דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק י' | המלכת שאול

קובץ טקסט

פרק י' - המלכת שאול

א. התוכחה

שמואל אוסף את כל ישראל למצפה, ושם פותח את הכנס בדברי תוכחה חריפים, החוזרים על עיקרי דבריו בפרק ח':

(יח) ...כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם: (יט) וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לוֹ[1] כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ...

בכתוב לא נזכרה התגלות נוספת של ה' לשמואל, מלבד האמור בפרקים ח' וט'. ייתכן, כמובן, שהייתה התגלות שכזו, והכתוב לא פירט אותה. ואולם, ייתכן גם ששמואל מרכיב כאן שתי נבואות שנאמרו בהזדמנויות שונות. החלק הראשון של דבריו מזכיר מאוד את דברי איש הא-לוהים לאחר שבני ישראל זעקו לה' בגלל מדין, לפני שהקים להם ה' את גדעון למושיע:

כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי (שופטים ו', ח-י).

הלשון הזהה כמעט, בצירוף העובדה שהדברים מובאים כאן בצורה מקוצרת, מסייעת להבנה ששמואל פותח בדברים אלו, שכבר נאמרו בעבר, ומצמיד אליהם את דברי ה' אליו בפרק ח' (פס' ז-ח):

כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ.

היות שה' השווה בין בקשת המלוכה ובין העבודה הזרה של ישראל בזמנים שונים מאז עלותם ממצרים, יש צדק רב בשימוש בלשון שנאמרה בהזדמנויות אלו גם בהקשר דנן; בכך מחזק שמואל את ההשוואה הזו בין בקשת המלך לבין העבודה הזרה שעבדו בני ישראל במשך הדורות.

ייתכן, שזו גם הסיבה לקיום הכינוס דווקא במצפה. רד"ק כתב: "ושם היה מזבח ובית תפילה". ברם, אפשר שיש לבחירה במצפה משמעות נוספת. בפעם הקודמת נאספו בני ישראל במצפה לכנס התשובה הגדול שבפרק ז',[2] שבמהלכו נאספו למלחמה עם פלשתים וניצחו אותם בהנהגתו של שמואל. אירועים אלו, שהיוו, כזכור, תיאור להנהגתו האידאלית של שמואל, אמורים היו להיחרט בזיכרונו של עם ישראל; ייתכן ששמואל ביקש לעורר בעם זיכרונות אלו, כדי להפנים בהם את הרעיון שלא שיטת המלוכה היא שתקבע את גורלם, כי אם הליכה בדרך ה'.

ב. הגורל

לאחר הפתיחה בדברי התוכחה, עובר שמואל לבחירת המלך. שמואל אינו מודיע לעם מי המלך הנבחר, והבחירה נעשית בדרך של הטלת גורל:

(כ) וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן: (כא) וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ...[3]

מדוע נקט שמואל דווקא בדרך זו? רד"ק כתב: "לפי שאם היה אומר להם שמואל: שאול ימלוך עליכם, היו מקנאים שאר השבטים אם לא היה נלכד על ידי אורים ותומים". לפי דבריו, הבחירה בדרך זו ממחישה את העובדה שהקב"ה הוא שבחר במלך, ולא שמואל באופן אישי.

אך ייתכן שיש לשימוש בדרך זו גם משמעות אחרת. במקרא ניתן למצוא שני סוגים עיקריים של גורלות. בסוג אחד של גורלות אין משמעות ספציפית לעצם הבחירה, אלא יש להתאים בין קבוצה מסוימת לבין דינים מסוימים שיחולו על מרכיביה, בלא שתהיה לכך סיבה מוגדרת; בסוג זה נכללים גורלות דוגמת הגורלות על השעיר לה' והשעיר לעזאזל (ויקרא ט"ז, ח-י), על החלוקה לנחלות בספר במדבר (כ"ו, נה-נו, ועוד) ועל חלוקת בתי האב (דה"א כ"ד, ה). הסוג השני כולל גורלות שנועדו לגלות זהות ספציפית, ולסוג זה שייך הגורל שבסיפורנו.

