שמואל א | פרק א' | דמותה של חנה | 1

 

א. המחזוריות שנשברה

סיפורה המרגש של חנה, הפותח את ספר שמואל, נובע מנקודה אחת, שבה נשברה המחזוריות הקבועה שבה התנהלו חייה של חנה עד כה. בשני הפסוקים הראשונים מובא המצג המתאר לנו את הנפשות הפועלות ואת הנקודה המרכזית הדרושה להבנת הסיפור בהמשך:

(א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי:[1] (ב) וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים:

לאחר מכן מגיע הסיפור עצמו, ובו משלב המקרא באמצעות סוגים שונים של פעלים בין ההתרחשות שחזרה על עצמה מדי שנה ובין מה שאירע באותה שנה מיוחדת שבה נפתח ספר שמואל:

(ג) וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְ‑בָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה': (ד) וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: (ה) וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ: (ו) וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ: (ז) וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל:

הפעלים המודגשים, הכתובים בצורת עתיד פשוט ("יתן", "יעשה") או עבר מהופך ("ועלה", "ונתן"), מבטאים, כבמקרא כולו, את המחזוריות הקבועה: מדי שנה עלה אלקנה עם משפחתו לזבח מיוחד בשילה; מדי שנה נתן לחנה יחס מיוחד; ומדי שנה הייתה פנינה מכעיסה אותה. מצב זה עשוי היה להימשך לנצח, לולא באותה שנה מיוחדת – "ויהי היום" – לא יכלה עוד חנה להתאפק: "ותבכה ולא תאכל".
 

ב. בין אלקנה לפנינה

בכייה של חנה מביא את אלקנה לפנות אליה בניסיון להקל על מצוקתה:

(ח) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.

אלא שתגובה זו אינה מקלה על חנה, ובכייה רק מוסיף ומתגבר (פס' י – "ובכה תבכה"). למעשה, תגובתו של אלקנה חושפת את מצבה האמתי של חנה ואת העובדה שהתמודדותה היא כפולה – הן מצד פנינה הן מצד אלקנה.

המקרא משווה בין אלקנה לפנינה ומציג את שניהם כפועלים, הגם שמכיוונים מנוגדים, מתוך אותה הנחה – שעקרותה של חנה היא מוחלטת: "וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ.[2] וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ[3] כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ". ברובד הפשוט, פנינה היא הגורמת קושי לחנה, בהקניטה אותה על עקרותה.[4] אך לאמתו של דבר, דווקא אלקנה הוא 'האויב' האמתי של חנה. אלקנה פועל אמנם מתוך כוונות חיוביות, אך בפעולותיו הוא מקשה מאוד על חנה, בשני מישורים. במישור הפשוט, דווקא היחס המועדף שהוא נותן לחנה גורם לה בסופו של דבר למצוקה גדולה יותר, בגלל הצקותיה של פנינה: "וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה". במישור העמוק יותר, אלקנה מנסה לשכנע את חנה להשלים עם המצב; לוּ הצליח, לא הייתה חנה נפקדת, והמצב הקיים היה ממשיך גם בשנים הבאות.

הבעייתיות ביחסו של אלקנה לאשתו האהובה מתבטאת אולי גם בדבריו לחנה "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". דומה, שראוי היה יותר שיאמר לה 'הלוא את טובה לי מעשרה בנים', ובכך היה מסיר ממנה לפחות את רגש הנחיתות כלפי פנינה. חלף זאת הוא אומר משפט המביע את ביטחונו ביכולתו לספק לחנה את צרכיה טוב יותר מעשרה בנים. נראה אפוא שמילים אלו מבטאות חוסר רגישות מספקת כלפי מצוקתה של חנה.

אל מול מציאות קשה זו עמדו בפני חנה שתי ברֵרות. אפשרות אחת הייתה להיכנע למציאות ולהשלים עמה, תוך מציאת נחמה ביחסו החם של אלקנה כלפיה. האפשרות השנייה, שבה בחרה לבסוף, הייתה לנסות כיוון חדש: תפילה אישית מעומק הלב אל הקב"ה.
 

ג. תפילה ונדר

(ט) וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה': (י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: (יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְ‑בָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: (יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה'...

