שמואל א | פרק ט"ו | מלחמת שאול בעמלק | 2

ד. וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ

בשיעור הקודם עמדנו על כך שחטאו של שאול במלחמת עמלק היה בהשארתו של אגג בחיים, לצורך האדרת ניצחונו של שאול, ושחטא זה השתלב עם לקיחת השלל על ידי העם לכדי תופעה כללית של ניצול אינטרס אישי במלחמה זו. ועדיין נותר לנו לבאר: מדוע ניצול האינטרס האישי הוא מעשה חמור עד כדי כך, שבעטיו ניטלה המלכות משאול?

על חומרת המעשה ניתן ללמוד מדברי התורה בפרשה אחרת, שגם בה הצטווה עם ישראל להכרית קבוצת אנשים - ואף היא אוסרת לקיחת שלל:

הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך (דברים י"ג, טז-יח).

מדוע התורה מדגישה כל כך את האיסור לקחת משלל העיר הנידחת? ביאר אור החיים הקדוש (שם, יח):

'ונתן לך רחמים ורחמך'. כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' 'רחמים', הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו 'ורחמך', העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן (שבת קנא ע"ב).

הריגת עיר היא מעשה קשה עד מאוד, האמור, בדרך הטבע, לגרום לשחיקה בנטייתו המוסרית של האדם. אך התורה מבטיחה, שאם יפעלו ההורגים לשם שמים, ייטע הקב"ה בלבם מחדש, בדרך נס, את מידת הרחמים ("וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ"), ויבטל את הנזק המוסרי שגרם המעשה.

אלא שלכך יש, כאמור, תנאי ברור: שהמעשה כולו יהיה אך ורק לשם שמים, ולא לשם מטרה אישית כלשהי. וכך מבאר שם הנצי"ב בפירושו העמק דבר:

'ונתן לך רחמים'. דמעשה עיר הנידחת גורם שלש רעות בישראל: א' שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין. אבל עיר שלמה בעל כורחך עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב' שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. ג' שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. 'ונתן לך רחמים' - מדת רחמים.

בדרך זו ניתן להבין, מדוע מודגש איסור הביזה בפרשות השונות המצוות את בני ישראל להשמיד קבוצת אנשים, כמו גם בסיפורים שונים, כגון במלחמת יריחו ובמלחמה במגילת אסתר.[1]

ממילא נוכל לומר שכך הדבר גם בענייננו. דווקא כיוון שעם ישראל נצטווה למחות את זכר עמלק, נודעת חשיבות מיוחדת לכך שמעשה חריג זה ייעשה כל כולו לשם שמים, ללא אינטרס אישי. נטילת שלל, השארת אגג בחיים והקמת יד הן פעולות המשקפות רצון להפיק רווח מן המעשה, ובכך שומטות מתחתיו כליל את הבסיס המוסרי.

את משמעותו של מעשה חמור זה ניתן לראות להלן, כשמצווה שאול לפגוע בכוהני נוב, שם נאמר:

וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב (שמ"א כ"ב, יט).

קשה להתעלם מן הדמיון שבין תיאור זה לבין הציווי שנצטווה שאול בפרקנו:

(ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

חז"ל כבר עמדו על הזיקה שבין פרשת עמלק ופרשת נוב:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז', טז). ובשעה שאמר לו שאול לדואג 'סב אתה ופגע בכהנים' (שמ"א כ"ב, יח), יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תרשע הרבה' (שם, יז) (יומא כב ע"ב).

על דברים אלו ניתן להוסיף, לאור האמור לעיל, שפרשת הריגת עמלק אכן הקהתה אצל שאול את הרגש המוסרי. בניצול ההרג לצורך אינטרס אישי, איבד שאול את הזכות להבטחת התורה שהרגש המוסרי לא ייפגע. על כן שוב לא היה קשה בעיניו להורות על הריגת אנשי נוב.

עדיין נותרה בפנינו שאלה אחת: מה גרם לשאול לחטוא בחטא זה? מדוע לא יכול שאול לקיים את צו ה' במלואו? שאלה זו קשה הרבה יותר, שכן היא מעבירה אותנו אל מעבר למישור שבו אומר המקרא דברים מפורשים. עם זאת, על דרך ההשערה נוכל לומר, שהתנהלות מסוג זה אופיינית דווקא לאנשים חסרי ביטחון עצמי. מידה זו של שאול, שליווינו אותה מראשיתה, אפיינה את אישיותו כבר מתחילת דרכו: ראשיתה בהתנהלותו ההססנית אחר נערו בחיפוש האתונות (פרק ט'); המשכה בהיחבאותו אל הכלים בעת הפלת הגורל על מינוי המלך (פרק י'); ושיאה - בכניעתו ללחץ העם בתחילת המערכה עם הפלשתים (פרק י"ג). דווקא אנשים חסרי ביטחון זקוקים לביטויים מוחשיים בשעה שהם משיגים ניצחון על אויביהם. לא מן הנמנע הוא, שהסבר זה עומד מאחורי רצונו של שאול להנציח את הניצחון על עמלק.

ה. ההתחמקות

בהמשך הדברים מתברר, שלא רק החטא עצמו מצביע על הבעייתיות הגדולה במעשהו של שאול. שאול, המודע, ככל הנראה, לכישלונו, מנסה להדחיקו ככל שניתן:

(יג) וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה':

בשלב זה מציג שאול חזות מיתממת, שעל פיה התקיים דבר ה' במלואו. שמואל מגיב גם הוא באופן מיתמם: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה[2] קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?" (פס' יד). כאן עובר שאול לאסטרטגיה אחרת:

(טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ:

שתי טענות עולות בדברי שאול. ראשית, שאול מגלגל בפעם השנייה את האשמה אל העם, כשם שעשה גם לאחר כישלונו הראשון בגלגל בפרק י"ג.[3] שנית, שאול מבאר שלקיחת הצאן והבקר לא נעשתה מתוך אינטרס אישי אלא למטרה דתית - "לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ".

