דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק י"ח | שני יסודות בתורת הגמול

לרפואתה של חנה אסתר בת שרה מירל, אשתו של בוגר שזקוקה לרחמי שמים, בין חולי עם ישראל
25.04.2018
קובץ טקסט
א. הטענה הראשונה
פרק י"ח עוסק ביסודות בסיסיים של תורת הגמול במקרא. בפרק שני חלקים, וכל אחד מהם מתמודד עם תפיסה שגויה אחרת של בני ישראל. החלק הראשון (פס' א–כ) דן ביחס בין הגמול לאדם עצמו ובין הגמול לזרעו. החלק השני (פס' כא–לב) עוסק בשאלה כיצד יש לדון אדם ששינה את דרכו במהלך חייו. נתחיל אפוא בחלק הראשון.
כמו הפרק הקודם, גם פרקנו נפתח במושג 'משל', אלא שכאן אין הכוונה לסיפור שלם, כי אם לפתגם שהיה שגור על פיהם של יושבי ירושלים:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה:
אין זו ההתמודדות הראשונה של יחזקאל עם פתגמיהם של אנשי ירושלים. כבר עמדנו בפרקים הקודמים על ההתמודדות עם פתגמים כמו "לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (י"א, ג), "רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (שם, טו) ו"יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן" (י"ב, כב). הפתגם שלפנינו מתריס אף הוא כלפי מעלה: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה!".
מה עומד מאחורי טענה זו? ראשית נציין כי יש במקרא עדות נוספת שטענה זו נשמעה בארץ ישראל, בספר ירמיהו (ל"א, כח): "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". אשר לעצם הטענה, יש שתי דרכים להבינה. לדעת רד"ק, היא נאמרה כטרוניה כלפי מעלה, כמה שנאמר במגילת איכה (ה', ז): "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ", כלומר העם טוענים שהם הולכים בדרך הישר, אך משלמים את המחיר על חטאי אבותיהם. אך רש"י הבין שמשמעותה של הטענה הפוכה – העם חשו שגם אם הם חוטאים, לא הם שייענשו על חטאיהם, כי אם ילדיהם: "כך דרכו של הקדוש ברוך הוא, האבות חוטאים והבנים לוקים! שהרי כמה שנים חטאו מלכי ישראל קודם שגלו. ואף אנו לא נדאג ללקות בעונינו".
הגם שבמבט ראשון פירושו של רד"ק יותר מתקבל על הדעת, על דרך הפשט פירושו של רש"י דווקא הוא שעולה בקנה אחד עם המשך הדברים. לאחר שהנבואה שוללת באריכות את הגישה הזו, היא שבה ומתארת את טענת העם: "וַאֲמַרְתֶּם: מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב?" (פס' יט) – משמע שאכן העם ציפה שהבנים הם שייענשו על חטאי אבותיהם.[1] יתרון נוסף בפירושו, שהוא עולה בקנה אחד גם עם כמה מהפתגמים הקודמים שראינו, שבהם הביע העם תחושת ביטחון שגם אם תבוא פורענות, היא לא תבוא בקרוב אלא בעתיד הרחוק, והם עצמם לא יינזקו ממנה. במיוחד בולטת הזיקה בין האמור כאן "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" ובין האמור לעיל י"ב, כב: "מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן".
כך או כך, יחזקאל דוחה טענה זו מייד, ומציב מולה גישה הפוכה:
(ג) חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: (ד) הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:
על פי גישה זו, כל אדם נידון על פי מעשיו שלו, ומי שחטא ייענש על מעשיו בעצמו, ולא זרעו. כך השיב גם ירמיהו על טענה זו: "כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו" (שם ל"א, כט). על מנת לבסס טענה זו הנביא פותח במילים "כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה", כאומר: אין מה שמכריח את ה' אם להעניש את האב או את הבן, ולכן אם יחטא האב, ייענש הוא עצמו, ואם ייענש הבן – אות הוא שגם הבן עצמו חטא, שכן ה' איננו מעניש את הבן על חטאי אביו.
 
ב. ההדגמה
על מנת להדגים את דרך ההשגחה האמיתית, הדנה כל אדם על פי מעשיו שלו, יחזקאל מציג שלושה דורות – סב, אב ונכד – שכל אחד מהם הולך בדרך אחרת, ועל פיה בלבד הוא נידון. הדור הראשון הוא הסב, ההולך בדרך ישרה, הן בין אדם למקום הן בין אדם לחברו, ומשום כך זוכה לחיים:
(ה) וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: (ו) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל[2] וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב: (ז) וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב[3] גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד: (ח) בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ: (ט) בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
בנו של אותו צדיק עושה ההפך הגמור מאביו, ולפיכך הוא נידון למוות:
(י) וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה:[4] (יא) וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא: (יב) עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה: (יג) בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי[5] לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה:
והינה, בנו של אותו רשע עוזב אף הוא את דרכי אביו וחוזר לדרכו של סבו, לפיכך לא ימות בעוונו כאביו, אלא יידון לחיים כסבו:
(יד) וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן: (טו) עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא: (טז) וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד: (יז) מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה: (יח) אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ:
יש לתת את הדעת על הצגת הדברים בדרך זו. אפשר שלא באה אלא להדגים את הטענה, אך אפשר גם שהיא נותנת ביטוי לתופעה כללית הרווחת בעולם, שכל דור מחפש את דרכו הייחודית, ומשום כך דבר טבעי הוא שהבן הולך בדרך הפוכה מדרכו של אביו. מכל מקום, המסר ברור וחד: כל אדם נדון על פי מעשיו שלו, ולא על פי מעשי אבותיו.
כעת הנבואה חוזרת לטענתם של בני ישראל, ולסיכום היא שבה ושוללת אותה:
(יט) וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה: (כ) הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע [רשע כתיב] עָלָיו תִּהְיֶה:
 
