[בסוף השיעור יש טבלה שמשווה את ההבדלים בין ויקרא לדברים]

פתיחה

פרשיית מאכלות אסורות בספר דברים יכולה להיראות ממבט ראשון כמעין תקציר של הפרשייה בויקרא י"א. באופן כללי היא חוזרת על העקרונות של הפרשייה שם:

–  סיווג בעלי החיים לארבע קטיגוריות: חיות, דגים, עופות ושרצים.

– הגדרת סימני הטהרה זהה: בחיות: מפרסת פרסה, שוסעת שסע ומעלת גרה, בדגים: סנפיר וקשקשת, בעופות – רשימת אסורים דומה. בשרצים – אכן יש הבדל – כפי שיתברר להלן.

– רשימת החיות האסורה זהה: גמל, ארנבת, שפן וחזיר.

הדמיון הכללי בעקרונות ובפרטים, וגם בנוסח האסורים – הוא מובהק. ועם זאת – אין הפרשיות שוות. ההבדלים ניכרים הן בשינויי סגנון, בחסרות וביתרות, וגם בכמה פרטי דינים שיכולים להיות משמעותיים.

הנחת העבודה של פירושנו היא כי פרשה החוזרת על פרשה קודמת לא נשנתה אלא מפני שנתחדשו בה דברים. מהם בפרטי ההלכות, ומהם בערכים ובעקרונות המנחים את הפרשה כולה. בעיוננו להלן ננסה תחילה לתאר את המאפיינים המיוחדים של הפרשייה בדברים, ואח"כ לעמוד על ההבדלים בשורשים ובמגמות, ומתוך כל זה להסביר את ההבדלים שבפרטים.

 

מסגרת הפרשה

מסגרת הפרשה נראית ככתובה בדרך של חתימה מעין פתיחה. בפסוקי הפתיחה אנחנו מוצאים את הפסוק בעל האופי העקרוני: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, ב') ובחתימה חוזר המוטיב העיקרי: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כ"א).

בספר ויקרא לעומת זאת, מסגרת זו לא קיימת. הפרשייה נכנסת מיד לעיסוק בחומר ההלכתי: "זאת החיה אשר תאכלו...". אמנם, יש לה חתימה משלה: "כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". ברי שמושג הקדושה משותף לפרשיות בויקרא ובדברים, אך הבדל יש ביניהם. בעוד שבויקרא הקדושה מופיעה כתביעה וכדרישה הכרוכה בקדושת השם, ובמשמעה להידמות ולהתקרב לה' ע"י ההתקדשות, הרי שבדברים הקדושה היא נתון ולא דרישה, מעין קביעה קטיגורית אודות האומה: אתם "עם קדוש", ומן הנתון הזה נגזרים כמה וכמה אסורים.

נחזור כעת לפתיחה. הפרשייה פותחת בשתי מצוות שאין להן זיקה למאכלות אסורות:

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"   (דברים י"ד, א'-ב').

מה הקשר בין איסור "לא תתגודדו" ו"איסור קרחה" לפרשיית מאכלות אסורות? שני אסורים אלה נוגעים לאופנים שונים של פגיעה בגוף, שהתורה אוסרתם. ממבט ראשון אפשר שזה המשך לעיסוק בענייני עבודה זרה והליכה בחוקות הגויים בהם עסקה התורה בדברים י"ג, שכן מדובר בנוהגים שהיו מקובלים בין האומות כתגובה לאבדן ומוות. גם הנימוק: "כי עם קדוש אתה" לשני האסורים, מוכיח שיש כאן הדרכה להבדלה בין מנהגי ישראל למנהגי העמים. אולם הסבר זה אינו מספק שכן, כאמור, העיקרון המנמק: "כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך", מהווה באופן ברור פתיחה וחתימה לפרשית מאכלות אסורות דווקא. ייתכן לומר ששני אסורים אלה מעבירים אותנו מעיסוק בעולם של עבודה זרה לתחום האכילה והקדושה, ובאמת שורשיהם בשני העולמות, וראה להלן.

ומה בחתימת הפרשה? הפסוק האחרון אומר:

"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"   (דברים י"ד, כ"א).