המקרא אינו מתאר את כל מה שאמרה חנה ("כי הרבתה להתפלל"), אבל רושם אחד מתקבל בבירור: בדבריה משלבת חנה נדר עם תפילה, הבאה לפניו ולאחריו. שילוב זה הוא חסר-תקדים בתנ"ך: עד עתה מצאנו תפילות רבות, שלא היו בצדן נדרים, ומצאנו מספר נדרים,[5] שלא לוו בתפילות. ואכן, יש בנדר מה שאין בתפילה, ויש בתפילה מה שאין בנדר. מצד אחד, ישנה מעלה לנדר, שבו אין האדם רק מבקש מה', אלא גם מתחייב לתת משהו משמעותי אם תתקבל בקשתו, ובכך להביע את הכרת טובתו ואת אמונתו שה' הוא שהגשים את בקשתו. ונקודה זו בדיוק היא גם החיסרון שבנדר: הנודר עשוי לחוש שבסך הכול עשה 'עסקה' עם הקב"ה, ושנתן מחיר ראוי תמורת מה שקיבל. כל זאת בניגוד לתפילה, שבה עומד האדם בקטנותו האנושית אל מול גדלותו של הקב"ה ומבקש ממנו מתנת חינם.

שילובה הייחודי של חנה מביא לידי ביטוי את הצדדים החיוביים שיש בשני התחומים. מצד אחד, יש כאן נכונות לתת, ונכונות זו מיוחדת משאר הנדרים, שכן חנה נכונה לתת לה' את מושא בקשתה גופו – "ונתתיו לה' כל ימי חייו". מצד שני, שילובה של התפילה בנדר מדגיש כי חנה איננה עומדת לפני ה' כשווה מול שווה, אלא היא מכירה בגדולתו של הקב"ה ובקטנותה שלה. תחושה זו מתעצמת על ידי ביטויים בתפילתה של חנה המדגישים, מצד אחד, את קטנותה – "אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ..." – ומצד שני את גדלותו של הקב"ה, כפי שמציינת הגמרא על הפסוק "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְ‑בָאוֹת...":

'ותדר נדר ותאמר ה' צ‑באות' – אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא 'צ‑באות', עד שבאתה חנה וקראתו צ‑באות (ברכות לא ע"ב).[6]

חנה חידשה כאן דרך חדשה: תפילה ייחודית, מעומק הלב, המשלבת נדר עם עמידה כנועה אל מול הקב"ה. כל זאת מתוך אמונה שמצבה הקשה איננו מוחלט, ושיש בכוח פנייה לקב"ה כדי לשנות את גורלה.

ד. סוג חדש של נזירות

תוכן נדרה של חנה הוא "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ". לשון זאת מזכירה את דברי מלאך ה' לאשת מנוח על הבן העתיד להיוולד לה: "כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱ‑לֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן" (שופטים י"ג, ה). מהשוואה זו ניתן היה להסיק כי חנה הקדישה את שמואל לנזיר. ואולם, שני איסורי הנזירות הנוספים – איסור שתיית יין ואיסור טומאה למת – אינם נזכרים בנדרה של חנה. מהו אפוא טיבה של 'נזירות' שמואל?[7]

עיון בפרשת נזיר בתורה מלמדנו כי למילה 'נזיר' יש שתי משמעויות: האחת – לשון הינזרות, כנאמר שם "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר" (במדבר ו', ג); והשנייה – מלשון נזר, כנאמר בפסוק הבא "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱ‑לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (שם, ז). שתי משמעויות אלו מייצגות את שני הפנים שיש בנזירות: מצד אחד, הנזירות מבטאת פרישות והתרחקות ממאפייני העולם הזה; מצד שני, היא מבטאת מעלה מיוחדת, הדומה למה שנאמר בכוהן הגדול – "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ‑לֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'" (ויקרא כ"א, יא-יב). ההבדל שבין הכוהן הגדול ובין הנזיר הוא בכך שקדושת הכוהן הגדול מקורה בשמן משחת א‑לוהיו שעל ראשו, בעוד שקדושת הנזיר באה לידי ביטוי בשערותיו, המהוות כשלעצמן את "נזר א‑לוהיו".

לאור זאת ניתן לומר כי שמואל מיועד להיות 'נזיר' רק במשמעות המצומצמת, החיובית, של "נזר א‑לוהיו על ראשו", ועל כן מזכירה אמו רק את ההתחייבות ש"מורה לא יעלה על ראשו". חנה מייעדת את שמואל להיות נזיר מסוג ייחודי: אדם שיהיה קדוש לה', אך לא על ידי התנזרות והתרחקות מן העולם הזה.
 

ה. בין חנה לרחל

קווי דמיון רבים נמתחים בין סיפורה של חנה ובין סיפור עקרותה של רחל אמנו עד ללידת יוסף:[8]

1.  בשני הסיפורים אנו פוגשים אדם הנשוי לשתי נשים, שאחת מהן אהובה ("וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" [בראשית כ"ט, יח; ועיין שם כ"ט, כ, ל], "כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב" [שמ"א א', ה]) והאחרת אינה אהובה, ודווקא האישה האהובה היא עקרה.