ג. פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים?
המסר הברור של הנבואה מעורר קושי גדול: האומנם זוהי תורת הגמול שהכיר עם ישראל? כלום באמת המסר של התורה הוא "בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב"? והלוא כבר מפורש בעשרת הדיברות: "כִּי אָנֹכִי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֵ‑ל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ', ד)! כיצד אפוא ניתן לטעון שעל פי התורה אין שיני הבנים קהות בגלל הבוסר שאכלו אבותיהם?
חז"ל הציעו שני כיוונים להתמודד עם הקושי. הם עימתו את הפסוק מעשרת הדיברות עם פסוק בתורה עצמה, שלכאורה עולה בקנה אחד עם נבואת יחזקאל כאן: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כ"ד, טז). היה ניתן לפתור את הקושי בפשטות: בספר דברים מדובר על בית דין, שצריך לדון כל אדם על פי מעשיו, אך הקב"ה ביכולת השיפוט הרחבה שלו, הנסתרת מעיני אדם, אכן יכול להיות "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים". אבל חז"ל הלכו בדרך אחרת: "הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" (ברכות ז ע"א). פתרון זה מתיישב עם דברי יחזקאל בפרקנו, שבנים שאינם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא ייענשו בחטאי אבותיהם, ואכן "בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב".
ואולם, במקום אחר התמודדו חז"ל ישירות עם הסתירה שבין הפסוק בעשרת הדיברות ובין האמור בפרקנו, ושם הציעו פתרון רדיקלי לבעיה: "אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום... משה אמר 'פוקד עון אבות על בנים', בא יחזקאל וביטלה: 'הנפש החוטאת היא תמות' " (מכות כד ע"א). לפי דברים אלו, אכן יש סתירה בין הפסוקים, ומקורה בשינוי דרכי ההנהגה של ה' בעולם בעניין הגמול. אכן, על פי תורת משה ה' מעניש את הבנים על חטאי אבותיהם, אך יחזקאל ביטל הנהגה זו וקבע שאדם מת אך ורק בשל חטאיו שלו, ובנים לא ייענשו עוד בעוון אבותיהם.
ייתכן שמן האמור לעיל ניתן להסביר מדוע באמת נשתנתה הנהגת ה' בעניין זה. הענשת בנים בחטאי אבותיהם גרמה לאבות לחשוב שהם עצמם לא ייענשו על חטאיהם, ומשום כך הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, וזרעם הוא שישלם את המחיר. ההנהגה המקורית התבססה על הקשר שבין האבות לבנים, שהיה כה הדוק עד שאדם לא הפריד בין עונש שיבוא עליו לבין עונש שיבוא על צאצאיו, ודי היה להזהיר שהוא או זרעו ייענשו על מעשיו כדי להרתיע מעונש. אך בזמן מסוים, אולי בעקבות שינוי חברתי והתרחקות מה מהמעטפת המשפחתית, התרופף מעט הקשר שבין אבות לבנים, וענישת הבנים חדלה להיות גורם מרתיע. או אז השתנתה ההנהגה הא‑לוהית, ונקבע שמעתה ואילך "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת", ושוב לא יידחה העונש לדורות הבאים.
 