והנה, מתברר כי כל המקרים האחרים של הטלת גורל מסוג זה באים בקונוטציה שלילית: בדרך זו זוהה עכן כמי שנטל מן החרם ביריחו (יהושע ז', יד-יח); כך התגלה שיונתן בן שאול היה זה שהפר את שבועת שאול כשטעם מיערת הדבש (שמ"א י"ד, מא-מב); וכך גם התברר שיונה הוא הנושא באחריות לסערה שאיימה על האנייה (יונה א', ז). ייתכן שהשימוש באמצעי המיועד, בדרך כלל, למצוא את האשם בעונש שבא על ישראל, נועד גם להמחיש את הביקורת על עצם המהלך.

ג. הנבחר

למרבה ההפתעה, לאחר ש'נלכד' שאול, איש אינו רואה אותו:

(כא) ...וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: (כב) וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּה' הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים:[4] (כג) וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה:

את התנהגותו של שאול ניתן לדרוש לשני כיוונים, כפי שכבר ראינו בעבר. מצד אחד, יש להעריך את צניעותו של שאול, שאינו מבליט את עצמו, ומנסה כמיטב יכולתו להימנע מן הבחירה בו. וכבר עמדנו על משמעותה המיוחדת של תכונה זו דווקא אצל המלך הראשון בישראל, כמבטאת את חשיבות תחושת הענווה של המלך, לבלתי רום לבבו מאחיו.

יחד עם זאת, יש בהתנהגותו של שאול גם צניעות יתרה, שאינה ראויה למלך. סביר להניח שכל הסיטואציה הזו - היחבאותו של המלך הנבחר אל הכלים - הפתיעה את העם, ומן הסתם שידרה גם 'שפת הגוף' של שאול ביישנות וחוסר ביטחון. העם עמד מופתע אל מול האדם הנבחר, ושתיקתם הביאה את שמואל לעודדם בקריאה: "הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה', כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם!". רק בעקבות הכרזה זו מריע העם "יְחִי הַמֶּלֶךְ!" - אך מיד אחר כך כבר ניכר הפילוג בין שתי קבוצות בעם:

(כו) וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ גִּבְעָתָה וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע אֱ-לֹהִים בְּלִבָּם: (כז) וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ:

אכן, יש כאן חלוקה ברורה בין 'הטובים' ("החיל אשר נגע א-להים בלבם") ובין 'הרעים' ("בני בליעל"), שלא הביאו לו מנחה.[5] עם זאת, אין להתעלם מכך שהתנהגותו של שאול הייתה גורם בעל משמעות לפיצול זה בין שתי הקבוצות. ואף סיום הפרק, "ויהי כמחריש", עשוי להידרש לא רק לשבח, על ענוותנותו של שאול, אלא גם לגנאי - על ענווה יתרה שאינה ראויה למלך. וכבר נחלקו בכך המדרשים. מצד אחד, ידועים דברי הגמרא (יומא כב ע"ב):

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול - מפני שמחל על כבודו, שנאמר 'ובני בליעל אמרו מה ישענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש'.

עם זאת, נאמר במשנת רבי אליעזר (פרשה י):

ר' ינאי אומר: שתים עשרה מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. ראשונה, היה עניו, שנאמר 'הלא בן ימיני אנכי'. שנייה, שהיה שומע חרפתו ושותק, שנאמר 'ובני בליעל אמרו מי יושיענו זה ויהי כמחריש'; מהו 'כמחריש'? כמי שלא ידע.

דומה ששני המדרשים משלימים זה את זה. תכונת הצניעות היא אכן תכונה חיובית - אך לא ביחס למלך. ממלך מצופה לעתים לנהוג בתקיפות, ולא למחול על כבודו בשעה ששלטונו עלול להיפגע מהבלגתו.