כנגד שני האיסורים שבפתיחה באים שני איסורים אחרים: איסור אכילת נבלה ואיסור בשר בחלב ("לא תבשל גדי"). אמנם, סיווגם של שני איסורים אלה בכלל פרשיית מאכלות אסורות מובן יותר, שכן שניהם עוסקים באיסורי אכילה. ואף שעיקרה של פרשת מאכלות אסורות עוסקת בסיווג של מינים אסורים, ואיסור נבלה ובשר בחלב עוסק באופנים אסורים של אכילה – הרי ממשפחה אחת הם.

כפי שראינו, גם הצמד: לא תתגודדו ואיסור קרחה, וגם הצמד: איסור נבלה ובשר בחלב – מנומקים בכך ש:"עם קדוש אתה לה' א-לוהיך". האם יש ביניהם זיקה עמוקה וספציפית יותר? נראה בהמשך.

 

איסורי האכילה - פרטי הדינים

ננסה לעמוד על ההבדל המהותי בין משמעות איסורי האכילה בויקרא למשמעותם בדברים תוך התייחסות לשלושה סוגי הבדלים:

א. הבדלים בפרטים בנושאים המשותפים

– בהמות וחיות – התורה מפרטת את המינים הטהורים: "שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים י"ד, ד'-ה'). בספר ויקרא נזכרו רק סימני הטהרה, ללא רשימה מפורטת.

– עופות – בדברים יש שני פסוקים קצרים העסוקים בהיתר האכילה: "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ" (דברים י"ד, י"א), "כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ" (דברים י"ד, כ') – ובויקרא נזכרו רק העופות הטמאים.

– שרץ העוף – בויקרא ישנם סוגים שאפשר לאכול: "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא י"א, כ"א) ואילו בדברים יש איסור גורף: "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף... לֹא יֵאָכֵלוּ" (דברים י"ד, י"ט).

– בניגוד לפרשייה בויקרא בה משמשים שני מונחים נבדלים להגדרת המינים האסורים: החיות והשרצים מוגדרים כ"טמאים", ואילו הדגים והעופות מוגדרים כ"שקץ", הרי שספר דברים מתאר את כל המאכלות האסורים במונח "טמאים".

 

ב. נושאים גדולים שאינם מופיעים בדברים ומופיעים בויקרא

– דיני טומאת אוכלין – לאחר סקירה של ארבע הקבוצות האסורות באכילה: חיות, דגים עופות ושרצים, פונה הפרשה בויקרא לעסוק בדיני טומאה וטהרה. כחצי מהפרשייה עוסקת בהיבטים שונים של טומאת אוכלין, הכוללים בעיקר שתיים מתוך ארבע הקבוצות: טומאת בעלי חיים וטומאת שרצים. בעלי החיים הטמאים מתחלקים לשתיים: הטמאים, כלומר: האסורים באכילה – שתמיד הם טמאים במותם; ובעלי החיים הטהורים – שרק אם נתנבלו – הם טמאים, אבל בשחיטתם הם טהורים.

– נשים לב: לפי הפרשה בויקרא אין דין טומאה לעופות ודגים. המונח שספר ויקרא משתמש בו כמגדיר את איסורם של העופות והדגים הוא "שקץ". הדגים והעופות משוקצים, כלומר: יש לסלוד מפניהם ולדחותם – ולכן הם אסורים. נראה שהבהמות והשרצים אסורים לא מפני שהם משוקצים – אלא בזיקה לטומאתם. לאמור, איסורי האכילה נחלקים לשניים: הטמאים והמשוקצים. לחלוקה זו אין זכר בספר דברים, ואין זכר לעיסוק בענייני טומאה כשלעצמם. הפרק שלפנינו עוסק רק במאכלות אסורות. לשון 'טמא' היא רק תיאור של איסור ולא של תהליך הטומאה שאנחנו מכירים בויקרא.

 

ג. תוספות משמעותיות שנוספו בדברים

– ההגדרה הכללית של איסורי אכילה המופיעה בפתיחת הפרשייה: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים י"ד, ג') – המונח תועבה כמגדיר של איסורי האכילה לא נמצא כלל בספר ויקרא.

