דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק כ"ה | פרשת נבל הכרמלי| 2

קובץ טקסט

פרק כ"ה / פרשת נבל הכרמלי (חלק ב)

א. תגובת דוד

בשיעור שעבר עמדנו על חומרת מעשהו של נבל, שהתעלם בנבזות מסיועם של אנשי דוד לאנשיו, ונהג כלבן בשעתו, שרימה את יעקב למרות מסירותו הרבה. כעת נעבור לבחון את תגובתו של דוד על סירובו של נבל:

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים...[1]

(כא) וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה: (כב) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱ-לֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד[2] וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:[3]

עם כל הביקורת על התנהגותו של נבל, נראית תגובתו של דוד מוגזמת ובלתי-מוצדקת, שכן מעשיו של נבל עדיין לא הצדיקו עונש מוות והשמדת ביתו. ספק אם ניתן להעניש על התנהגות בלתי-מוסרית זו בדיני אדם, וודאי שאין בכוח אדם לגזור בעטייה דין מוות ומחייה מוחלטת.[4] על כך בדיוק עמדה אביגיל, שבמרכז דבריה הציבה את הטענה, כי הריגת נבל וביתו תישאר ככתם על דוד בשעה שיהיה למלך:

(ל) וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל: (לא) וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ...[5]

ואכן, דוד עצמו השתכנע, בסופו של דבר, מצדקת דבריה של אביגיל, חזר בו מתכניתו המקורית, והודה לאביגיל על שהצילה אותו מחטא חמור:

(לג) וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהשֵׁעַ יָדִי לִי:

וכך גם אומר דוד בהמשך:

(לט) וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה:

מכל מקום, בשלב הראשון אכן סבר דוד לפגוע בנבל, ולולא אביגיל, ייתכן שאכן היה עושה זאת. שיפוטו השלילי של המקרא כלפי מחשבתו הראשונה של דוד ניכר גם בהשוואה הניגודית לדרכו של דוד בפרק הקודם, פרק כ"ד, שם התגלו גבורתו ועוז נפשו דווקא בכך שלא פגע בשאול כשהלה נפל בידו. בשני הפרקים עומד דוד מול אותה תופעה: שאול, המתוודה לפני דוד "אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה" (כ"ד, יז); ונבל, שדוד אומר עליו "וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (כ"ה, כא). ואולם, בעוד שבפרק כ"ד השאיר דוד את משפטו לה', וקבע "וְהָיָה ה' לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ" (כ"ד, טו), בפרקנו ביקש דוד לעשות דין לעצמו, ורק לבסוף הודה לה' "אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל" (פס' לט).

יש לשים לב גם לדרך שבה מתאר המקרא את התפתחות תגובותיו של דוד לאחר ששמע את סירובו של נבל ואת דברי הבלע שאמר. תגובתו הראשונה נחרצת: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ..." (פס' יג). לאחר מכן, בפס' יד-כ, מתאר המקרא את הנעשה בבית נבל, ובעיקר את הכנותיה של אביגיל. ולבסוף, בפס' כא, חוזר המקרא ומספר: "וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר...". תיאור זה מציג מחשבה שבאה רק לאחר המעשה, ואולי גם את ניסיונו של דוד להשקיט את מצפונו תוך כדי הירידה לבית נבל, לאחר שכבר גמלה בלבו ההחלטה הפזיזה.

ב. בין דוד ל עֵשָֹו

דרך נוספת שבה מביע המקרא את שיפוטו כלפי דוד היא הפיכת ההקבלה לסיפורי יעקב ועֵשָֹו על פניה. אם עד כאן תיאר המקרא את דוד כמקביל ליעקב, ואת נבל - ללבן, כעת מקביל המקרא את אביגיל ליעקב בפרשת פגישתו עם עֵשָֹו, ואילו המקבילה לעֵשָֹו היא דוד!

ההשוואה שבין פגישת דוד ואביגיל לפגישת יעקב ועֵשָֹו מתבטאת בנקודות הבאות:

א. דוד ועֵשָֹו הולכים שניהם עם גדוד של ארבע מאות איש:

וְהִנֵּה עֵשָֹו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ (בראשית ל"ג, א);

וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ (שמ"א כ"ה, יג).