2.  בשני הסיפורים עומדת האישה האהובה העקרה אל מול הצקותיה של האישה השנייה (לאה/פנינה). רחל קוראת לבן שפחתה בשם נפתלי, על שם "נַפְתּוּלֵי אֱ‑לֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי" (בראשית ל', ח); ועל פנינה מסופר "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ... מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה" (שמ"א א', ו-ז).

3.   בשני הסיפורים פונה הבעל לאישה באופן המבטא חוסר הבנה למעשיה. על אלקנה כבר עמדנו לעיל. באשר לרחל, על דבריה ליעקב "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", טוען הוא כנגדה "הֲתַחַת אֱ‑לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל', א-ב). בתגובה זו של יעקב יש צדק רב מבחינה תוכנית, אך חריפותה מעידה במקצת על חוסר רגישות למצוקתה של רחל.[9]

4.   בסופו של דבר, בשני הסיפורים נפקדת האישה האהובה, ובלשון דומה: "וַיִּזְכֹּר אֱ‑לֹהִים אֶת רָחֵל... וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" (שם, כב-כג); "וַיִּזְכְּרֶהָ ה'... וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן" (שמ"א א', יט-כ). לשון זו אינה נזכרת אצל העקרות האחרות במקרא – שרה, רבקה ואשת מנוח.

5.  שתי הנשים שנפקדו קוראות שם לבנן באופן המבטא את אמונתן שה' שמע את קולן: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ‑לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל', כג-כד); "וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו" (שמ"א א', כ).

מה כוונת המקרא בהשוואה ספרותית זו? נראה, שההשוואה לא באה אלא לחדד את ההבדלים שבין שתי הדמויות המרכזיות, רחל וחנה, בעיקר במה שנוגע לדרך התמודדותן עם עקרותן.

דרכה של רחל עד ללידתה ארוכה ומפותלת. כבר בתחילת הסיפור בא ביטוי בעייתי – "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" – ולאחריו מתוארות הדרכים השונות שבהן ניסתה רחל להיפקד מעקרותה:

1.  תחילה פונה רחל אל יעקב בדרישה "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א). כאמור לעיל, יעקב הגיב על כך בחריפות, תוך רמיזה שעליה לפנות לקב"ה.

2.  לאחר מכן מנסה רחל להיפקד בצורה שונה: "וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (שם, ג). לכאורה הולכת רחל בדרכה של שרה, אלא שיש לשים לב לשני הבדלים משמעותיים בינה לבין דבריה של שרה: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (שם ט"ז, ב-ג). ראשית, שרי פונה אל אברם בבקשה, ופעמיים היא חוזרת על המילה "נָא", בעוד שדבריה של רחל נראים יותר כדרישה מיעקב. שנית, בעוד ששרי מודעת לספק בתועלת שבמהלך – "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" – משוכנעת רחל "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה".

3.  בהמשך מבקשת רחל מלאה את הדודאים, שלדעת רוב המפרשים (עיין רד"ק, ספורנו, ראב"ע ועוד) היו ידועים כאמצעי פריון.

רק לאחר כל השלבים הללו אנו קוראים על פקידתה של רחל:

וַיִּזְכֹּר אֱ‑לֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ‑לֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ‑לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר (שם ל', כב-כד).

מכאן ואילך אין פיה של רחל פוסק מתפילה: תפילה על לשעבר – הודיה לקב"ה שאסף את חרפתה; ובקשה להבא – שיוסיף לה בן אחר. סוף סוף הצליחה רחל להגיע לביטחון מלא בקב"ה. וכעת, משהתברר הדבר ליעקב, הבין כי הגיע הזמן לחזור הביתה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (ל', כה).

כעת נוכל לחזור לחנה ולסיפורה. על רקע התהליך הארוך שעברה רחל, בולטת גדולתה של חנה. ראשית, בעוד שרחל מקנאה באחותה, חנה נותרת בשתיקתה. שנית (וזו כנראה עיקרה של ההשוואה), רחל עברה תהליך ארוך עד שפנתה בתפילה לקב"ה, בעוד שאצל חנה התרחש הדבר מיד. יתרה מזאת, בעוד שרחל מבקשת לאחר שנפקדה "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר", אומרת חנה "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו". באמצעות ההשוואה הספרותית לרחל מחזק המקרא את עצמת אישיותה של חנה, הן באמונתה הגדולה בקב"ה הן ביחסיה עם הסובבים אותה.[10]

ייתכן שהשם 'חנה' נגזר מן השורש חנ"ן, מלשון תחינה. אם כנים הדברים, הרי ששמה של חנה מבטא את היסוד המרכזי שבא סיפורה ללמד: כוחה של תפילה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשס"ז
עורך: בעז קלוש