שמואל א | פרק ב' | נבואת איש הא-לוהים

א. הקל והכבד

לאחר שעמדנו בהרחבה על חטאי בני עלי, מגיע כעת איש הא-לוהים אל עלי, ובפיו תוכחה חמורה ובשורות קשות על העונשים הצפויים לביתו. את דבריו פותח איש הא-לוהים בסקירה היסטורית על הבחירה בשבט לוי:

(כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱ-לֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי[1] אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה:[2] (כח) וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

שבט הלוי זכה מאת ה' לתפקידים מיוחדים, שגם שכרם המכובד בצדם. הפסוק מדגיש בשלושה כינויי גוף כי הכוהן נבחר להיות כפועל עבור הקב"ה: "לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי". רק מכוח תפקידו זה אמור הכוהן לקבל שכר מאת ה' "אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לקיחת הבשר בכוח על ידי בני עלי ותוכחתו הרפויה של אביהם מהווים פגיעה בזכות מיוחדת זו:

(כט) לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי:

מבחינה ספרותית, הכתוב עושה שימוש מעניין בשורשים קל"ל וכב"ד ובמילה 'כבוד'. איש הא-לוהים טען כלפי עלי כי בשתיקתו 'כיבד' את בניו יותר מאשר את הקב"ה: "וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי". בתגובה לכך מדגיש הקב"ה כי לא תתקיים מחשבתו לתת לבית עלי את הכהונה הגדולה עד עולם, "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (פס' ל). בפרק הבא אומר הקב"ה לשמואל, שחומרת עונשו של בית עלי נובעת מכך שעלי "יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם" (ג', יג). בסופו של דבר מת עלי "כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד" (ד', יח), ובאותו היום נולד לו נכד המנציח בשמו את אשר אירע: "וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ" (שם, כא-כב).

כפי שכבר הערנו בשיעור הקודם, אין בדברי איש הא-לוהים כל התייחסות לשכיבת הנשים הצובאות, אותו עוון שהביא גם את עלי להוכיח את בניו. בכך מודגש, שחטא זה איננו עומד במרכז חטאיהם של בני עלי, אלא דווקא כישלונם הגדול בניהול דרכי העבודה במשכן, בפגיעה בבני ישראל ובהשפעתה על משמעות עולם מתנות הכהונה.

ב. החטא ועונשיו

מבנה הפסוקים מורכב ומעורב, אך ניתן לבודד בו שלושה עונשים:

1. מוות בגיל צעיר: "וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ... וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים... וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (פס' לא-לג).

2. לקיחת הכהונה מבית עלי - "אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם,[3] וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי..." (פס' ל) - והעברתה לבית אחר, שימשיך את הכהונה גם בימי המלוכה הצפויים: "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן... וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים" (פס' לה).

3. מחיית בית עלי לא תהיה מוחלטת. שריד מבית עלי ייוותר - רק כדי לראות כיצד נתפס מקומו: "וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן[4] בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל" (פס' לב); "וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ"[5] (פס' לג). ובסופו של דבר ייאלץ אותו שריד להשפיל עצמו ולהתחנן לבית הכהונה המחליף לתת לו משרה כלשהי כדי שיוכל להתקיים: "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם"[6] (פס' לו).

מה טיבם של עונשים חמורים אלו? נראה שיש בעונש מגמה ברורה של 'מידה כנגד מידה'. לקיחת הכהונה נובעת, כמובן, מכישלונם של בני עלי במילוי תפקידם כראוי. הותרת שרידים שעיניהם תראינה את 'צרתם' תופסת את מקומם - כלומר, שייאלצו להביט מלמטה כלפי המחליף - עומדת כנגד המבט המתנשא והמאיים שבו הביטו בני עלי אל באי המשכן; אך ראוי הוא שמי שלקח בחזקה בשר מבאי המשכן, ייאלץ להשתחוות לאחרים עבור כיכר לחם.

העונש השלישי, החמור ביותר - מות צאצאי עלי בגיל צעיר - מעורר יותר קושי, שכן לכאורה אין קשר ישיר בינו ובין החטאים. ברם, דיוק בלשון העונש מגלה כי יותר משראוי לצאצאי עלי למות בגיל צעיר, ראוי שלא יימצאו בהם זקנים: "וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ... וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים". דומה שעונש זה מכוון דווקא כלפי עלי, שעליו נאמר קודם לכן "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד" (פס' כב). תפקידם של הזקנים הוא בדרך כלל לתת עצה נכונה ולהדריך בדרך ה'.[7] כיוון שעלי לא מילא את תפקידו בזקנותו, נמצא שזקנותו לא הצדיקה את עצמה, ומידה כנגד מידה נגזר "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים".[8]

לשלושת העונשים מצטרף אות, המהווה בעצמו את תחילת ההענשה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם" (פס' לד). אות זה יהיה המסר האחרון שישמע עלי בחייו, ומותו ילווה אפוא בידיעה ודאית שנבואת הפורענות אכן תתגשם. אין ספק שמדובר בעונשים חמורים ביותר, שקשה למצוא כדוגמתם במקרא כולו. חומרת העונשים עומדת כנגד חומרת החטאים, שעליהם הרחבנו בשיעור הקודם.

