פרקי המצוות של ספר דברים | פתיחה
פרקי המצוות מבטאים את המערכת הרעיונית של ספר דברים
חטיבת המצוות של ספר דברים ראשיתה בתחילת פרשת ראה (דברים י"ב) ואחריתה בתחילת פרשת כי תבוא (דברים כ"ו). בפרשת ראה מתחיל משה רבנו לצוות על חובת הפולחן במקום אשר יבחר ה', והחתימה בכי תבוא היא בשתי מצוות, מקרא בכורים ווידוי מעשר. לחטיבה זו כותרת מובהקת ואף פסוקי סיום חגיגיים. לפני תחילת הציווי הפרטני פונה משה רבנו ואומר לעם:
"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה"
ואחרי שהוא מסיים לצוות על וידוי המעשר, בסיום חטיבת המצוות, אנו שומעים על פנייה חגיגית אל העם, המסכמת את כל הנאמר עד כה:
"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כ"ו, ט"ז-י"ט).
הן בפתיחה הן בחתימה אנו שומעים את התביעה הכוללת לשמור את חוקי ה' ואת משפטיו. בפתיחה מודגשת חובה זו בזיקה לכניסה לארץ וירושתה, ומכאן משתמע שיש למערכת המצוות שלהלן משמעות מדינית מובהקת מתוך הפיכתו של עם העבדים הנודד לעם עצמאי היושב בארצו. נראה שהיבטים רבים של מערכת המצוות יושפעו מהשינוי הדרמטי העתיד להתחולל כאשר עם ישראל יהפוך להיות עם היושב בארץ כנען, בין אומות עובדות עבודה זרה, וכאשר תהיה לו מערכת מדינית וכלכלית עצמאית.
בחתימת הדברים מוזכרת המשמעות של מסירת המצוות דווקא בהקשר של כינון הברית בין העם לה', ובהגדרתו הייחודית כעם ה', הנבחר והמיועד בין העמים כולם, הגדרה שמשמעותה הקיומית נובעת, קודם כל, מהחיים לפני ה' ומקיום מצוותיו. יש לשער שגם רעיון מרכזי זה, בחירת עם ישראל וייחודו, בא לידי ביטוי בפרטי המצוות הקודמים לחתימה.
חטיבת המצוות – חלוקה כללית
חטיבת המצוות של ספר דברים מתחלקת לשלושה חלקים מובהקים, לפי הפרשות:
א. פרשת ראה - מצוות ואיסורים הקשורים בעיקר בפולחן ובקדושת ישראל, ובמרכזם הרעיון של "המקום אשר יבחר ה'".
ב. פרשת שופטים - הלכות ציבור ומדינה.
ג. פרשת כי-תצא - מצוות היחיד במסגרת הבית, המשפחה והחברה.
בין המצוות הרבות המופיעות בקובץ זה, המהוות את חלק הארי של מצוות התורה,[1] נמצאות מצוות רבות מחודשות, ואחרות המופיעות בפעם השנייה או השלישית, לאחר שנזכרו כבר בספרי התורה הקודמים. הרמב"ן הגדיר את שני הסוגים של המצוות בתחילת פירושו לספר:
"והנה הזכיר בכאן שני דברים. אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה. ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקדוש ברוך הוא. ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים" (רמב"ן דברים א', א').
ושוב בחתימת חטיבת המצוות הוא אומר:
"היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות - הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם" (רמב"ן דברים כ"ו, ט"ז).
ניתן, אם כך, לחלק באופן ראשוני את כל המצוות המופיעות בספר לשני סוגים: מחודשות, ומבוארות. המחודשות נזכרו לראשונה כאן, בנאומו של משה רבנו, ואין להן מקור בחומשים הקודמים. המבוארות נזכרו לפני כן בקובצי המצוות שבשאר ספרים, אלא שנוסף בהן ביאור, נשתנה הסגנון או התחדש או נחסר פרט מפרטי המצווה.
ביחס לראשונות, המחודשות, יש לשאול מדוע לא נזכרו בתורה עד לנאום משה האחרון. ביחס לאחרונות, הנכפלות, או כהגדרת הרמב"ן: 'המבוארות', יש לשים לב שרובן ככולן נשנו בנאומו של משה רבנו בהבדלי סגנון ותוכן גדולים מהספרים הקודמים, ויש להבין מדוע לא נשנתה כל מצווה במלואה במקומה הראשון, ומה טעם יש בגרסה שנייה, הסותרת חלק מהפרטים שבגרסה הראשונה.
לשתי השאלות האלו, הנוגעות לכל מצווה ומצווה, נוסיף שאלה שלישית, כללית יותר: האם ניתן לזהות מכנה משותף למצוות שנזכרו בנאומו של משה? האם המצוות הללו מרכיבות איזושהי מערכת שיטתית ואחידה, שניתן להצביע על עקרונותיה, מאפייניה ומהם ללמוד גם על פרטיה, במובחן מקבצי המצוות שבספרים שמות וויקרא (ומעט במדבר)?
