שמואל ב | פרק ו' | פרשת עוזא

א. כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ

לאחר שתואר ביסוסה של מלכות דוד בפרק ה', עוברים שני הפרקים הבאים לתאר את מלכות דוד בשיאה. פרקנו פותח ברצונו של דוד להעלות את ארון ה' לירושלים:

(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף:[1] (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים[2] וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים:

נזכיר, שהמציאות עד לשלב זה הייתה חריגה ולא-חיובית. מאז חורבן שילה (שמ"א ד') נפרדו ארון ה' והמשכן. המשכן נדד לנוב, ומשם לגבעון (ראה דברינו על העיר גבעון בפרק ב', שיעור 4), בעוד שארון ה' נותר, לאחר שהוחזר מפלשתים, בקריית יערים,[3] כנזכר בספר שמ"א (ו', כא - ז', א): "וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם. וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה' ". המשכן הוסיף להיות מקום מרכזי: בו הוקרבו הקרבנות, שם התגוררו הכוהנים, ואנשים עלו שמה לרגל.[4] הארון, לעומת זאת, נותר בבדידותו בקריית יערים, מרוחק ממקום משכנו.

דוד ראה את הבעייתיות שבמצב הזה, והחליט להעביר את הארון למקום מרכזי יותר - לירושלים - כמתואר בפרק המקביל בספר דברי הימים:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אֱ-לֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ. וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל (דה"א י"ג, ב-ג).

אירוע זה אמור היה, כמובן, להיות מעמד חגיגי ומיוחד, ואכן, ניכרת תחושת השמחה הגדולה המלווה את העלאת הארון. אלא שלמרבה הפלא, החגיגה נגמרה עוד בטרם החלה, עקב אירוע טרגי שקטע אותה:

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן[5] וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל[6] וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

מן הסיפור אין ברור לגמרי מה קרה: האם בעקבות שמיטת הבקר החל ארון ה' לנוע, ועוזא אחז בו כדי שלא ייפול מעל העגלה,[7] או שמא עוזא הוא זה שהחל ליפול, והוא אחז בארון ה' על מנת לעצור את נפילתו שלו. כך או כך, אירוע זה מעורר תמיהות: האם באמת היה מעשהו של עוזא חמור כל כך, עד כדי עונש מוות? מדוע התעכב תהליך העלאת הארון, שנראה היה כחיובי כל כך, בשל אירוע זה?

ב. וְגִילוּ בִּרְעָדָה

נראה, שפרשת עוזא אכן הייתה רק 'הקש' האחרון, ומעשהו היה רק סימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר, המתבטאת כבר בתחילת הפרשה. אם אכן הארון היה זה שנפל, ברור שהנפילה נגרמה בשל עצם לקיחתו בעגלה. מעשה זה עומד בניגוד גמור לצו התורה, שלא לקחת את כלי הקודש בעגלה, אלא לשאתם בכתף. כך מבארת התורה מדוע נתן משה את העגלות שהביאו הנשיאים רק לבני גרשון ולבני מררי, ולא לבני קהת: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם... וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז', ו-ט). הבעיות קיימות, אם כן, כבר מתחילת הפרשה, ועוזא רק שילם עליהן את המחיר.

לטעות זו מצטרפת טעות נוספת. בפסוקים אין מפורש מי היו אלה שהרכיבו את הארון על העגלה, אך ברור שמי שנשאו אותו בעגלה היו עוזא ואחיוֹ בני אבינדב, שהיו תושבי קריית יערים שביהודה, ומסתבר שלא היו לוויים. דבר זה מפורש בספר דברי הימים, בתיאור ההעלאה השנייה של הארון, לאחר פרשת פרץ עוזא:

וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב. וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ. כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל
(דה"א י"ג, יא-יד).

ואכן, הפסוק הבא מסכם את שני התיקונים שנעשו:

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם (שם, טו).

נמצאנו למדים, שהסיפור היה בעייתי מלכתחילה בשתי נקודות מרכזיות: הארון הועלה בעגלה, ולא על ידי הלוויים. מובן שתופעה זו אומרת דרשני: הכיצד טעה דוד בשני דברים בסיסיים כל כך? מה גרם לכך שלא הייתה כאן הקפדה מלאה על כל ציוויי התורה?