ג. התגשמות הנבואה

השלב הראשון בהתגשמות הנבואה הוא, כאמור, קיומו של האות - מותם של חפני ופינחס ביום אחד, במלחמת חורבן שילה (ד', יא-כב). הפגישה הבאה עם בית עלי מהווה רק היכרות עם המשך השושלת המשפחתית. ערב המלחמה הראשונה של שאול עם הפלשתים, אנו שומעים על הכוהן הגדול, מצאצאיו של עלי:

וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד (י"ד, ג).

למדנו מכאן, שלאיכבוד היה אח, גדול ממנו כמובן, בשם אחיטוב, ובנו של אחיטוב, אחיה, שימש ככוהן בזמן שאול. בהמשך, בזמן בריחתו משאול, מגיע דוד לנוב עיר הכוהנים, ושם הוא מקבל סיוע מהכוהן הגדול - אחימלך בן אחיטוב (כ"ב, יא). לענייננו אין זה משנה אם מדובר באחיו של אחיה הכוהן, או שאחיה ואחימלך אחד הם. בין כך ובין כך, גורלו של אחימלך נחרץ בידי שאול, המצווה על דואג האדומי לפגוע באחימלך ובמשפחתו כעונש על סיועם התמים לדוד. דואג האדומי מכרית את כל המשפחה, פרט לאחד, שיוכל להמשיך אחריו את מסלול הפורענות:

וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב. וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד (שם, יח-כ).

אביתר אכן ממשיך להיות הכוהן הגדול, המחזיק באפוד (כ"ג, ו), ומשמש ככוהנו של דוד המלך בנדודיו - עד שלפתע מופיע כוהן אחר, הדוחק את רגליו.[9] במהלך מרד אבשלום, תוך כדי בריחת דוד מירושלים, מתברר לפתע כי אביתר איננו הכוהן המרכזי:

וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים הָעִיר... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם (שמ"ב ט"ו, כד-כז).

הכוהן העיקרי הוא אם כן צדוק, ואביתר נותר מאחור; את ההוראות נותן דוד לצדוק, אף שהן מופנות גם לאביתר. מה גרם לשינוי? מדוע תפס צדוק את מקומו של אביתר? סתם המקרא ולא פירש. אין זאת, אלא שהמקרא כלל לא ראה חשיבות בסיבה המציאותית לדחיקה זו. עיקר חשיבותו של הסיפור בדחייתו של אביתר, כחלק מהגשמת נבואת איש הא-לוהים לעלי.

סיומו של סיפור זה בהמלכת אדוניהו. כאן כבר נפרדו דרכיהם של צדוק ואביתר: צדוק נותר עם התומכים בשלמה, בעוד שאביתר הצטרף למחנה אדוניהו.[10] לאחר עליית שלמה למלוכה (מל"א ב') נסגר המעגל באופן סופי, כשהמהלך ההיסטורי הטבעי נשזר במהלך הא-לוהי הכללי:

וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי. וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה (שם, כו-כז).

ד. הכוהן הנאמן

מתוך סקירת ההתרחשויות שהביאו להתגשמות נבואות הפורענות על בית עלי למדנו גם מי הוא אותו "כהן נאמן" המוזכר בנבואה, שהובטח לו "בית נאמן".[11] ואכן, גם בהמשך הדרך זכו צאצאיו של צדוק להיות כוהנים גדולים. רשימת הצאצאים מופיעה בדה"א ה', לד-מא, ושם נזכרו כמה כוהנים חשובים:

וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת צָדוֹק וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת אֲחִימָעַץ. וַאֲחִימַעַץ הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת יוֹחָנָן. וְיוֹחָנָן הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה הוּא אֲשֶׁר כִּהֵן בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בִּירוּשָׁלִָם... וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יְהוֹצָדָק. וִיהוֹצָדָק הָלַךְ בְּהַגְלוֹת ה' אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בְּיַד נְבֻכַדְנֶאצַּר.

יהוצדק, מבני בניו של צדוק, הוא אפוא הכוהן הגדול האחרון בבית המקדש הראשון. בנו, יהושע בן יהוצדק, כבר שימש ככוהן גדול בבית השני (זכריה ו', יא). בנבואת יחזקאל (פרק מ"ד) אנו מוצאים את ההתייחסות החיובית לבני צדוק, שיוסיפו לשמש בכהונה הגדולה גם לעתיד לבוא:

וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב[12] וָדָם נְאֻם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים. הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי (יחזקאל מ"ד, טו-טז).

סיומה של הפרשה הטרגית של בית עלי כרוך אפוא גם בתקווה ובהבטחה לעתיד. ההבטחה המובאת בנבואת איש הא-לוהים על בניית "בית נאמן" לכוהן הנאמן, מזכירה את הבטחתו של נתן הנביא לדוד "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם" (שמ"ב ז', טז). כך יכהנו זה לצד זה שני הבתים הנאמנים בישראל - בית המלוכה של דוד ובית הכהונה של צדוק.

הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו
הודו לבוחר בבני צדוק לכוהן כי לעולם חסדו (בן סירא נ"א, ח-ט).