מבנהו של ספר דברים
כדי להבין דבר מתוך הקשרו הרחב, נתבונן לשעה בפרקים הקודמים לפרקי המצוות, ובאלה שבאים אחריהם, ובתווי הפנים האופייניים שלהם.
ספר דברים נפתח (פרקים א'-ד') בפרקי מבוא של משה רבנו שברובם הוא חוזר על עבר המשותף שלו ושל עם ישראל, ומדגיש היבטים שונים במספר אירועים היסטוריים מרכזיים: מינוי השופטים, פרשיות המרגלים והמעפילים, כיבושי עבר הירדן בשנת הארבעים, תפילתו האישית ומעמד הר סיני. תכלית הפרקים הללו איננה היסטורית, שהרי אין בהם סקירה כרונולוגית מסודרת, והם אינם ערוכים בסדרי זמנים ומקומות האופייניים לסקירות היסטוריות. אין ספק, שלפרקים אלה חשיבות מבחינת החלק המרכזי של הנאום של משה, נאום התורה והמצוות, המתפתח להלן, ובהקשר זה יש לפרשם ולהבינם. במאמרים קודמים שפורסמו במסגרת זו בשנים עברו,[2] הצענו מספר הצעות להבנת תפקידם של פרקים אלה, ובמיוחד הצבענו על התפקיד המיוחד שיש למשה רבנו בכל אחד מהסיפורים ובצבע החדש בו נצבע תפקיד זה בסיפור בספר דברים. עוד עמדנו על כך שמה שבעבר היה נראה כתאונה או ככישלון נורא, מתקבל כעת בדבריו האחרונים של משה כסיפור שיש לקבלו ולהבינו כפי שהוא, וכל סיפור בדרכו הפתלתלה הוא חלק אינטגרלי של ההיסטוריה הא-לוהית והלאומית גם יחד, וככזה יש לקרוא אותו ולקבל את תוצאותיו ואת לקחיו. מובן, מתוך כך, שיש היסט של מוקדי הסיפור אל הממדים האנושיים שלו, כלומר: אל מערכות היחסים שבין המנהיגות (בעיקר – משה) והעם, ואל התהליכים הפנימיים העוברים על העם ועל משה רבנו עצמו.
בפרקים ה'-ו' חוזר משה אל מעמד הר סיני וזאת בעיקר כדי לבסס את סמכותו למסור את התורה לעם ישראל, שהרי ראשית התורה בהתגלות הבלתי אמצעית של ה' לעם, אך העם ביקש שמשה יעביר את התורה ולא ה' ישירות, וה' נענה לבקשה ואמר: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ... לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים..." (דברים ה', כ"ה-כ"ח), ומעתה – התורה שעתיד למסור משה במעמד ערבות מואב לעם, היא היא התורה שנתגלתה מאת ה' כדי למסרה לעם ישראל כולו.
פרקים ו'-י"א יש להם מעמד ביניים בין המבוא שבהתחלה, לפרקי המצוות שאחריהם. מחד גיסא, יש בהם מצוות כגון: אהבת ה', תפילין ומזוזה, איסור עבודה זרה וחתונה עם העכו"ם ועוד, אך מצד שני אין בהם כניסה למצוות מסוימות ופרטניות, ורוחם הכללית היא רוח גבוהה של פרקי אמונה, בטחון ומוסר, מהולים בתוכחה (כגון: סיפור חטא העגל); כך שיש לראותם כשייכים עדיין לפרק הרוחני והאידאולוגי של הנאום, שמתוכו בוקעות ועולות גם כמה מצוות כלליות.
בפרקים י"ב-כ"ו נמצאת, כאמור למעלה, חטיבת המצוות, ומיד אחריה פרקי הברית (כ"ז-ל') בהם מתואר הציווי על כריתת הברית בהר גריזים ובהר עיבל, הברכות והקללות והנספחים החשובים של הברית בדמות דינו של היחיד המפר ברית, ונספח התשובה והבחירה. פרקי הסיום של הספר (פרשות: וילך, האזינו, וזאת הברכה) כוללים את הציווי על כתיבת התורה, השירה וברכת משה רבנו, כלומר: הם באמת נושאים אופי של סיום, ובשונה מהספר כולו, אין הם חלק מנאומו של משה, אלא תיאור של ימיו האחרונים, ומה שנתחדש בהם, עד מותו של משה רבנו בהר נבו.