– שני האסורים שבפתיחה: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים י"ד, א'), ושני האיסורים שבסיום: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" ו"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים י"ד, כ"א) אינם מופיעים בפרשייה בויקרא.

 

טומאה או איסור

מכל הנ"ל עולה שפרשת מאכלות אסורות בספר ויקרא היא חלק מהעיסוק בטומאה ובטהרה. אמנם, מיד אחריה באות פרשות תזריע ומצורע שעוסקות בכל טומאות האדם, אך בעצם טומאות האוכלין פותחות את קובץ הטומאה והטהרה בספר ויקרא. במבט כללי יותר, קובץ הטומאה ממוקם בין היום השמיני – יום ההתגלות וחנוכת המשכן שבו אירע גם השבר הגדול של מות נדב ואביהו, לבין פרק ט"ז – כניסת כהן גדול לקודש הקודשים ויום הכפורים. המודעות לטומאה ולטהרה מחדדת את תודעת הקודש ורגש היראה כלפיו. הטומאה איננה איסור או מצווה, אלא מצב שיש לו הגדרות הלכתיות. פרשיות הטומאה כולן כתובות בסגנון קזואיסטי, כלומר: אם המצב כך – אזי יש לעשות כך: "כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם... יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא י"א, כ"ז-כ"ח). אין כאן איסור או מצווה – אלא נהלים ותהליכים שיש לבצעם כדי להשיג טהרה. אפשר שזו משמעותה של הקריאה להתקדש מפני קדושת השם: אדם הרוצה להתקרב אל הקודש, כלומר: להיות חלק מעולם הקדושה, להתקרב אל ה', צריך להיטהר מטומאתו. במונחי ההלכה – הטומאה איננה אסורה בגבולין, עבור מי שנשאר במרחב החולין, אך אסורה על הבאים אל המקדש או אוכלים קדשים. פרק עבודת כהן גדול יוכיח, שהרי תכלית מרכזית של העבודה היא: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט"ז, ט"ז) – דהיינו – הפרשה עוסקת בכפרה על טומאות בני ישראל.

אמנם בפרשייה בויקרא נמצאים גם איסורי אכילה שתחת הכותרת: "שקץ" – ואין להם זיקה לעולם הטומאה. ניתן דעתנו על כך: הבהמות והשרצים הקרובים לעולמו של האדם – אסורים באכילה מפני שהם טמאים. טומאתם נובעת מקרבתם לעולם האדם ומהיותם בסביבתו. ככל שהחיים קרובים יותר לאנושי – כך המוות שלהם מטמא יותר. האדם המת הוא אבי אבות הטומאה. בעלי החיים המטמאים – קרובים יחסית לעולם האדם – ולחייהם יש ערך גבוה יחסית הגורם למותם להיחשב גם הוא בעל ערך. העופות והדגים – השייכים למרחבי חיים אחרים, אינם טמאים – מפני שחייהם רחוקים מאוד מעולם האדם. אמנם, חלקם אסורים באכילה אבל לא כטמאים אלא כמשוקצים, כלומר: יש סלידה והרחקה מהם הקשורה כנראה לתכונות מסוימות שיש להם, למשל: עופות דורסים וכיו"ב.

נראה שהפרשה בדברים התנתקה לחלוטין מעולם הטומאה כמכונן איסורי אכילה, ואיסורי האכילה שלה שייכים לגמרי למרחב נורמטיבי עצמאי. האיסורים הם קטיגוריים, כלומר: הם שייכים לעולם של טוב ורע ולא של טומאה וטהרה. נראה שזו המשמעות של הגדרת כל איסורי האכילה תחת הכותרת: "לא תאכל כל תועבה". המונח תועבה מקביל למונח שקץ, הנזכר בויקרא, כפי שמוכיח הפסוק הבא: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז', כ"ו), כלומר: המשוקץ הוא המתועב. ספר דברים מייבא, אם כן, מספר ויקרא, את התפישה של המאכלות האסורים כדבר שהנפש צריכה לדחות ולסלוד ממנו, ולא כטומאה, ומחיל אותה על כל איסורי האכילה.

ניתוח זה מעלה שתי שאלות:

א. אם אכן זה הפשר של ההבדל בין ויקרא לדברים היינו מצפים שלשון "טמא" תוחלף בלשון "שקץ". וממילא הבדל זה יובן בפשטות.