דומה, שהמפתח להבנת הפרשה טמון בפס' ה:

וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים:

הפירוט הנרחב של כלי הנגינה, יחד עם המשחק לפני ה', יוצרים תחושה של הילולה גדולה - אולי קצת גדולה מדי. בלהט השמחה וההתלהבות נשכחו במקצת גדרי היראה הבסיסיים. באווירה שכזו, אין פלא שעוזא לא נרתע באופן אינסטינקטיבי ממגע עם הארון, אלא אחז בו ישירות. עוזא היה זה ששילם את המחיר, אבל החטא היה פועל יוצא של האווירה שליוותה את התהליך, שלא נעדר ממנה ממד של קלות ראש.

על כך ניתן ללמוד גם מדברי דוד לאחר מותו של עוזא:

(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה':

יראת ה' הייתה רק "ביום ההוא"; משמע שקודם לסיפור היה חיסרון בתחושת יראת ה'.[8] בהעלאה השנייה היה, אם כן, לא רק תיקון מעשי - נשיאה בכתף על ידי הלוויים - אלא בראש ובראשונה תיקון רוחני: יצירת מסגרת בסיסית של יראת ה' וכובד ראש. לפיכך לא מצאנו בהעלאה השנייה תיאור מפורט של כלי נגינה, אלא רק:

(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:

אכן, גם בהעלאה השנייה בולט ממד השמחה, כמבואר בפסוק הבא: "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר". השמחה היא מרכיב מרכזי בעבודת ה', והתורה מרבה לצוות על כך.[9] עם זאת, מקומה של השמחה הוא רק לאחר שהציבה מידת היראה גבולות ברורים, ורק במסגרת הגבולות הללו, בלא שתפרוץ השמחה מתוכם אל מחוזות אסורים. לימים יבטא זאת המשורר במשפט תמציתי:

עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהילים ב', יא).

וכדברי חז"ל: "במקום גילה שם תהיה רעדה" (ברכות ל ע"ב).

אין זו הפעם הראשונה במקרא שבה הביא עודף השמחה ביום חגיגי לפריצת גבולות היראה, וכתוצאה מכך לטרגדיה שגבתה חיי אדם. לא במקרה סיפורנו הנו ההפטרה לפרשת שמיני, בה מסופר על מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, לאחר שהקריבו "אש זרה" (ויקרא י', א) בעיצומו של יום השראת השכינה במשכן. גם שם היה שורש הבעיה בעודף השמחה, וכפי שאמרו חז"ל: "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (תורת כוהנים שמיני פרשה א). ושמא רמז לכך המקרא בשם אביהם של עוזא ואחיוֹ, אבינדב, הכולל את שמותיהם של נדב ואביהוא.[10]

ג. תגובת דוד

המקרא מחלק לשניים את תגובתו של דוד למות עוזא. בשלב הראשון התגובה הייתה:

(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

תגובה זו מקבילה לתגובתו של דוד בפרק הקודם לניצחונו על הפלשתים:

וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ ה' אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים (ה', כ).

אך כמובן, ההבדל שבין שני הפרקים בולט. כפי שראינו בשיעורנו לפרק הקודם, הסיפור שם מבקש להדגיש שדוד שואל בקול ה' ושומע בקולו, ועל כן זכה שה' יפרוץ באויבי עם ישראל. בפרקנו, לעומת זאת, דוד לא שאל בה', ומידת היראה חסרה הייתה במנהגו, על כן פרץ ה' דווקא בישראל.

מכל מקום, לאחר התגובה הראשונית משנה דוד את טעמו ומסיק את המסקנות הדרושות:

(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

עצירת התהליך של העלאת הארון מלמדת, שדוד הבין כי הבעיה לא הייתה רק במעשהו של עוזא, אלא התהליך כולו היה פגום, ועל כן יש לבחון אותו מחדש, ולבדוק כיצד יש לתקן את הפגמים שהתגלו בשלב הראשון. לפי שעה יישאר הארון בבית עובד אדום הגתי, שהיה לוי,[11] והוא ישמור עליו עד שיתברר אם עצם העלאת הארון לירושלים אינה לרצון ה', או שמא התהליך גופו חיובי, ורק הדרך הייתה פסולה.