ד. רצף האירועים

כעת נוכל לעבור לדון בכמה קשיים ברצף שבין סיפורנו ובין הסיפור הקודם, שבתחילת הפרק. ושני קשיים מרכזיים יש כאן. ראשית, למרות האמור לעיל ביחס לצניעותו של שאול, עדיין הדברים טעונים ליבון: מדוע נחבא שאול אל הכלים? כלום לא ידע שהוא עתיד להיבחר למלך?! כיצד ניתן ליישב התנהגות זו עם האמור לעיל "וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱ-לֹהִים לֵב אַחֵר... וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים"? מה הרוויח שאול מהתחבאות זו?

יתרה מזאת, בתחילת הפרק שולח שמואל את שאול לדרכו, תוך שהוא מודיע לו על האותות שבהם הוא עתיד לפגוש, ואף מציין מפגש עתידי ביניהם בגלגל (פס' ח). מדוע אפוא לא הזכיר שמואל את הכינוס המיועד במצפה? מדוע לא תכננו שמואל ושאול את האירוע?

ועוד זאת: מן הפסוקים נראה, ששמואל עצמו לא ידע אם שאול הגיע למצפה אם לאו - "וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּה': הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ?"; קשה מאוד להניח, ששמואל היה 'מבזבז' שאלה בה' לוּ ידע ששאול הגיע לאירוע. מה פשר התופעה?

דומה שלאור המגמה שהצענו לעיל (עיין שיעור מס' 16), הדברים מובנים מאליהם. עמדנו על כך, שלא סיפור אחד יש לפנינו על ייסוד המלוכה בישראל, כי אם שניים: האחד מתאר את הדברים מנקודת המבט השלילית כלפי רעיון המלוכה, ותחילתו בפרק ח'; והשני מתאר את האירועים מתוך הסתכלות חיובית כלפי מוסד זה - תחילתו בפרק ט', והמשכו בפרק י', עד לפס' טז.

דומה אפוא שיחידת הפסוקים שבה עסקנו הפעם איננה המשך ישיר של התיאור החיובי אשר בחלקו הראשון של הפרק. היחס השלילי שמבטאים פסוקים אלו כלפי רעיון המלוכה ברור לחלוטין, וכבר עמדנו על כך ששמואל חוזר בהם על דבריו בפרק ח', בדבר היותה של בקשת המלכות מאיסה בקב"ה. אשר על כן, נראה שיחידת פסוקים זו מהווה המשך לסיום פרק ח', ומתארת את המשך האירועים לפי הבחינה השלילית ביחס למלוכה.

וכך אפוא יש לראות את סדר הדברים. בסיומו של פרק ח' ציווה הקב"ה את שמואל "שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ", ושמואל פנה אל העם ואמר להם: "לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ". כפי שכבר ציינו בעבר, מדברים אלו נראה שהחובה למצוא את המלך מוטלת על שמואל. המשכו של תיאור זה בפסוקים שלפנינו: לאחר זמן מה אוסף שמואל את העם במצפה, לקראת ביצוע טקס ההמלכה שעליו נצטווה. היות שתיאור זה ממשיך את הבחינה השלילית ביחס למלכות, הרי שמבחינתו כל האמור עד כאן בפרק ט' ובחלקו הראשון של פרק י' כלל לא התרחש, ובתיאור זה טרם נודע לשמואל מיהו המלך הנבחר, וודאי ששמואל ושאול טרם נפגשו. לפי תיאור זה כלל לא ידעו, אם כן, שמואל ושאול על העתיד לעלות בגורל. שאול נחבא אל הכלים, מפני שלא העלה בדעתו כי הוא זה אשר יעלה בגורל, ואילו שמואל, שכלל לא הכיר את שאול, נאלץ לשאול בה' "הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ?".[6] לפי תיאור זה, זוהי גם פגישתנו הראשונה עם שאול, ודומה שמשום כך מתאר הכתוב רק כאן את שאול כ"שאול בן קיש".[7]

