דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק כ"ג | דוד בין מדבר זיף לעין גדי

קובץ טקסט

פרק כ"ג (2) / דוד בין מדבר זיף לעין גדי

א. המפגש האחרון בין דוד ויונתן

לאחר פרשת קעילה ממשיך דוד בבריחתו. והנה לפתע, במהלך הסתתרותו משאול, מגיע יונתן אל דוד ופוגש אותו בפעם האחרונה:

(טו) וַיַּרְא דָּוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה:[1] (טז) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּא-לֹהִים: (יז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן: (יח) וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ:

זו כבר הברית השלישית שכורת יונתן עם דוד (אחרי י"ח, ג וכ', טז), והמיוחד בה - שהיא לפני ה'. גם כאן אנו עדים לתופעה שראינו בפרקים הקודמים במערכת היחסים שבין דוד ויונתן: מצד אחד, יונתן אומר דברים נרגשים, הנראים כיוצאים מן הלב, ומציע לדוד שבעתיד יהיה לו למשנה; מצד שני, דברי דוד כאן כלל לא נזכרו, ויתרה מזאת, הצעתו היפה של יונתן לא הגיעה, כידוע, לידי מימוש.

כפי שכבר ראינו בפרק כ', יונתן שרוי במציאות קשה מאוד, קרוע בין נאמנותו לאביו ובין אהבתו לרעו דוד. הצעתו של יונתן יכלה להיות ביטוי אידאלי לשילוב בין בית שאול ובית דוד, ובמבט רחב יותר - בין בנימין ויהודה, בני רחל ובני לאה.[2] אלא שכדי להגשים אחדות זו, יש צורך בקצת יותר מאשר כריתת ברית. גם כאן, כמו בפרק כ', מדגיש המקרא את סיומו של המפגש: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ". יונתן כרך את גורלו בגורל שאול, ולא הצטרף לדוד, ועל כן לא זכה להגשים את חלומו. כפי שכבר ציינו שם (שיעור 40), לא ניתן להאשים את יונתן על בחירתו הטרגית להישאר לצד אביו, אבל לבחירה זו היה, בסופו של דבר, מחיר משמעותי.

ב. מבנה הפסוקים

מכאן ואילך מתוארת רדיפת שאול אחרי דוד בסיועם של אנשי זיף. תחילה עלינו לעמוד על בעיה העולה מתוך רצף הפסוקים:

(טו) וַיַּרְא דָּוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה: (טז) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד... וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ:

(יט) וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן: (כ) וְעַתָּה לְכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת רֵד וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ: (כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי: (כב) לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ שָׁם כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא: (כג) וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם וְהָיָה אִם יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ וְחִפַּשְׂתִּי אֹתוֹ בְּכֹל אַלְפֵי יְהוּדָה:

(כד) וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן בָּעֲרָבָה אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן: (כה) וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְבַקֵּשׁ וַיַגִּדוּ לְדָוִד וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן:

הקושי בהבנת רצף האירועים (בעיקר במילים המודגשות) בולט לעין: תחילה (פס' טו) נאמר ששאול יצא לבקש את דוד, ואז התרחש המפגש בין דוד לבין יונתן, שמן הסתם חמק בשלב מסוים ממחנה שאול; ואולם, לאחר מכן (פס' יט) מסופר שהזיפים עלו אל שאול אל ביתו שבגבעה, מבלי שהוזכר כי שאול חזר לשם, ורק לאחר מכן (פס' כה) מתוארת שוב הליכת שאול ואנשיו לבקש את דוד. כיצד ניתן להסביר את הפסוקים?