ב. הפסוק בדברים אומר: "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ" (דברים י"ד, ח') – הרי שיש כאן דין טומאה, העוסק במגע בנבלה, וזה סותר לכאורה את שאמרנו שפרשה זו איננה עוסקת כלל בטומאות.

נתרץ ראשון ראשון:

א. נראה לומר שמשה רבנו נוקט לשון טומאה דווקא כדי לנטרל אותה ממשמעה המקורי. כלומר: לא בדיני מקדש וקודשיו עסקינן, אלא הטמא הוא האסור באכילה. הזהות הזו נוצרת על ידי הזיהוי של "כל תועבה" בכותרת עם הפרטים הטמאים. בעוד שספר ויקרא יוצר, כאמור, הבחנה בין התחומים, הרי ספר דברים מאחד את כולם תחת כותרת כללית: "תועבה", ואת כל פרטי האסורים קובע כ"טמאים" כלומר –כאסורים באכילה. השימוש של ספר דברים בלשון טומאה כלפי דגים או עופות שאינם טמאים כלל ועיקר, מנטרל את המונח ממשמעו המקורי, ומשאיר אותו כאיסור בלבד.

ב. למרות שהאיסור: "ובנבלתם לא תגעו" נראה לכאורה כדין מדיני הטומאה, הרי קריאה נוספת מלמדת שאיסור לפנינו ולא דין טומאה. ההוראה היא מוחלטת, ללא תנאי, כלומר – היא מדברת בשפה של איסור ולא בשפה של טומאה: "ובנבלתם לא תגעו". נראה שלפי פשוטו של מקרא התורה אוסרת כאן גם מגע נבלה, ולא רק מגדירה אותו כטמא. אפשר שיש באיסור המגע הרחבה של איסור האכילה. במבט נוסף ניתן להוכיח טענה זו מפני שפסוק זה הוא יבוא ישיר מתחילת הפרשייה בויקרא, שם הוא איננו ממוקם בחלק של הפרשה העוסק בטומאות, אלא דווקא בחלק הראשון, העוסק באיסורי אכילה:

"וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם"   (ויקרא י"א, ז'-ח').

כלומר: גם בויקרא האיסור לגעת בנבלה איננו מופיע במסגרת הלכות טומאה אלא במסגרת איסורי אכילה.

 

למשמעות הפתיחה והחתימה

הפתיחה – משה רבנו פותח בשני הציוויים: "לא תתגודדו" ו"לא תשימו קרחה". אין ספק שמדובר בפציעות שונות של הגוף. אך מה ההקשר של האיסור? רש"י מפרש:

"לא תתגודדו – לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים"   (רש"י דברים י"ד, א').

האיסור לפגוע בגוף נובע מעמדה ראשונית של יחס מכובד לגוף הישראלי. אפשר לומר: "כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך", וקדושת ישראל כוללת גם את קדושת הגוף, כבודו וחשיבותו. רש"י מבאר זאת דרך המילים: "בנים אתם" המבטאות את חשיבותו של האדם מישראל וזיקתו לקב"ה – גם בגופו. בן המלך שמופיע פצוע וחבול – פוגם בכבודו של מלך. אמנם, רש"י איננו מתייחס למופע הראשון של איסורים אלה בתורה. איסור קרחה מופיע כלשונו בספר ויקרא, ואיסור גדידה המנוסח כנראה בלשון שרטת:

"לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת"   (ויקרא כ"א, ד'-ה').

איסור קרחה במקורו בויקרא הוטל רק על הכהנים, ואין ספק שההקשר שלו הוא היחס למוות. הרמב"ן עמד על כך ולאור זה פירש גם את הפסוקים בדברים:

"גם זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה בכהנים, "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם... וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כ"א, ה'), ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לא-להיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' א-להיכם כמו הכהנים, אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם: ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת. ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר "וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם" ­(ויקרא כ"א, ו'), והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם"   (רמב"ן דברים י"ד, א'-ב').