ב. במקביל, דומה אופן הליכתה של אביגיל לקראת דוד להליכתו של יעקב לקראת עֵשָֹו:

וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי... וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ (בראשית ל"ב, טז-כ);[6]

וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה (שמ"א כ"ה, יט).

ג. יעקב מרבה להשתמש בביטויי הכנעה של 'עבדך' העומד מול 'אֲדֹנִי':

וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב... גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ (בראשית ל"ב, יח-כ);

אֲדֹנִי יֹדֵעַ... יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי (שם ל"ג, יג-יד).

וכך גם לשונה של אביגיל:

בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. אַל נָא יָשִֹים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ (שמ"א כ"ה, כד-כה).

ד. הן יעקב הן אביגיל מכנים את 'המשלוח' שהם מביאים בשם 'ברכה':

קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ (בראשית ל"ג, יא);

וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ (שמ"א כ"ה, כז).

אין ספק, שהקבלה זו אינה לשבחו של דוד, והיא מצטרפת לרושם הכללי העולה מהפרק, שתגובתו הראשונה של דוד לא הייתה במקומה. בתגובה זו אימץ דוד את ידי עֵשָֹו, במקום את קול יעקב.

אפשר שהמקרא רומז לכך כבר בשלב מוקדם יותר: תיאורו הראשון של עֵשָֹו במקרא הוא "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כ"ה, כה), וכך גם תיאורו הראשון של דוד - "וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שמ"א ט"ז, יב). ייתכן שבכך רומז המקרא כי בטבעו של דוד, יפה העיניים וטוב הרואי, מסתתר גם מזג אדמוני חם, הזקוק לריסון ולכיבוש עצמי. ונראה שלכך כיוונו חז"ל במדרשם:

וכיוון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי (ט"ז, יב), נתיירא, אמר: אף הוא שופך דמים כעֵשָו! אמר לו הקב"ה: עִם יְפֵה עֵינַיִם (שם) - עֵשָֹו מדעת עצמו הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג (בראשית רבה סג ח).

ואכן, בסופו של דבר ניכר ההבדל שבין עֵשָֹו לדוד, ודוד ידע לעצור את עצמו בזמן ולהכיר בטעותו.

כעת נוכל לשוב לשאלה בה פתחנו את השיעור הקודם: האם יש קשר בין סיפור מותו של שמואל לבין פרשת נבל? ייתכן שניתן למצוא את הקשר בנקודה זו. כל עוד היה שמואל חי, הייתה לכך השפעה על אישיותו של דוד, וכפי שניכר ביחסו לשאול בפרק כ"ד. העובדה שבפרק כ"ה נוהג דוד בנבל באופן שונה,[7] עשויה לנבוע מכך ששמואל מת, ולפיכך נגרע משהו מן הריסון שנהג דוד בעצמו.

ג. אביגיל

כעת נעבור לדמות המרכזית הנוספת בפרשה: אביגיל. כאמור, הייתה זו אביגיל שהצליחה למנוע מדוד לחטוא בשפיכות דמים מיותרת. נבחן כעת, באילו דרכים נקטה אביגיל כדי להצליח להשיב את דוד מחרון אפו.

תחילה נבחן את הכיבוד שמכינה אביגיל להביא לדוד:

(יח) וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים:

המילים המודגשות במתנתה של אביגיל עומדות כנגד סירובו של נבל:

(יא) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?!

ומלבד מה שמעלה נבל בדעתו לסרב לתת, מוסיפה אביגיל קלי, צימוקים ודבלים. אכן, מתנה נדיבה ביותר, המהווה צעד ראשון בדרך לפייס את דוד.

בהמשך, כשרואה אביגיל את דוד, היא ממהרת לנקוט בצעדים המבטאים הכנעה גמורה, כניגוד מוחלט ליחסו המזלזל של נבל:

(כג) וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ: (כד) וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו...

כעת, לאחר שעשתה את כל הצעדים המכינים, יכולה אביגיל להתפנות לנאום של חייה - נאום שבו היא מתפללת על חייה ועל חיי בני משפחתה. נעקוב אחר האמצעים בהם נוקטת אביגיל בנאומה:

...וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ: (כה) אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ: (כו) וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ[8] אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה: (כז) וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא[9] שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי:[10] (כח) שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן[11] כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ: (כט) וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים[12] אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע:[13] (ל) וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל: (לא) וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ:

מבחינה תוכנית, ניתן לחלק את דבריה של אביגיל לשלושה נושאים מרכזיים:

1. אביגיל מקבלת עליה את האשמה, אך מצדיקה את עצמה בכך שלא ראתה את נעריו של דוד. עצם הבאת "הברכה" לדוד היא התיקון הפשוט ביותר למה שאירע.