רד"ק ביאר שפס' טו אירע לאחר עליית הזיפים לשאול, והמילים "וַיַּרְא דָּוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ" מתייחסות בדיוק ליציאת שאול אחריו בעקבות הלשנת הזיפים. נראה אפוא שמבחינה כרונולוגית, מקומם הנכון של פס' טו-יח הוא באמצעו של פס' כה, וכך יש לקרוא את הפסוקים על פי רצף האירועים:

(יט) וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ... (כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי... (כד) וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן בָּעֲרָבָה אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן: (כה) וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְבַקֵּשׁ וַיַגִּדוּ לְדָוִד [(טו) וַיַּרְא דָּוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה: (טז) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה... וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ] וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן:

מדוע, אם כן, לא נכתבו הפסוקים בסדר זה? נראה, שהמקרא ביקש לבודד את פרשת המפגש בין דוד ויונתן מן הסיפור עצמו, ולכן הוקדמה פרשה זו לתיאור רצף האירועים. בדרך זו משיג המקרא שתי מטרות: ראשית, הדרמה המתארת את המרדף של שאול אחרי דוד אינה נקטעת בעיצומה על ידי סיפור המפגש; ושנית, בדרך זו נוצר הרושם שיונתן הצטרף כביכול אל שאול במרדף. לוּ סודרו הפסוקים כסדר שהצענו, הייתה בולטת העובדה שיונתן לא השתתף במרדף אחרי דוד, אלא הלך לביתו. אך בדרך שבה הפסוקים מוצגים, ניתן בהחלט לחשוב שגם יונתן נטל חלק במרדף אחרי דוד, וכך מודגשת עוד יותר הבעיה בהכרעתו של יונתן להישאר לצד אביו.

ג. שאול והזיפים

אם על אנשי קעילה העיד הקב"ה כי יסגירו את דוד לידי שאול, הרי שאצל אנשי זיף מתבטא היחס לדוד באופן מפורש ומעשי. זיף אמנם נמצאת ביהודה (עיין יהושע ט"ו, נה),[3] ולכאורה מצופה היה שאנשיה יתמכו דווקא בדוד. ברם, סביר להניח שכאנשי קעילה, חששו גם אנשי זיף לחייהם לאחר פרשת נוב, ולכן העדיפו לגלות נאמנות לשאול, פן יואשמו בבגידה. כך גם משתמע מן האזכור הכפול בדבריהם של היות שאול - המלך:

(כ) וְעַתָּה לְכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת רֵד וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ:

יש לציין, שהמקרא אינו מאשים את כל אנשי זיף במעשה זה, ואומר רק "וַיַּעֲלוּ זִפִים" - בלא ה"א הידיעה. מן הסתם היו בזיף גם תושבים אחרים, שדעתם לא הייתה נוחה מהסגרת בן שבטם הנרדף לשווא לידי רודפו.[4]

מכל מקום, שאול מגלה התרגשות יתרה כלפי הזיפים:

(כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי:

בפרק הקודם התלונן שאול באוזני בני שבטו כי "אֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי" (כ"ב, ח); והנה עתה זוכה הוא ל'חמלתם' של אנשי יהודה. אבל מילים אלו משקפות את חולשתו של שאול, המזהה את פחדם של אנשי זיף פן יעשה להם שאול כאשר עשה בנוב עם המושג 'חמלה'. דומה, שפעם נוספת מקבל מושג זה משמעות בעייתית אצל שאול, לאחר שכבר נכשל בו בעבר בשעה שחמל על עמלק (לעיל ט"ו, ג, ט).

מכל מקום, שאול פונה אל הזיפים ומתאם עמם את התנהלות המרדף הצפוי, מתוך מודעות לסגולותיו של דוד וליכולותיו להימלט מן המרדף:

(כב) לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ שָׁם כִּי אָמַר[5] אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא: (כג) וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן[6] וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם וְהָיָה אִם יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ וְחִפַּשְׂתִּי אֹתוֹ בְּכֹל אַלְפֵי יְהוּדָה:[7]

שאול מגלה כאן מרץ רב, העומד בניגוד לפסיביות שגילה ביחס לפלשתים, הן בתחילת הפרק הן במלחמות קודמות. מסתבר אפוא, ששאול עדיין יכול לגלות נחישות, אלא שהדבר היחיד המניע אותו לפעול באופן זה הוא הפחד מפני דוד, ולא הצורך להגן על ישראל ולהצילם מיד אויביהם.