רש"י, אם כן, מבין שאלה מצוות הקשורות לקדושת הגוף היהודי. באומות העולם אין יחס רוחני מיוחד של כבוד וחשיבות לגוף. הרמב"ן לעומת זאת מבין שהאיסור הוא הקירבה למוות והכניעה אליו: "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". בעוד שרש"י הבין שדיבר הכתוב בהווה, אבל האיסור מתמקד בעצם הפגיעה בגוף, הרמב"ן מדגיש את המשמעות של המעשה בהקשר של הביטול אל המוות. כאשר אדם שורט את גופו בצערו על מתו, הוא מדגיש את הסופיות שלו, כאומר: הבשר לא שווה כלום, הגוף חולף. לעומת זאת מציאות החיים הישראלית היא מציאות של קדושת החיים, גם בגוף. אמת, הגוף חולף, אבל בחיים חיותו של אדם כשהנפש נמצאת בגוף, לא רק הנפש קדושה, אלא גם הגוף שהיא פועלת דרכו. על דרך זו יש להסביר גם את איסור "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" – שהוא בזיון הגוף האנושי שמשמעו: "קִלְלַת אֱ-לֹהִים" (דברים כ"א, כ"ג) כלומר: פגיעה בכבוד ה'.

היחס השלילי אל המוות, והכניעה אליו, בא לידי ביטוי בויקרא רק באשר לכהנים, משרתי ה' במקדשו. המוות הוא בעיה, הוא טומאה, אך זה בעייתי רק עבור מי שעומד לפני ה'. במרחב החולין המוות הוא תופעה בין תופעות, ולטומאה אין משמעות איסורית. דברי הרמב"ן מאירים את החידוש הגדול של הפרשה בדברים, בה פורצים האיסורים על הפגיעה בגוף מהמרחב המוגדר של הקודש והמקדש אל החיים כולם. מה שאסר ספר ויקרא על הכהנים – בגלל קדושתם, נאסר על כל אדם מישראל – כי הוא "עם קדוש". מעתה – קדושת הגוף לפי רש"י, או הסלידה מהמוות לפי הרמב"ן – הם אידאה כלל ישראלית.

החתימה – התורה אומרת: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (דברים י"ד, כ"א) – האם זו מצווה מחודשת או מבוארת? כמה פסוקים יכולים להיות ברקע האיסור הזה:

א. למדנו בויקרא: "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" (ויקרא י"א, ל"ט), הרי שכאן מדובר על טומאת אכילת נבלה, אלא שמלשון הפסוק ומהקשרו ברור שמדובר על טומאה כמצב הלכתי שהיא תוצאה של האכילה, ולא על איסור אכילה קטיגורי. האוכל כמו הנוגע – נטמא, אך איננו עובר על איסור. כפי שראינו קודם – בעוד שהמקור בויקרא עוסק בטומאה, הפסוק בדברים הופך טומאה לאיסור, ומוציא אותה מהקשרה המקדשי אל המרחב האזרחי-חולי.

ב. בפרשת משפטים נאמר: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כ"ב, ל'). האיסור כאן הוא על אכילת בשר טריפה. טריפה לפי פשוטו של מקרא היא חיה שנטרפה, ויש איסור לאכלה. להלן נעמיק יותר בניתוח הפסוק הזה, אך נאמר כבר כעת שמסיבה מסוימת התורה אוסרת בפרשת משפטים דווקא טריפה ומורה להשליכה לכלב, ובדברים דווקא נבלה ומורה לתת אותה לגר או לנכרי.

ג. בפרשת אמור נאמר – "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה" (ויקרא כ"ב, ח') – כאן כבר יש איסור מוחלט לאכול נבלה, אך הוא מוטל רק על הכהן, וגם – האיסור נועד למנוע טומאה, כלשון הפסוק: "לטמאה בה", כלומר – הוא מוגבל למרחב הכהונה ולבעיה של הטומאה. ברור שהאיסור על נבלה בפרשתנו נאמר לכל ישראל, וברור גם שההקשר שלו איננו טומאה, אלא קדושת העם הקדוש.

