלטי בן ליש".

רד"ק כאן הביא את דברי הגמרא בסנהדרין וכתב עליהם: "וכל אלה הדברים רחוקים מדרך הפשט", והוסיף: "והנכון בעיני כי גט נתן דוד למיכל, כי כן ראינו ששנא שאול את דוד אחר שנתחתן עמו, עד שברח דוד מפני שאול, וכראות שאול כי דוד היה בורח, אף על פי שהיה חוזר אליו לפעמים, הכריחו לתת גט לבתו שלא תשב עגונה, ועשה כן; ושאול נתנה לאשה לפלטי בן ליש".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)