עם זאת, גם לכך יש גבול:

(כו) וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר מִזֶּה וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר מִזֶּה וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת מִפְּנֵי שָׁאוּל וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים[8] אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם: (כז) וּמַלְאָךְ[9] בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ:

שאול מגיע כאן לנקודת החלטה דרמטית. עד עתה עמדה נחישותו במרדף אחר דוד אל מול רַפְיוּת ידיו במאבקים עם הפלשתים. אך כעת עומדים שני המאבקים בסתירה חזיתית המחייבת הכרעה: מה חשוב יותר לשאול - להמשיך במרדף אחר דוד, או למלא את חובתו להגן על ישראל מפלשתים? יתרה מזאת, סביר להניח שכל עצמה של פשיטת הפלשתים על הארץ דווקא בזמן זה נבעה מריכוז המאמץ של שאול ואנשיו בדרום הארץ, ושאול נושא אפוא באחריות לה. הֲיֵדע שאול לקבל עליו את האחריות?

(כח) וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת:

אכן, בנקודה זו הצליח שאול להתעלות על עצמו ולשוב לתפקידו. ויפה פירש רש"י את הביטוי "סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת": "שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות אם לשוב להציל את ארצו מיד פלשתים, או לרדוף ולתפוש את דוד". אף שעל דרך הפשט ניתן להציע גם פירושים אחרים,[10] מכל מקום, פירוש זה הולם היטב את משמעותו של הסיפור כולו: יכולתו של שאול להתגבר על יצרו, ולפנות למאבק האמתי שאותו מוטל עליו לנהל. כך מסתיים סיפור עגום זה בנקודת אור, המחזירה את שאול לימי עלומיו.

 

[1] מהו "בַּחֹרְשָׁה"? רד"ק מציע שתי אפשרויות: האחת, שמדובר ביער, לשון חורש; והשנייה, שזהו שם מקום - וייתכן שהכוונה ליער חרת (עיין לעיל כ"ב, ה). הקושי בפירוש השני הוא שהמילה מיודעת ("בַּחֹרְשָׁה"), אם כי בכמה מקומות בא שֵם מקום ביידוע (עיין, למשל, דברים ו', טז [ובראב"ע שם]; שופטים ח', י; שמ"א ט"ו, ד); רד"ק הסביר שהסיבה לכך היא שהמילה מוטעמת במלעיל, אך לא הסביר מדוע באמת שָם טעמהּ.

[2] רמב"ן בפירושו לתורה (בראשית מ"ט, י) עמד על הקושי שבמלכות שאול לאור הבטחת השלטון שם לשבט יהודה דווקא - "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" - ובפרט לאור השאלה מה היה קורה לולא חטא שאול, והוא מציע בעניין זה שלוש אפשרויות: "שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם... אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל. או היה מלך תחת יד מלך יהודה". לאפשרות השלישית ניתן להביא תימוכין מדברי יונתן לדוד כאן.

[3] זיף מזוהה עם תל זיף של היום, דרומית-מזרחית לחברון.

[4] מזמור נ"ד בתהילים מציין בכותרתו כי דוד אמרוֹ "בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ" (שם, ב). כפי שכבר ציינו בעבר (עיין בהרחבה לעיל פרק ב' שיעור 3, לגבי תפילת חנה), הכותרת אין משמעה שהמזמור חובר בהכרח באותו זמן, אלא רק שנאמר באותו זמן; וייתכן שהוא חובר בהזדמנות קודמת אחרת, ובנסיבות דומות אך לא זהות. מכל מקום, ברור שהפסוק המרכזי במזמור - "כִּי זָרִים קָמוּ עָלַי וְעָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי לֹא שָׂמוּ אֱ-לֹהִים לְנֶגְדָּם סֶלָה" (שם, ה) - תאם את תחושתו של דוד הנרדף.

