שמואל א | פרק כ"ד | שאול במערה

א. פתיחה

סיימנו את הפרק הקודם במרדף הדרמטי של שאול אחרי דוד, מרדף שהופסק רק כשהגיע "מלאך" להודיע לשאול כי פלשתים פשטו על הארץ. פרקנו פותח בתיאור הבא:

(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי:

המקרא אינו מתאר כלל מה אירע בעימות שבין שאול לבין פלשתים. הניצח שאול? החדלו הפלשתים מפשיטתם? או שמא לא הצליח שאול להניסם? תשובה לכך אין בפסוקים, ולא במקרה. בדרך זו מבקש המקרא להדגיש כי מבחינתו של שאול, היה העימות עם הפלשתים מטרד בלבד, שקטע את המרדף אחרי דוד. אכן, לשבחו של שאול ייאמר, כי בשעת מבחן מילא את החובה המוטלת עליו ופנה להילחם עם הפלשתים. ובכל זאת, הרושם המתקבל הוא שעיקר מעייניו היו - ועודם - במרדף אחרי דוד.

כך גם ניכר מתיאור האנשים שבוחר שאול למטרה זו:

(ב) וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים:

קשה להתעלם מן הדמיון של פסוק זה לפסוק אחר המתאר את אנשי שאול - במלחמתו הראשונה עם הפלשתים:

וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל... (י"ג, ב).

מאמצים דומים לאלו שהשקיע במאבק עם הפלשתים בראשית דרכו כמלך על ישראל, משקיע כעת שאול במרדף אחרי דוד. הדבר מצביע על סדרי העדיפויות של שאול, ועל מה שנראה בעיניו כיעדו המרכזי.

ב. הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ

ואולם, את גזרת ה' לא יצליח שאול לבטל, וכך הופך המרדף אחרי דוד לאירוע מביך עבור שאול:

(ג) וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו[1] וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים:

שאול בא מאור היום אל המערה החשוכה, וכלל אינו שם לב לדוד ולאנשיו הנמצאים בירכתי המערה, בעוד שהללו יכלו מיד לזהות אותו. סיטואציה זו העניקה לאנשי דוד יתרון גדול על שאול, שהסך את רגליו מבלי להיות מודע לסכנה שבה הוא נמצא.

את המציאות הזו מבינים חיש מהר אנשיו של דוד, והם ממהרים להציע לו לנצל את המצב:

(ד) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ!

מדברי אנשי דוד משתמע לכאורה כי ידועה להם נבואה בה אמר ה' לדוד שייתן את אויבו בידו; דא עקא, שנבואה כזו לא נזכרה עד עתה. רד"ק כתב, שדוד קיבל נבואה כללית כי ה' ייתן את אויביו בידיו, וברור שלא הייתה בה התייחסות ספציפית לשאול, שהרי בסופו של דבר שאול לא נפל ביד דוד. עוד אפשר לומר, שלא הייתה אפילו נבואה כללית כזו שהציע רד"ק, אך כיוון שאנשי דוד ידעו כי שמואל משחו למלך, והיות שעלייתו למלוכה לא תיתכן בלי שימות שאול, הם העניקו לנבואת משיחתו את הפרשנות המעשית כי שאול ייפול בידיו של דוד.

מכל מקום, פרשנותם של אנשי דוד לנבואה על הצלחתו הייתה, כמובן, נרחבת מדי, והעידה על הבעייתיות באישיותם של אנשי מרי נפש אלה.[2] כל עוד יכול דוד להיחלץ מעם שאול, אין לו הצדקה לפגוע בו, במיוחד לאור העובדה שהוא המלך החוקי. כעת רובץ המבחן לפתחו של דוד: האם יתפתה לדברי אנשיו, או שמא יצליח לשלוט בהם?

...וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט: (ה) וַיְהִי אחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל: (ו) וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא:[3] (ז) וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ:

סדר האירועים תמוה למדיי: לכאורה צריכים דברי דוד לאנשיו בפס' ו להופיע מיד לאחר דבריהם וכתשובה להם - ומדוע הם מופיעים רק לאחר כריתת כנף המעיל של שאול? דברים מפתיעים בעניין זה אומר רלב"ג:

יתכן לפי הפשט, שכבר היה רצון דוד להרגו ולא השיג ממנו כי אם הכנף, והתחרט אחר זה דוד על מחשבתו, ואף על פי שהותר לו להורגו כי רודף היה, ואמר חלילה לי מה' מעשות הדבר הזה וזה היה מהפלגת חסידותו.

לדעת רלב"ג, דוד אכן השתכנע מדברי אנשיו, וקם על מנת להרוג את שאול. יתרה מזו: לדעתו, גם לוּ הרג דוד את שאול, היה הדבר מוצדק, שכן שאול היה בגדר "רודף" אחר דוד. מכל מקום, בפועל לא הצליח דוד להרוג את שאול, אלא רק לכרות את כנף מעילו, ואז התחרט על כוונתו מתוך מידת חסידות שהייתה בו.[4]

דברים אלו נראים קיצוניים מדי, שהרי אין בכתוב ביטוי לכך שכוונתו של דוד הייתה לפגוע בשאול. עם זאת, ניתן לקבל גישה עקרונית זו בניסוח מתון יותר. אין ספק שדוד התחרט על כריתת כנף המעיל של שאול. סביר גם להניח שדוד עשה את המעשה בהשראת דבריהם של אנשיו. אמנם בשום שלב לא התכוון דוד לפגוע בשאול עצמו, לפיכך לא הגיב לקריאות אנשיו לפגוע בשאול, אלא רק קם לקראתו, וכרת לפחות את כנף בגדו. רק לאחר מכן התחרט דוד גם על מעשה זה, שאף בו היה משום פגיעה וזלזול בשאול.[5] לאחר חרטה זו, אזר דוד כוח לצאת בצורה נחושה כנגד אנשיו, ולהבהיר להם כי חלילה לו מפגוע במשיח ה'. יתרה מזאת, נראה שאנשי דוד לא הסתפקו בדבריו, ורצו לקום ולפגוע בשאול בעצמם, אך גם כאן הצליח דוד לגלות שליטה עליהם ומנע זאת מהם.