2. אביגיל מקטינה את דמותו של נבל ומציגה אותו כאדם שאינו ראוי להתייחסות.

3. אביגיל מדגישה כי אם יפגע דוד בנבל, יפגע הדבר בסופו של דבר בו, שכן אין זה ראוי למי שעתיד להיות מלך, שתהא בעברו תקרית של שפיכות דם חינם.

נאומה של אביגיל מהווה מלאכת מחשבת מבחינה ספרותית, ובין היתר ראוי לשים לב לנקודות הבאות:

1. 14 פעמים מכנה אביגיל את דוד "אֲדֹנִי", ו-7 פעמים היא מזכירה את שם ה'. בכך מביעה אביגיל את כניעותה כלפי דוד, אך גם את מרכזיותו של הקב"ה במסגרת הטיעונים המוסריים שהיא מעלה.

2. 5 פעמים חוזרת אביגיל על הכינוי "אמתך" כלפי עצמה.

3. אביגיל מתייחסת לאירועים שאמורים להתרחש כאילו כבר התרחשו, ובכך מוציאה את העוקץ מן הדילמה שטרם נפתרה. כך יש להבין את המשפט "חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ" - כלומר, אביגיל מתייחסת לדוד כמי שכבר קיבל את ההחלטה שלא לפגוע בנבל; וכדי לחזק את לבו של דוד היא מוסיפה "וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה", כאילו נבל כבר נענש.[14] גם הדיבור על מלכותו של דוד כעל עובדה נתונה מוסיפים לאווירה זו, ובכך רומזת אביגיל שעל דוד להתייחס לאירועים מתוך פרספקטיבה של מלך.

4. אביגיל מביעה אמפתיה מרומזת למצבו של דוד, הנרדף על ידי המלך: "וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ". ומעניין השימוש במילה "אדם" - בדיוק אותה מילה בה השתמש דוד פעמיים כשפנה לשאול והתייחס אליו במרומז מפני כבודו: כך היה לפני צאתו להילחם בגלית, אז הרגיע את שאול באמרו "אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו" (י"ז, לב); וכך גם בפרק הקודם - "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ" (כ"ד, ט).

5. את הטענה המרכזית בדבריה, שפגיעה בנבל תהיה שפיכת דם חינם, מבליעה אביגיל בתוך מלל רב של דברי כבוד וברכות לדוד, ואין היא טוענת אותה באופן ישיר, אלא במרומז. בכך נמנעת אביגיל מלהעמיד את דוד בעימות ישיר אל מול הטענה.

אכן, נאומה רב הרושם של אביגיל עשה את שלו, ודוד קיבל את דבריה. על סיומה של הדרמה נעמוד בע"ה בשיעור הבא.

 

[1] דילגנו כאן על פס' יד-כ, המתארים את שהתרחש באותו זמן אצל אביגיל אשת נבל. פסוקים אלו אכן קוטעים את תיאור תגובתו של דוד לדברי נבל, ועל הסיבה לכך נעמוד להלן בסמוך.

[2] ביטוי זה חורג מהתבנית הקבועה "כֹּה יַעֲשֶֹה לִּי אֱ-לֹהִים וְכֹה יֹסִיף" (שמ"ב ג', לה; י"ט, יד; מל"א ב', כג; כ', י; מל"ב ו', לא; רות א', יז; ובאותו מובן שמ"א ג', יז; י"ד, מד; כ', יג; שמ"ב ג', ט), שמשמעותה הבסיסית היא לשון שבועה, שאם אדם לא יקים אותה, יביא עליו א-לוהים "כֹּה", היינו: רעה כלשהי - שלא רצו לפרש אותה, מתוך גישת הזהירות בדיבור, המאפיינת מאוד את הדוברים המקראיים. מדוע אפוא נאמרה כאן הלשון החריגה "לְאֹיְבֵי דָוִד"? נראה שהפשט הוא כדברי מצודת דוד - "ולפי שבסוף חזר בו, לזה כינה הכתוב ואמר 'לאויבי דוד' ", כלומר: דוד אכן נשבע בנוסח הרגיל, אך כיוון שבסופו של דבר לא קיים דוד את שבועתו, ועל כן אמורה הייתה לבוא עליו הרעה, שינה הכתוב משום כבודו וכתב "לְאֹיְבֵי דָוִד".