[5] סתם הכתוב ולא פירש מי אמר, ובפשטות כוונתו שכך נאמר לו, וכפי שפירש רש"י. רד"ק מציע פירוש מעניין, לפיו שאול טוען שדוד עצמו סיפר לו בעבר על יכולתו להתחמק מאויביו.

[6] קולמוסים רבים נשתברו על הצירוף "אל נכון", המופיע במקרא רק כאן ובפרשה המקבילה להלן כ"ו, ד. המפרשים כולם ביארו כי הכוונה לדבר נכון וברור, אך ייתכן שמדובר בשם של מקום (בדומה ל"גֹּרֶן נָכוֹן" הנזכר בשמ"ב ו', ו - אם כי ודאי שאין זה אותו מקום, שהרי שם מדובר באזור עיר דוד). לפי פרשנות זו יתבהרו כמה נקודות, וביניהן הסתירה שיש, על פי הפירוש המקובל, בין דברי שאול בפס' כג "וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם", לבין האמור בפס' כד "וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו": אם "נכון" הוא שם מקום, נמצא שכוונת שאול בפס' כג היא לקבוע את מקום המפגש עם הזיפים בנכון, ובזמן שהלכו הללו לחפש את דוד במחבואים, התקדם כבר שאול לנכון לקראת החבירה עמם. מהלך זה של הדברים מסתבר, שכן לשאול יש, מן הסתם, עניין להתקרב לזירת האירועים, שהרי אם כוונתו היא שהזיפים ישובו אליו לגבעה, יאבד בינתיים זמן רב, שמהלכו יוכל דוד לעבור להסתתר במקום אחר. עוד על נושא זה עיין במאמרו של א' סמט במגדים ט, ובתגובות למאמר זה בגיליונות י-יא.

[7] "אלפי יהודה" הם משפחות יהודה (עיין לעיל י', יט) - ומשמע מכאן, ששאול מוכן לחיפוש מדוקדק אצל אנשי יהודה, מתוך חשד שהם אלו שעלולים להעניק לדוד תמיכה ומסתור.

[8] משמעות מילה זו היא, כדברי רש"י: "מקיפים וסובבים מצד אל צד כעטרה המקפת את הראש".

[9] לדעת רש"י, זהו "מלאך ממש", ולא שליח סתם. בשאלה זו נחלקו כבר במדרש תהילים (י"ח, ז): "רבי אומר: מלאך מן השמים היה, שנאמר 'ישלח ממרום יקחני' (תהילים י"ח, יז). ר' יודן אומר: מלאך שליח היה".

[10] רד"ק, למשל, מביא כמה הצעות אחרות לפירוש השם: 1. "לפי שנחלקו בו אלה מאלה"; 2. בשם המדרש (מדרש תהילים, עיין בהערה הקודמת) - "ששם נחלקו גבורים של שאול על דוד: מהם היו אומרים, עד שבן ישי בידינו לא נפנה ממנו; ומהם אמרו, מלחמת ישראל קודמת, שבן ישי מצוי לנו בכל שעה"; 3. "שבשעה שהיה דוד ועבדיו עוברים על אותו מקום היה מתחלק מחיילותיו הוא ושש מאות איש שהיו אתו באותה שעה, והיו יורדין מעל סוסיהן ומשתטחין על פניהם ואומרין: ברוך שעשה לנו נס במקום הזה". עוד נזכיר, שכפי שראינו מספר פעמים בעבר, ייתכן ששמו של המקום היה ידוע עוד קודם לכן, ובעקבות האירועים דרשו את השם ונתנו לו משמעות נוספת; אם כנים הדברים, אפשר שבמקורו ניתן השם למקום מסיבות גאוגרפיות, בהיותו סלע חלק (כמו "ההר החלק" ביהושע י"א, יז).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)