אכן הייתה כאן, כדברי רלב"ג, ממידת החסידות של דוד, שהרי שאול עושה כל שביכולתו להרוג את דוד, ואילו דוד חש מוסר כליות גם על מעשה הנראה כפעוט - קריעת בגדו של שאול. עם זאת, דומה שדווקא למעשה זה ישנה משמעות מיוחדת, שגם אם דוד לא חשב עליה מלכתחילה, אכן היה בה כדי לפגוע בשאול, וכפי שנראה מיד.

ג. בגדיו של שאול

עיון בפרקים הקודמים מלמד עד כמה משמעותי מוטיב הבגד אצל שאול. בפרק ט"ו עמדנו (שיעור 29) על ההתרחשות שאירעה לאחר מלחמת עמלק:

(כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ:

ראינו שם, כי אף שעל דרך הפשט סביר יותר ששאול היה זה שהחזיק בכנף מעילו של שמואל, הותירה לשון המקרא גם את האפשרות שכנף מעילו של שאול היא שנקרעה, שכן בכך יודגש יותר המסר שאומר לו שמואל: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". נמצא שגם אם דוד לא התכוון לכך במפורש, יש לכריתה נוספת של המעיל - ודווקא על ידי דוד, ששאול חושד בצדק כי הוא הוא "רעך הטוב ממך" - משמעות סמלית רבה.

ביטוי נוסף לכך התרחש במלחמה עם גלית, עת סבר שאול לשלוח את דוד מלובש בבגדי מלחמתו: "וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו" (י"ז, לח). גם במעשה זה היה, מעבר לעצם העניין, משום ביטוי סמלי להעברת השלטון משאול לדוד. אמנם שם בסופו של דבר סירב דוד ללבוש בגדים אלו, וגם בכך היה אולי ביטוי סמלי, כי טרם הגיעה שעתו למלוך על ישראל. ועדיין מצדו של שאול הייתה לצעד זה משמעות, שרק העמיקה באירוע אחר, בעת שרדף אחרי דוד בשעה שהיה אצל שמואל: "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה" (י"ט, כד).

אין ספק, שדוד לא היה מודע לכל המשמעות הסמלית של בגדיו של שאול. עם זאת, מסיפורים אלו נראה עד כמה יש משמעות סמלית לבגדים ככלל,[6] ולבגדים של נושאי משרה מכובדת בפרט, וברור שגם דוד היה מודע למשמעות זאת. על כן חש דוד שלא בנוח עם מעשה זה, אשר סימל את אבדנה הקרוב של מלכות שאול.

ד. יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ

למרות האמור לעיל, לאחר מעשה מצא דוד גם טעם בכריתת כנף מעילו של שאול, שכן זו סיפקה לדוד הוכחה שאכן היה בידו לפגוע בשאול לוּ רצה בכך. דוד פונה אל שאול במילים נרגשות:

(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם[7] לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ: (י) הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא: (יא) וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: (יב) יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ: (יג) כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע[8] וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ: (יד) אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד: (טו) וְהָיָה ה' לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ:[9]

דוד אומר לשאול את האמת הפשוטה: הוא מעולם לא חטא לשאול, ואין לשאול כל הצדקה לרדוף אחריו. דוד מותיר את ההכרעה ביניהם לקב"ה, ומכריז שהוא לא יפגע בשאול, מתוך הכרה בכבודו כמשיח ה'. לשאול לא נותר הרבה לומר, ועל כן הוא מצטדק בפני דוד:

(טז) ...וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (יז) וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה: (יח) וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי: (יט) וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וַה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי: (כ) וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל: (כא) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי:

בכיו של שאול נוגע ללב. היה זה בכי של תסכול ושל כאב; של ידיעה ברורה שדוד אומר לו את כל האמת; של חוסר היכולת שלו להתגבר על הרוח הרעה שלו; של עמידתו מול דוד, שרק נגינתו סייעה לשאול מול אותה רוח; של הכרה ברורה שלא טובה היא דרכו; של הפנמה אמתית, אולי בפעם הראשונה, שדוד אכן ימלוך תחתיו. בשעה זו של דכדוך הנפש, של אמת פנימית, של דיבור מלב אל לב, מקננת בלבו של שאול רק דאגה אחת: שמא בעלוֹתוֹ למלוכה ישמיד דוד את בית שאול, כדרכם של מלכים אחרים בהיסטוריה.[10] שאול אינו מבטיח מה שאין ביכולתו להבטיח - שלא ירדוף עוד אחרי דוד.

ואכן, אף ש"וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל" (פס' כג), הפרק איננו מסתיים בנימה אופטימית:

...וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה:

סיפור המרדף לא תם.