כך הגיעו שני התיאורים למצב שבו שמואל ושאול כבר נפגשו, ובשניהם בא לידי ביטוי תוארו המיוחד של שאול, שבא לו בשל גובהו החריג. בשני התיאורים גם חוזרת אותה מורכבות ביחס לתכונת הענווה של שאול: בתיאור החיובי של המלכות באה מורכבות זו לידי ביטוי בפרק ט', בשעה ששאול נראה צנוע וענו כלפי נערו, אך דומה שהוא גם נגרר אחריו; בתיאור השלילי של המלכות היא עולה, כאמור, מן השילוב של צניעותו עם הקלות שבה מחל על כבודו. שני התיאורים מעמידים, אם כן, את דמותו של שאול כמי שעולה בקנה אחד עם דרישות התורה מן המלך, אך בד בבד גם רומזים לנקודת החולשה העומדת בבסיס כישלונותיו (העתידים גם הם להיות מתוארים בשתי הבחינות, כפי שנראה בע"ה בהמשך).

 
 

[1] בפרק ח', יט נאמר: "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ". לאור זאת אומר רד"ק על הכתוב כאן "וַתֹּאמְרוּ לוֹ כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ": "יש מפרשים כמו 'לא' באל"ף, כי אותיות אהו"י מתחלפות", אך בהמשך הוא מביא את תרגום יונתן: "והנכון - כמשמעו, כמו שתרגם יונתן 'ואמרתון קדמוהי לית אנחנא מתפרקין אלהין מלכא תמני עלנא', והוא הוסיף בו מלת 'לא' באל"ף כמו שאמר בחדוש המלוכה 'ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו' ". לדעת רד"ק, התרגום הוסיף את המילה 'לא' מדעתו. ואולם, ייתכן שלפני התרגום עמדה נוסחה הגורסת 'ותאמרו לו: לא כי מלך תשים עלינו'.

[2] ושם (שיעור מס' 11, הערה 3) עמדנו על השאלה מדוע נחשבת המצפה כמקום כינוס "אל ה' ".

[3] שלושה גורלות יש כאן - שבט, משפחה ואיש; בעוד שהגורל שהוטל בפרשת עכן כלל ארבעה שלבים - שבט, משפחה, בית אב ואיש (יהושע ז', טז-יז; אמנם בתרגום השבעים מופיע אף כאן גורל גם בתוך משפחת המטרי). רד"ק כתב: "מקרא קצר, כי קודם לכן הקריב משפחת המטרי לגברים ואז נלכד שאול". וייתכן, שבפרשת עכן היה רצון לערב באופן בולט את בית האב, כמי שהאשם רובץ גם לפתחו, בעוד שכאן בית האב אינו רלוונטי, וכפי שכבר נאמר לעיל - "ומי אביהם?".

[4] הצירוף 'נחבא אל הכלים' הפך בשפה העברית לביטוי שגור שמשמעו: 'אדם ביישן'. במשמעו המקורי הוא מתייחס, כנראה, למקום האחסון של כלי החול, שהושארו מחוץ למקדש, עיין, למשל, להלן י"ז, כב - "וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים"; כ"ה, יג; ל', כד.

[5] זאת בניגוד לשלושת האנשים שעלו לבית אל, שעוד לפני שידעו על מינויו של שאול למלך כבר נתנו לו "שתי לחם" (עיין פס' ג-ד). ורד"ק כתב: "שהוא מנהג שמביאים מנחה למלך ביום שהוקם מלך".

[6] בדרך זו ניתן גם ליישב את ההבדל בין תיאורי משפחתו של שאול בפרקנו ובפרק ט'. בפרק ט' (פס' א-ב) מובא ייחוסו של שאול בפירוט: "וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל. וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל...". בפרקנו, לעומת זאת, נאמר "וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ". השם "משפחת המטרי" כלל אינו נזכר בפרק ט', והדבר מבליט את ההבדל שבין שני התיאורים. פער זה מובן אם נקבל את ההנחה שמדובר בשני תיאורים שונים.

[7] לוּ היה התיאור כאן המשך של האמור לעיל, די היה לכתוב "וילכד שאול", שהרי כבר ידוע לנו מי הוא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)