בשתי סדרות השעורים שפורסמו על ידי בבימה זו לפני מספר שנים הצענו באריכות תיאוריה כללית להבנת ספר דברים, שבבסיסה ההנחה שספר דברים מבטא בסיפוריו ובנאומיו מערכת רעיונות ייחודית, המבחינה אותו משאר ספרי התורה. תפקידו של נאום משה שלפני מותו, המייחד לעצמו ספר בין ספרי התורה, הוא לתאר את ההתגלות הא-לוהית דרך הפריזמה האנושית. ספרנו מתחיל מהאנושי, ומוקדו הוא האדם והחברה האנושית. העולם של ספר דברים הוא בעיקר שדה הפעולה של בני האדם לפני ה', ולא שדה הופעתו של ה', כמו בשאר ספרי התורה. כך, למשל, בסיפורי מינוי השופטים ובחטא המרגלים בולט הדגש בסיפור לפיו כל מה שנעשה הוא ביוזמה משותפת של העם ושל משה, ולא כתוצאה של ציווי א-לוהי, כמשתמע משאר הספרים. או, למשל, הסיפור על תפילת משה בתחילת ואתחנן, שלא היה לו מקום בספר במדבר, מדגיש את עמידתו של משה מול הגזרה הא-לוהית והמאבק מולה עד חתימת הדין. לעומת זאת, ספר במדבר הסתפק בתיאור גזר הדין הא-לוהי, ותו לא.[3]
בחטיבת הפרקים ו'-י"א בולטים מאוד פרקי הנאום העוסקים בכניסה לארץ ישראל, ובאתגרים שהיא כוללת. אמנם, כפי שהארכנו להוכיח בסדרות השעורים הנ"ל, ספר דברים איננו מיוחד בכך שהוא נאמר לקראת הכניסה לארץ ישראל, שהרי גם שאר ספרים נאמרו מתוך אותה סיטואציה, ומרובים בהם הפרקים שההנחה "כי תבואו אל הארץ" היא הנחת היסוד שלהם. רק אשמתם של ישראל גרמה לאיחור הכניסה בארבעים שנה, אך התורה כולה נאמרה מראש לקראת ארץ ישראל. נמצא, שגם את הפרקים העוסקים באתגר של ארץ ישראל ואת קווי האופי המיוחדים שלהם בספר דברים, אין להבין מתוך שינוי הנסיבות גרידא, אלא מתוך המערכת הרעיונית המיוחדת של הספר כולו, שהמוקד שלה הוא שינוי נקודת המרכז מהא-לוהי - לאנושי. דברים אלה עתידים להתבאר עוד באריכות, בעז"ה, בהמשך השנה.
הברית
המסגרת הרחבה של חטיבת המצוות היא ספר דברים כולו, ובאופן מדויק: נאומו של משה רבנו – מתחילת הספר ועד פרק התשובה והבחירה (פרק ל). אולם, עמוד השדרה של הספר, המהווה גם מסגרת ברורה של חטיבת המצוות, הוא מעמד הברית עליו מצטווה עם ישראל, ועתיד להתקיים מיד אחרי הכניסה לארץ, בהרי שכם. כך, לפני פתיחת חטיבת המצוות, אנו קוראים את ראשיתה של פרשת ראה:
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים י"א, כ"ו-ל"ב).
הברכה והקללה, כלומר: תוצאות הברית, תלויים בקיום המצוות על ידי עם ישראל. מיד אחרי הכניסה לארץ מצטווה העם: "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל" כלומר: לבצע מעמד ברית ממשי שיבטא את מכלול ההתחייבות של העם לא-לוהיו, ומאידך גיסא – את ההתחייבות של ה' לעם.
בסוף פרקי המצוות, בבחינת חתימה שהיא מעין פתיחה, חוזר משה רבנו לצוות את העם על מעמד הברית, בשכם. אלא שעתה, מה שנאמר בקיצור בפסוקי הפתיחה של חטיבת המצוות, ייאמר באריכות גדולה, הן מבחינת תיאור מעמד הברית גופו, הן מבחינת גילוי התוכן השלם של הברכה והקללה:
"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ"לֹהֶיךָ: וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי" (דברים כ"ז, א'-י"ג).
יש לצפות, אם כך, שהיסודות המהותיים והכלליים של פרקי המצוות יבואו לידי ביטוי הן בעיצוב של מעמד הברית גופו, הן בתכני הברכה והקללה שהם תוצאותיו. עלינו לזכור שאין זו הברית הראשונה שכרת ה' עם ישראל, שהרי כבר בחורב (סיני) נכרתה הברית בין ה' לעמו:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כ"ח, ס"ט).
דומה, אם כן, שבחינה מדויקת של מרכיבי הברית בערבות מואב ושל תכניה, יחד עם השוואתם לברית שנכרתה כבר בסיני, יוכלו לפתוח שער להבנת חטיבת המצוות כולה. בשיעורים הקרובים נעסוק בכך, בעז"ה, ואחר כך ניכנס פנימה לפרקי המצוות גופם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)