נראה שהכל הולך אל מקום אחד. גם פסוקי הפתיחה וגם פסוקי הסיום מרחיבים את האמור בספרים שמות-ויקרא – ובהרחבתם הם מוסיפים קומה חדשה וחשובה של משמעות ושל עבודת א-לוהים. בדיוק כמו שכתב הרמב"ן על איסור "קרחה" שיצא מגבולות המקדש אל המרחב האזרחי-חולי, אל הגבולין, כך קורה גם לאיסור נבלה. הנבלה בספר ויקרא פסולה מפני טומאתה. הכהנים, שמוגדרים כקהל נבדל המיועד לקודש, מוזהרים עליה באיסור תמידי, מפני שהטומאה סותרת את מהותם, כקרובים ומשרתים בקודש, אך עבור האדם מישראל אין הנבלה אלא טומאה ככל הטומאות, שיש להיטהר ממנה, ולא דבר האסור באכילה. המהפך בדברים מצביע על הגדרה מחדש של היקף הקדושה: לא רק הכהנים משרתי ה' במקדשו – קדושים יהיו לא-לוהיהם, אלא העם הוא עם קדוש, וקדושתו מחייבת. מעניין שהרמב"ן בוחר לתאר את המהפך של ספר דברים במילותיו של קורח: "כי כל העדה כלם קדושים", כלומר: אכן העם כולו קדוש, אך טעותו של קורח לאור פירושו הייתה לא בעצמה של הקביעה אלא בתביעה ליישומה רק בהקשר של מעמד וכבוד, ולא כאידאה וכחובה המחוללת אורחות חיים אנושיים עדינים ומוסריים. ואמנם, השינוי בין ויקרא לדברים איננו מתבטא רק בהרחבת הקדושה מהכהנים לכל ישראל. הקדושה הוגדרה בספר ויקרא כקשורה לעולם המושגים של הטומאה והטהרה, וכפי שאומר הפסוק בספר ויקרא המטרים את הלכות הכהונה והטומאה ומייעד את הכהנים: " וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י', י'), והרי שיש הקבלה בין קודש לחול וטמא לטהור. ואילו בספר דברים העם הקדוש הוא גם זה שמכבד ומקדש את גופו – כפי שנובע מאיסור קרחה וגדידה המוטל על כל אדם מישראל, וגם זה שמקדש את אכילתו, ונמנע מאכילת הנבלה שיש בה משום פגם בקדושת דרכי האכילה. נראה שאיסור נבלה בספר דברים קשור באזהרה החוזרת ונשנית (דברים י"ב) שלא לאכול אם הדם ולשחוט כפי שציוה ה'. כפי שראינו בעיוננו בפרק י"ב, השחיטה ואכילת הדם מאפשרות את האכילה משום שבעלה, בעל הנפש, הופך להיות כדומם על ידי נטילת דמו והוצאתו – שהרי הדם הוא נפשו וחייו. האוכל את הנבלה, כלומר – את הבהמה או את החיה שלא נשחטה, נפגש באכילתו עם החיים שדממו, שמתו, באופן טבעי, ואיננו יכול עוד להתעלם מהם, והרי אכילת החיים כפי שהם – אסורה. אפשר לומר: הקדושה הנתבעת בספר דברים יש לה גוון מוסרי, כלומר – היא מיוסדת על קדושת האדם והחיים, בעוד הקדושה של ספר ויקרא מדגישה את הפן הדתי.

נחזור להביט בהבדל שבין איסור הטריפה לאיסור נבלה, ונשווה בין סגנונות שני האסורים:

	כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' א-להיך	לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה	לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי
	וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי	וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ	לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ

בספר שמות האיסור הוא כאמור על אכילת בשר טרפה – בשדה, ובספר דברים על אכילת נבלה, כלומר – אכילת החיה או הבהמה שנתנוולה ומתה במחלה או מזקנה – אצלך בדיר או ברפת. בספר שמות הפתרון הוא להשליך לכלב, ובספר דברים לתת או למכור לנכרי. התורה איננה מעניקה לנו רק עצה טובה כיצד להיפטר מהבשר או להרוויח ממנו. בהצביעה על היעד של הבשר הטמא היא מגדירה גם את ההקשר הנכון שלו. הטריפה שייכת לעולם החי, לטורפים ולאוכלי הנבלות. היא נמצאה בשדה משום שטורף פגע בה, והיא שייכת לשדה, לכלבי הבר אוכלי הנבלות, לצבועים או לתנים. כשהתורה אומרת: "לכלב תשליכון" משתמע מדברה מיניה וביה: אתם אינכם שייכים לעולם של הכלבים, של בעלי החיים הדורסים את טרפם והופכים אותו למזון. התביעה: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כ"ב, ל') משמעה לא להיות כבעלי חיים. היא איננה מנוסחת כהתקדשות לאומית אלא כתביעה מכל אדם ('אנשי') להתקדש, ולא לחיות חיי טבע פראיים.

