שמואל ב | פרק י"ב | העונש והתשובה

א. ארבעה עונשים

לאחר שחרץ דוד את דינו של העשיר, באה העת לחשוף את האמת:

(ז) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: (ח) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ[1] וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה: (ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:[2]

בשיעור הקודם ראינו שמשל כבשת הרש נועד להדגים את החומרה היתרה שיש במעשהו של דוד, מעל ומעבר לחומרה 'הרגילה' שבלקיחת אשת איש ושליחת בעלה למוות. ואכן, משל זה הכין את הקרקע לארבעת העונשים המוטלים כעת על דוד:

1. "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם" (פס' י). עונש זה נראה כמידה כנגד מידה על הריגת אוריה החתי "בחרב", והוא התקיים, בין היתר, במותם של שלושת בני דוד: אמנון (י"ג, כח-כט), אבשלום (י"ח, טו) ואדוניה (מל"א ב', כה).

2. "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (פס' יא-יב). עונש זה, מידה כנגד מידה על לקיחת בת שבע, התקיים במרד אבשלום (להלן פרק י"ז).[3]

3. לאחר תשובתו של דוד "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'" (פס' יג) נאמר: "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" - משמע שלולא עשה דוד תשובה, הייתה נגזרת עליו מיתה. דבר זה מובן מאליו, שהרי זהו העונש 'הפשוט' על לקיחת אשת איש ושליחת בעלה למוות; וכפי שראינו בשיעור הקודם, כל עצמו של משל כבשת הרש לא בא אלא לעמוד על הנסיבות החמורות במיוחד שהיו בפרשה.

4. לבסוף הנביא מוסיף: "אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה'[4] בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת" (פס' יד). הילד שייוולד מן החטא הוא בבחינת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א', טו),[5] מזכרת עוון נצחית לחילול השם, ועל כן מותו הוא בלתי-נמנע.

ב. התשובה

כששמע דוד את תוכחתו של נתן, לא היו בפיו כי אם שתי מילים: "חָטָאתִי לַה'". אין ספק שעצמה רבה גלומה במילים אלו. מלכים אחרים שנתקלו בתוכחתו של נביא הגיבו בדרכים שונות לחלוטין. היו מלכים שרתחו מזעם וציוו לפגוע בנביא; כך למשל נהגו ירבעם בן נבט (עיין מל"א י"ג, ד) ואחזיהו (עיין מל"ב א'). אחרים ניסו להתחמק מן האשמה - תופעה בולטת אצל שאול המלך, שניסה שוב ושוב להצדיק את מעשיו (עיין שמ"א פרקים י"ג, ט"ו וכ"ח, ובשיעורינו שם). דוד, לעומתם, מכיר בחטאו, אינו כועס על הנביא ואינו מנסה לתרץ את מעשיו. תגובה זו זכתה גם להערכת גבוה, ועל כן מבשר נתן הנביא לדוד שתשובתו פעלה במישור המידי והצילתו ממוות: "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת".[6]

ועדיין עומדת השאלה שניסחו חז"ל במשפט קצר אחד: "שאול באחת[7] ועלתה לו, דוד בשתים[8] ולא עלתה לו" (יומא כב ע"ב). מדוע איבד שאול את מלכותו על חטא אחד, ואילו דוד לא איבד את מלכותו על פרשה שנראית חמורה הרבה יותר בכל קנה מידה?

לכאורה ההבדל הוא בתגובה של שני האנשים לתוכחת הנביא: שאול היסס מאוד וניסה להתחמק בטרם הודה בפה מלא בחטאו (בעיקר בפרשת עמלק, שמ"א ט"ו), ואילו דוד הודה כאמור מיד. דא עקא, שגם לפני תשובתו של דוד לא נזכר כלל שהוא אמור היה לאבד את מלכותו: הכתוב אומר במפורש כי תשובתו של דוד ביטלה רק את דין המיתה שהיה צפוי לו, אך לא נאמר דבר בעניין המשך המלוכה. השאלה חוזרת אפוא למקומה: מדוע לא איבד דוד את מלכותו כשם שאיבד שאול את מלכותו?

בפשטות ניתן היה להשיב שאפשרות זו כבר אינה קיימת, שהרי בחזון נתן הבטיח הקב"ה לדוד: "וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (לעיל ז', טו-טז). אבל תשובה זו אפשרית רק אם מניחים שפרקנו אכן מאוחר כרונולוגית לפרק ז'; ובעיוננו בפרק ח' (שיעור 17) כבר טענּו שסביר להניח שאירועי פרק ז', הפותח בתיאור "וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו", קרו אחרי פרקי המלחמות של דוד (ח' וי'), ומן הסתם גם לאחר פרשת בת שבע, שהתרחשה בעיצומה של המלחמה בעמון.

נותרה אפוא רק אפשרות אחת: פרשת בת שבע היא אמנם נפילה חד-פעמית קשה של דוד, אך אינה משקפת את מכלול אישיותו. ייתכן שלהערכה זו תורם מה שהדגשנו בשיעור 23, שגם הסתבכותו של דוד נבעה מתחושת אחריות כלפי בת שבע. אל מול נפילה זו עומדת גדלות אישיותו של דוד כפי שהתבטאה באירועים שונים בעבר, ובחשבון הכולל ניתן להסיק שדוד למד את הלקח, ושהפרשה הקשה מציינת את החריג, ולא את הרגיל - שלא כשאול, שנפילתו שיקפה בעיה מהותית בכושר מנהיגותו, ועל כן איבד את מלכותו.