ד. הטענה השנייה
מכאן הנבואה עוברת אל היסוד השני בתורת הגמול, ולפיו אדם נדון על שם סופו: הרשע יכול לתקן את דרכו, ואז יידון לחיים, ולעומת זאת צדיק שישוב מדרכו וינהג בדרכי הרשע, ייענש. טענת העם בעניין זה מובאת בהמשך הדברים, ותחילה מוצג העיקרון על שני חלקיו:
(כא) וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת: (כב) כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה: (כג) הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה:
(כד) וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי[6] כָּל צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת:
עיקרון זה טבוע בנו היטב, והרי הוא יסוד התשובה מצד אחד, ומצד שני, הוא הנותן שדינו של אדם נקבע על פי התנהגותו בסוף ימיו, וכשם שאפשר לתקן, כך אפשר גם לקלקל. ואולם, מתברר שבאוזני העם נשמע רעיון זה מופרך, ומתפתח סביב עיקרון זה ויכוח, שמפאת חשיבותו הוא מופיע בפסוקים הבאים פעמיים:
(כה) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ‑דֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ: (כו) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת: (כז) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה: (כח) וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב [וישוב כתיב] מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת:
(כט) וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ‑דֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן:
פעמיים חוזרת הטענה "לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ‑דֹנָי". נראה שבעיני העם אכן לא התקבל רעיון התשובה (והיפוכו) על הדעת. הכיצד ייתכן שמעשיו של האדם יימחקו כלא היו, והוא לא יידון על כל המעשים שעשה בחייו במלואם, טובים כרעים?
אבל הנבואה מציגה כאן את רעיון התשובה, אף על פי שאין הוא מתקבל על הדעת האנושית. אכן, אדם שיעשה תשובה ויתקן את מעשיו, "כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ!". זוהי מגמתה המרכזית של הנהגה זו – לעודד את האפשרות לתקן ולשוב, כפי שהנבואה ממשיכה במפורש:
(ל) לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן: (לא) הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: (לב) כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ:
תורת הגמול מדגישה אפוא את היכולת שיש לאדם לקבל אחריות על גורלו בכל רגע בחייו. אל לחוטא להתייאש כשיבין שדרכו רעה; תמיד פתוחה בפניו האפשרות לעשות תשובה ולתקן. אך גם הצדיק אינו יכול לנוח על זרי הדפנה של צדקותיו, ועליו להתמיד בדרכו הטובה עד סופה, שאם לא כן, יישכחו כל מעשיו הטובים.
ובכן, שלא כפרקים הקודמים, שהציגו את החורבן כעובדה מוגמרת, נבואה זו מציבה בפני העם קריאה חריגה לתשובה. דומה ששוב עומדת לפנינו ההבחנה שבין העם בכללותו לבין היחידים:[7] הגם שברמה הציבורית נחתם גורלם של העם ושל המקדש, עדיין עומדת בפני כל פרט הבחירה בין חיים למוות – "אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם".[8] הדבר בולט במיוחד בהבדלי הניסוח בעניין הלב החדש והרוח החדשה. במה שנוגע לציבור כולו, יקרה דבר זה רק בעתיד, לאחר שישובו הגולים לארץ, והוא יהיה חלק ממהלך א‑לוהי כפוי, שיקרה גם ללא צעדים מצידו של עם ישראל, כפי שראינו לעיל (י"א, יט): "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם". אך במה שנוגע לפרטים, יש לכל אדם בפני עצמו הבחירה לפעול ביוזמתו על מנת להגיע למציאות זו: "וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה".
 
[1]   רד"ק נדחק בפירוש פסוק זה על פי שיטתו: "כי אתם תאמרו אלי כשאומר לכם מדתי זאת: מדוע לא נשא הבן בעון האב, כמו שאנו רואים אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו?". לפי פירושו, העם טוען כאן טענה חדשה, הפוכה לקודמתה: בתחילה הלינו על שהם נענשים, לדעתם, בעוונות אבותיהם; ואילו עתה, בתגובה לדוגמה שהביא יחזקאל, הם תמהים מדוע לא נשא הבן בעוון האב באותו מקרה. לפי פירוש רש"י, הטענה היא אותה טענה שעלתה מלכתחילה, שאין אדם אמור להיענש על חטאיו, אלא בניו הם שנענשים עליהם.
[2]   כלומר לא אכל מזבחי עבודה זרה, שהיו מקריבים אותם "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים י"ב, ב).
[3]   כלומר קיים את הציווי "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כ"ב, כה).
[4]   המשפט קשה, הן בגלל המשמעות הסתומה של המילה "אָח", הן בגלל שאלת היחס בין המילים "וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה" ובין מה שנאמר מייד לאחר מכן: "וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה". על פי תרגום יונתן, הכוונה שהוא עשה לאחיו אחד מן הדברים האלה; ואולי התרגום מבוסס על הנאמר להלן פס' יח, "אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו", ששם המילה 'אח' אכן מתפרשת במשמעות של קרבת משפחה. רד"ק פירש שהמילה 'אח' היא קיצור של המילה 'אחד'. ואילו שד"ל הציע שאין זו מילה בעלת משמעות תוכנית, כי אם קריאת צער, כמו לעיל ו', יא: "הַכֵּה בְּכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר אָח אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל". נראה שלפי כל הפירושים, המילים "מֵאַחַד מֵאֵלֶּה" מוסבות על המעשים הרעים שסופר לעיל כי אביו הצדיק נמנע מהם.
[5]   המילה "וחי" היא משפט תמיהה, ויש לפסק את המשפט כך: "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח – וָחָי?! לֹא יִחְיֶה!". וכן הוא גם להלן פס' כד.
[6]   ראו הערה 5.
[7]   על הבחנה זו עמדנו עליה לעיל פרק ג', בביאור הסתירה שבין 'נבואת הצופה' ל'נבואת האלם'.
[8]   אומנם גם פסוקים אלה פונים ל"בית ישראל", אך אין כוונתם לגורל המשותף של עם ישראל, אלא לכל אדם ואדם מבית ישראל. תדע שכן הוא, שהרי הפסוקים אינם מדברים בגלות ובחורבן, כי אם במוות, שהוא עונש פרטי ליחיד: "וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)