בספר דברים ההבחנה היא בין האדם מישראל, שהוא חלק מעם קדוש, לנוכרי. בעלי החיים אינם בתמונה. אכילת הנבלות מתאפשרת דווקא משום שבעלי החיים גדלים אצל האדם, הם חלק מהתרבות, לא 'בשדה'. אבל הקדושה המוסרית מחייבת את הערכת החיים, או ליתר דיוק – את הערכת סמלי החיים, ולכן היא אוסרת אכילה שמפגישה את האדם עם מותם של החיים. הנכרי אוכל את הנבלה, מפני שהיא השלמת השימוש היעיל בבשר שהיה לו קודם לכוח עבודה או לספק חלב. היהודי נרתע לאחור כשהוא עומד מול החי המת, ומכבד את החיים שהיו בבעל חיים זה – ואיננו אוכלו.

נראה שיש לראות את איסור אכילת נבלה גם כהרחבה של איסור אכילת הדם, כלומר: אכילת הבשר כשהחיים נוכחים בתוכו. השחיטה מרחיקה את החיים מהגוף הדומם, שכן מה שמעיד על החיים הוא הדם, והשחיטה בכלי הדם הגדולים שבצוואר מסלקת את הדם והבשר נשאר מוטל כחפץ דומם, שהחיים כבר סולקו ממנו.

 

היתר אכילה ואיסור אכילה - וסיכום

מתוך כך נוכל גם להאיר את ששאלנו קודם על פרשת מאכלות אסורות. ההתנזרות מאכילת מינים מסוימים בספר דברים איננה קשורה לעולם הטומאה והטהרה אלא לקדושת האדם. בעלי החיים שנאסרו אסורים מפני שיש לייצר מרחק בין האדם לבין מרחבים שונים של חיים, שאין ראוי להיות קרוב אליהם, אלא לתעבם. כך נאסרים העופות הדורסים, ציפורים שחייהם רחוקים מאוד מעולם האדם, בעלי החיים הטורפים ועוד ועוד. גם אם איננו מבינים עד השורש את כל האיסורים הפרטניים, נראה שהתורה מעצבת בקביעה שאכילתם "תועבה" מרחק בין העם הקדוש לבין החיים הרחוקים ממנו. מנקודת ראות זו הופך השרץ לאסור מכל וכל, אף שבספר ויקרא שרצי העוף בעלי הכרעיים לנתר בהם – היו מותרים. כאן באה לידי ביטוי נפקא מינה בין מרחב הטומאה לבין מרחב הקדושה האנושי שלגביו כל חיי השרצים רחוקים ומאוסים ופערי הערך בין חייהם לבין האדם – גדולים מאוד.

מן העבר השני, ניתן להבין מתוך התפישה החדשה של ספר דברים, גם את הפסוקים המתירים את האכילה ולא נזכרו בויקרא: רשימת החיות הטהורות, והיתר אכילת עוף וצפור (אפשר שעופות מקבילים לבהמות וציפורים לחיות). כפי שלמדנו בדברים י"ב, יציאת התורה למרחב החיים האזרחיים והחוליים משנה את השדה המושגי שלה. כעת, הקדושה באה לידי ביטוי באופנים מסוימים של עשיית הדברים, ולא באיסור המוחלט של אכילת הבשר. ההימנעות מאכילת המינים האסורים, תמיד, איסור הנבלה, השחיטה ואיסור הדם – מייצרים מרחב הלכתי של קודש אנושי. כאשר אדם חי כך – מותר לו לאכול בשר, כמו האדם של ספר ויקרא בשעה שהוא אוכל קרבן שלמים. בספר ויקרא לא נזכר היתר הבשר – כי כל אכילת בשר אסורה ללא זיקה אל ה'. מה שהותר הוא אקראי: "כי יצוד ציד חיה או עוף". אך בספר דברים ההיתר הוא רחב ולכתחילה – האדם יכול לחיות חיי חולין שלמים, ולשמוח בטובה שנתן לו הבורא, ולכן התורה מתייחסת בכובד ראש להיתר, כמו לאיסור. מותר לאכול משמעו גם: לגיטימי לאכול, יש הכרה באדם השמח בחייו אם הוא עושה זאת בקדושה. ואפשר גם שבעולם בו הבשר מותר באכילה, היתר שרצי העוף, שבויקרא נובע מעולם שבו בשר מותר רק כשלמים, הופך להיות מיותר, וזו סיבה אחרת לכך ששרצי העוף בדברים אסורים מכל וכל.