ג. אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי

העונש הרביעי, האחרון, מתחיל מיד:

(טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ:

ואולם, עיקרו של סיפור הילד איננו עצם התגשמותה הלא-מפתיעה של הנבואה, אלא תגובותיו המפתיעות של דוד בשלבים השונים של האירועים:

(טז) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱ-לֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה: (יז) וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם: (יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה: (יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת: (כ) וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל: (כא) וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם: (כב) וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד: (כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי:

שאלתם של עבדי המלך מבטאת היגיון פשוט, והיא היא שאלתו של הקורא עצמו: מה פשר התנהגותו של דוד? בנוהג שבעולם שהמתפלל על דבר מה, ועל אחת כמה וכמה על חיי בנו - משאין תפילתו נענית הריהו שרוי במצב נפשי קשה הרבה יותר, שכבר אבדה תקוותו, והוא כואב את המציאות המרה. חששם של עבדי דוד שמא 'יעשה רעה' הוא, אם כן, מובן ביותר. אל מול חומרת השאלה בולטת גם חולשת התשובה: האומנם דגל דוד בתפיסה פילוסופית מנותקת מכל רגש, שאין להצטער על המת מפני ש"אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי"? והרי הוא עצמו לא נהג כך במות בניו האחרים, אמנון (י"ג, לא, לו) ואבשלום (י"ט, א-ה)![9]

יתרה מזאת, מלשון הכתוב נראה שאין זו רק חזרה סתמית לשגרה. הפסוקים מדגישים את מגוון הפעולות שעשה דוד: "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל". רצף של תשעה פעלים בפסוק אחד אומר דרשני, והרושם הכללי המתקבל מן הפסוק הוא שדוד חש הקלה: הוא רוחץ; מחלף את שמלותיו, כיוסף בשעתו (בראשית מ"א, יד); ואז הולך לבית ה' ומשתחווה שם - ביטוי מובהק של הודיה לה'.[10] ובכן, מה פשר התנהגות זו?

נראה שמבחינה טבעית אנושית, דוד לא חפץ באמת שהילד יחיה; לוּ נותר הילד בחיים, הייתה זו, כאמור, מזכרת עוון תמידית לחטאו הכבד. במותו של הילד הממזר, והוא בן שבעה ימים בלבד, נגולה אפוא אבן מעל לבו של דוד, והוא הודה לה' על שלא יישאר זכר לחטאו. ואולם, דווקא דבר זה מדגיש את מעלתו של דוד במה שעשה קודם לכן, ואת המסר שבסיפור מות הילד: אף שהיה זה בניגוד לאינטרס האישי שלו, בכל זאת התפלל דוד לה' ועשה כל מאמץ לבטל את הגזרה. בכך הוכיח דוד שתשובתו הייתה שלמה. בשליחת אוריה למוות ביטל דוד את ערכם של חיי אדם מפני עניינו האישי, וכעת הוא מתקן את דרכו: הוא מבטא את מעלת ערכם של חיי אדם, ומתפלל על קיומו של הילד גם כשהדבר נוגד את עניינו האישי.

אם כנים דברינו, נוכל להוסיף עליהם נדבך נוסף. אם אכן חש דוד הקלה עם מותו של הילד שנולד מן החטא, ייתכן שגם כלפי בת שבע, שדוד אספהּ אל ביתו מתוך תחושת אחריות (ראה שיעור 23), היה דוד מסויג במידה מסוימת. ואכן, מכאן ועד סוף הספר שוב אין אנו פוגשים בה. יתרה מזאת, ייתכן שמסיבה זו הסתייג דוד, ולוּ בתת-מודע, גם מבנה של בת שבע, שלמה, כפי שמדויק מן הפסוקים האלה:

(כד) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא [ויקרא כתיב] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: (כה) וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה':

בת שבע היא הקוראת בשמו של שלמה (על פי הקרי), ואף הקב"ה נותן לו שם, אבל דוד נעדר מן התמונה. זאת ועוד, בפסוק נאמר "וַה' אֲהֵבוֹ", וקשה שלא להיזכר בפסוק אחר המסתיים בלשון דומה: "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (בראשית מ"ד, כ). הניגוד בין שני הפסוקים בולט: הכתוב אינו מזכיר בדוד לשון אהבה כלפי שלמה בנו.[11] בת שבע ובנה מזכירים בעצם נוכחותם את הנסיבות שבגינן הגיעו לביתו של דוד, וניתן להבין מדוע חש דוד שלא בנוח במחיצתם.

ובכל זאת, סופה של הפרשה מוכיח שתשובתו של דוד התקבלה לרצון לפני ה'. ומשום כך נבחר דווקא בנם של דוד ובת שבע, שלמה, ליורשו של דוד, וה' אהבו. ללמדך עד היכן מגיע כוחה של תשובה.