האם דיבר שאול אמת? האומנם הושאר מיטב הצאן והבקר על מנת לזבחם לה'? מתיאור המקרא לעיל את המעשה, נראה כי לא כך הם פני הדברים: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". המקרא לא ציין כאן ש'חמלת' העם על הבקר ועל הצאן הייתה לצורך הקרבת קרבן, והרושם הפשוט הוא שהדבר נעשה לצורך אינטרס אישי.

שמואל עוצר את שאול: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה" (פס' טז), וכדברי מצודת דוד: "עזוב דבריך וחדל מהם ואגידה לך". שמואל כלל אינו מתייחס לתירוציו של שאול, אלא נוגע ישירות בנקודה המשמעותית ביותר - חוסר יכולתו של שאול לשלוט בעם:

(יז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל... (יט) וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה':

שמואל מתייחס לתופעת ענוותנותו של שאול, שבאה לידי ביטוי מפורש, כזכור, בדבריו לשמואל בפגישתם הראשונה: "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה" (ט', כא). טענתו המרכזית של שמואל היא ששאול אינו יכול להטיל את האשמה על העם, שכן ניתנו בידו הכלים לשלוט בהם, והתנהגותם היא באחריותו.

לתשומת לב מיוחדת ראוי הצירוף "וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל" שבו נוקט שמואל. קשה להתעלם מהדמיון שבין מילים אלו לבין האמור בפרק הקודם:

וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם. וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם (י"ד, לב-לד).

גם במלחמה הקודמת עט העם אל השלל, אבל אז הצליח שאול לעצור את התופעה ולתקנה. בהשתמשו במילים אלו רומז שמואל, כי לוּ באמת רצה בכך, יכול שאול לעצור את העם למרות ענוותנותו הרגילה. מסתבר אפוא, שמעשהו של שאול לא נבע מחוסר יכולת לשלוט בעם, אלא מהרצון המשותף לו ולעם להפיק תועלת אישית מן המלחמה בעמלק, שבגללו "לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל".

ועדיין עומד שאול על דעתו שהכול נעשה כשורה. הוא קוטע את דברי שמואל[4] וטוען שוב:

(כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: (כא) וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל:

שאול מסרב להכיר בטעותו, וחוזר שוב על התירוצים שהשמיע לפני כן באוזני שמואל. שאול עומד על דעתו שהשארת הצאן והבקר נעשתה לשם שמים.

לפיכך עובר שמואל כעת לאסטרטגיה אחרת: הוא מוכן, לצורך הוויכוח, לקבל את הטענה שהעם לקח את הצאן על מנת להקריב קרבן, אך טוען, שגם אם אכן כך הם פני הדברים, בכל זאת אין לכך הצדקה בסיטואציה הנוכחית:

(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: (כג) כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ:[5]

שמואל יוצא כנגד הקרבת קרבנות הנעשית בניגוד לצו ה'. וכאן ראוי לחזור על דבר שכבר הדגשנו ביחס להעלאת העולה בתחילת המערכה הראשונה מול פלשתים (עיין שיעור 23): חטאו של שאול חמור אף יותר מן התופעה שכנגדה התריעו נביאים רבים, של הבאת קרבנות כסדרם בד בבד עם חטאים מכל הסוגים (בין אדם למקום ובין אדם לחברו)! הנביאים התריעו כנגד הקרבת קרבנות כסדרה, שהיא כשלעצמה דבר חיובי, אלא שהיא מאבדת את משמעותה כשאין היא מלווה בהתנהגות דתית מתאימה. הקרבנות שלהם טוען שאול, לעומת זאת, הם עצמם בעייתיים, שהרי מקורם בשלל האסור שנלקח מעמלק. תפיסה זו מנתקת אפוא לא רק בין המעשה הספציפי לבין ההתנהגות הכללית (כמנהג הרע שאליו התייחסו הנביאים), אלא גם בין המעשה הספציפי לבין ציווי ה'.

הדברים הקשים שמטיח שמואל בשאול גורמים לו, סוף סוף, להודות בחטאו ולהכיר בטעותו. עם זאת, גם הודאתו נאמרת בשפה רפה:

(כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: (כה) וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה':

שתי בעיות יש בהודאתו של שאול. ראשית, שאול אכן מודה בחטאו, אך בד בבד הוא מוסיף, שהאשמה מוטלת למעשה על העם, שאותו הוא ירא. אכן אירוני הדבר, ששאול מודה בפה מלא, שבגלל פחדו מהעם - "ואשמע בקולם", בעוד שעיקר טענתו של שמואל היא "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'!". הווה אומר: שאול העדיף את השמיעה בקול העם על השמיעה בקול ה'. שנית, מדברי שאול עולה שאין הוא מעוניין באמת בתשובה על חטאו, אלא בעיקר בעניינו האישי: "וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' ".

לאחר הודאה רופפת זו נשבר גם שמואל, והוא מכריז על גזר הדין של בית דין של מעלה:

(כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

בכך יכול היה הסיפור להסתיים. אלא שבאופן בלתי-צפוי אירע אירוע נוסף, שהיווה אפילוג מוחץ לפרשה כולה. על סיומת זו ועל היחס שבין אבדן מלכות שאול כאן לאבדנה בפרקים הקודמים נעמוד אי"ה בשיעור הבא, שיסיים בע"ה את סדרת השיעורים לשנה זו.