ולבסוף, הפרשה נחתמת ב"לא תבשל גדי בחלב אמו". המצווה מופיעה כבר פעמיים – בשמות כ"ג ובשמות ל"ד, אך בכפילות, כלומר זו אותה פרשייה המופיעה פעמיים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, י"ט; שמות ל"ד, כ"ו). שם היא מוזכרת בעניין שלוש רגלים, כחלק ממצוות הפולחן. בדברים היא מוזכרת כחלק מאיסורי האכילה. לשון אחרת: איסור לא תבשל גדי בחלב בספר שמות הוא בן משפחה של הביכורים, ובדברים של איסור נבלה. אותה תנועה שזיהינו קודם מתקיימת גם כאן. האיסור בראשיתו הוא הגבלה מסוימת בדרכי הפולחן. כלומר: אסור להקריב לה' באופן הזה. אולי משום שזה דומה לדרכי עבודת אלילים, או בדומה לאיסור "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" (ויקרא כ"ב, כח) וכדו' – המגדירים את קווי הגבול של סדרי הקרבנות. אפשר שזה איסור המאזן את הביכורים: את ביכורי האדמה חובה להביא במהירות, את הראשונים, אולם אין להקריב את הגדי בעודו בחלב אימו.

בספר דברים המשמעות שונה. נראה שהאיסור מכוון כמו שכנו, איסור הנבלה, להדגשת ערך החיים אצל כל החי. עם החיים נפגשים בעוצמה הגדולה ביותר בזמן הלידה ובמוות. אכילת הגדי היונק מחלב אימו היא פגיעה בחיים המתהווים לנגד עיניך, עוד לפני שקבלו סיכוי להימשך, להעמיד צאצאים, ואכילת הנבלה היא הצד השני של אותה מטבע – אי כבודם של החיים שהיו לפני שעה בבעל חיים זה. לשון האיסור בשמות ודברים – זהה. אך משמעו – שונה: "עם קדוש אתה לה' א-לוהיך" – ותודעת הקדושה שמחייבת את כבוד הגוף, כלומר: גם את כבודם וערכם של החיים הזמניים, בה נפתחה הפרשייה באיסור קרחה וגדידה, מחייבת גם את כבודם וערכם של החיים הזמניים של בעלי החיים.

***

השוואה – איסורי אכילה: ויקרא מול דברים

לתשומת לב למיוחד בדברים: הפתיחה בקדושת ישראל, בשתי מצוות שאינן ממין הפרשיה, המונח תועבה ככותרת, פירוט חיובי של הנאכלים מן החיות, פירוט חיובי של אכילת צפור וגם עוף טהור. המונח טמא משמש לאיסורי אכילה בלבד, איסור אכילת נבלה מתחדש כאן. בויקרא יש דיני טומאת האוכל נבלה, ובויקרא כ"א איסור לכהנים כדי שלא יטמאו. במשפטים – טרפה.

בויקרא: הפרשה מערבת דיני אכילה ודיני טומאה כאחד, המונח שקץ, החתימה הרחבה – המיקום בפרשיות המשכן אך אחרי היום השמיני ולפני הטומאות. יש מקבילה לאיסור לא תתגודדו וקרחה בויקרא י"ט, אין מקבילה לאיסור אכילת נבלה, אלא טרפה במשפטים ושם: לכלב תשליכון אותו, וטומאת נבלה כאן ובויקרא י"ח.