[3] על הקיצוניות של ביטוי זה ניתן ללמוד מכך שמלבד בפרשה זו, הוא מופיע רק בנבואות הפורענות בספר מלכים על סופם של בתי המלוכה של ירבעם (מל"א י"ד, י), בעשא (ט"ז, יא) ואחאב (כ"א, כא; מל"ב ט', ח).

משמעות הביטוי אינה ברורה. רוב המפרשים מביאים את הפירוש המקובל, שהכוונה לכלב, על פי ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג (כ ע"ב). רלב"ג פירש שהכוונה לילד שאינו יודע ניקיון. ועיין בפירוש דעת מקרא לפסוק.

[4] המפרשים ניסו להסביר מדוע חשב דוד שיש להעניש כך את נבל. רד"ק כתב (פס' יג): "כי מורד במלכות היה וחייב מיתה, כי כבר ידעו כל ישראל כי דוד נמשח למלך, ובזהו נבל וקראו עבד" (וכעין זה כתב רלב"ג). ואולם, קשה לראות בכתוב שזו הייתה הבעיה, ואדרבה, ניתן לומר שנבל היה שותף לתחושה שדוד הוא המורד במלך שאול, שרדף אחריו.

[5] כלומר: עשיית דין לעצמו.

[6] חלוקת הפסוקים היא על פי תנ"ך קורן. בדפוסים אחרים מקדימה חלוקת הפרקים את תחילתו של פרק ל"ב בפסוק אחד.

[7] וכפי שניסח רלב"ג את השאלה בה עסקנו לעיל: "ויש להיפלא איך נסכם דוד להרוג נבל וביתו, והוא לא הסכים על הריגת שאול עם היותו רודפו?!".

[8] המסורה מקפידה להבחין בין "חַי ה'" (עיין, למשל, לעיל י"ד, לט; י"ט, ו; כ', ג), ובין "חֵי" לגבי אדם (בראשית מ"ב, טו-טז; שמ"א א', כו; י"ז, נה). שבועה ב"חֵי" משמעה 'בחייו של האדם', ואילו שבועה ב"חַי" פירושה שבועה בעובדה שה' חַי (וכך גם תרגם יונתן).

[9] לשון קצרה - לכאורה במקום 'הביאה'. אך רבנו ישעיה מפרש: "מקרא קצר הוא - אשר הביא נער שפחתך", ומוסיף רד"ק: "ואמר 'שפחתך' בלי זכר הנער, לפי שהיא עקר ההבאה".

[10] המפרשים העירו שזו לשון כבוד - "מפני הכבוד לא אמרה 'ונתנה לך', כי למעלתו למעט יחשב, ואמרה 'ונתנה להנערים' וכו' " (מצודת דוד).

[11] כאן ניכרת מעלתה הרוחנית של אביגיל, הנוקטת בלשון אשר הופיעה לימים בחזון נתן: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם" (שמ"ב ז', טז).

[12] בניגוד לשימוש המקובל בביטוי זה - כלפי נפטר (שמקורו בדברי הגמרא בשבת קנב ע"ב) - משמעות הדברים כפשטן היא הפוכה: שמירה על האדם בעודו חי.

[13] משמעות הביטוי על פי פשוטו: ה' ירחיק את נפש אויבי דוד מעליו כמו שמרחיקים את אבני הקלע על ידי כף הקלע (ומעין מה שעשה דוד במלחמתו עם גלית - עיין י"ז, מט).

[14] ומעניינת ההשוואה לדברי הכושי לדוד לאחר מות אבשלום - "וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה" (שמ"ב י"ח, לב); אלא ששם נאמרו הדברים ביחס למות אבשלום, שכמובן כבר אירע. המפרשים בפרקנו ביארו ביטוי זה בדרכים אחרות; רש"י פירש שדברי אביגיל נאמרו בנבואה, ואילו רד"ק פירש כי הכוונה היא שלנבל אין עוד כוח להרע לדוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)