שמואל א | פרקים י"ג–י"ד | המלחמה הראשונה עם פלשתים | 4

יב. בין שאול לגדעון

בשיעור הקודם עמדנו על הניגוד הבולט שבין ישיבתו הפסיבית של שאול, שאינו מנסה אפילו לשאול בה', ובין פעלתנותו החיובית של יהונתן, המצליח לשלב אמונה גדולה בה' עם יכולת קרבית המאפשרת לו להכריע את המערכה. באופן מעניין, מבטא המקרא את הפער שבין שאול ויהונתן באמצעות אחת ההקבלות המאלפות ביותר בספר שמואל, בין דמותו של גדעון השופט לבין דמויותיהם של שאול ויהונתן בנו. הקבלה זו משתרעת על פני מספר פרקים בספר (ט'-י"ד), ומגיעה לשיאה בתיאור המלחמה עם הפלשתים. מעקב אחר הקבלה זו והתפנית המפתיעה שהיא מקבלת, יוסיף ממד משמעותי להבנת המסר של האירועים.

נקודות ההקבלה הראשונות מופיעות בראשית דרכו של שאול:

א. שני האנשים מכונים בתחילת היכרותנו עמם בתואר "גִּבּוֹר חָיִל" (שופטים ו', יב; שמ"א ט', א).

ב. כשפונים אליהם ומייעדים אותם לתפקידם, הם מגיבים בהתנגדות, מטעמי צניעות, ובצורה דומה (כפי שציינו בפרק ט'):

וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲ-דֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי (שופטים ו', טו);

וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה (שמ"א ט', כא).

ג. שני האנשים מקבלים הבטחה שהקב"ה יהיה עמם:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ (שופטים ו', טז);

עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱ-לֹהִים עִמָּךְ (שמ"א י', ז).

ד. את שניהם מלווים אותות המחזקים את אמונתם במינוים: גדעון מבקש מהמלאך "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי" (שופטים ו', יז);[1] ושמואל אומר לשאול "וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱ-לֹהִים עִמָּךְ" (שמ"א י', ז).

בשלב זה נוטה אפוא ההקבלה לטובת שאול, שקיבל אותות על אף שלא ביקשם, על פני גדעון, שביקש את האותות.

להלן נעמוד על נקודות הקבלה נוספות בין שאול לגדעון,[2] אך בשלב זה נעבור לעיקר ההקבלה - בתיאור המלחמה עם הפלשתים בפרקים י"ג-י"ד.

יג. בין מלחמת פלשתים למלחמת מדין

המקרא עורך הקבלה נרחבת בין המלחמה עם פלשתים ובין מלחמתו של גדעון במדין:

א. בשתי המלחמות מתוארת מציאות קיצונית של 'מעטים מול רבים'. האויב מתואר כצבא בהיקף עצום:

וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב (שופטים ז', יב);

וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב (שמ"א י"ג, ה).[3]

עם ישראל, לעומתו, עובר שלבי ניפוי, עד שנשארים מתי מספר. במלחמת מדין המסר המרכזי הוא שהמלחמה היא לה', ועל כן יש ציווי מפורש לצמצם את מספר הלוחמים.[4] תהליך זה נעשה על ידי ניפוי 'היראים והחרדים' (שופטים ז', ג) והכורעים על ברכיהם בשתיית המים (שם, ה-ז), עד אשר נותר צבא קטן:

וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם... וְאֵת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק (שופטים ז', ו-ח).

אצל שאול אמנם לא היה ציווי מפורש לצמצם את מספר הלוחמים, אבל גם בצבאו חל ניפוי, שהמקרא נוקט כלפיו בלשון דומה:

וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל... וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו (שמ"א י"ג, ב).

בהמשך צומצם צבאו של שאול עוד יותר, עד לממדים הקרובים לאלו של צבא גדעון:

וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ[5] (שם, טו).

ב. את שתי המלחמות פותחים המנהיגים בהזעקת העם באופן דומה:

וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו (שופטים ו', לד);

וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל (שמ"א י"ג, ג-ד).

ג. בשתי המלחמות מתואר פחדם של בני ישראל, שברחו מפני האויב והתחבאו במקומות מסתור:

מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת (שופטים ו', ב);

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת (שמ"א י"ג, ו).

ברם, בשלב זה מגיעה ההקבלה לנקודת תפנית. עד עתה התמקדה ההקבלה בשני האישים - גדעון ושאול, ובשני המצבים - המלחמות מול מדין ומול פלשתים. לאחר הקבלות אלו, מגיע סיפור כישלונו של שאול בהקרבת הקרבן, שעליו עמדנו בהרחבה בשיעורים הקודמים. כישלון זה גרם לשאול לנקוט בגישה פסיבית לגמרי, ומכאן ואילך שוב אין הוא מקביל לגדעון. אדרבה, בנקודה אחת אף בולט היפוך בין שתי הדמויות: בעוד שגדעון נוקט בתכסיס המלחמתי "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" (שופטים ז', טז) - במלחמה עם פלשתים מופעל תכסיס זה נגד שאול, לאחר חטאו: "וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" (שמ"א י"ג, יז).[6]

יד. בין גדעון ליהונתן

הדמיון שבין שאול לגדעון במלחמת עמון, מחדד את נקודת המפנה במלחמה עם הפלשתים. למרבה ההפתעה, אף שההקבלה בין שאול לגדעון נעצרת בעקבות חטאו, ממשיכה ההקבלה בין מלחמת פלשתים למלחמת מדין במלוא עצמתה - אלא שאת מקומו של שאול בה תופס מכאן ואילך בנו, יהונתן. הקבלות בין יהונתן לגדעון עולות בכמה נקודות:

א. כפי שראינו בשיעור הקודם, בניגוד לשאול, שאיננו נעזר ביכולת העומדת לרשותו לשאול בה', מצליח יהונתן - אף שאין לו אפשרות 'רשמית' לעשות זאת - לברר את דבר ה' בעזרת האות שהוא מייצר, ושאותו הוא מציג לפני נערו:

וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים... וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת (שמ"א י"ד, א-י).

תיאור זה מזכיר את גדעון, היורד אף הוא למחנה האויב עם נערו, ומקבל אות מאת ה':

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ. וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה. וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ (שופטים ז', ט-יא).

ב. לאחר קבלת האות על ידי שמיעת דברים במחנה האויב, משוכנעים שני האנשים בניצחונם:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן (שופטים ז', טו);

וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל (שמ"א י"ד, יב).

ג. תקיפותיהם של גדעון ושל יהונתן מביאות לתוצאות דומות להפליא:

וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ (שופטים ז', כב);

וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד (שמ"א י", כ).

יש לציין, שאלו הם שני המקומות היחידים במקרא שבהם ביטוי זה מופיע.

ד. בשתי המלחמות מצטרפים אנשים מהר אפרים למרדף לאחר המכה הראשונית באויב:

וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן (שופטים ז', כד);

וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם[7] שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה (שמ"א י"ד, כב).

ה. לקראת סיומן של שתי המלחמות ניכרים בעם עייפות ורעב ללחם:

וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים. וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם (שופטים ז', ד-ה);

וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם... וַיָּעַף הָעָם... וַיָּעַף הָעָם מְאֹד (שמ"א י"ד, כד-לא).[8]

משמעותה של ההקבלה הנרחבת ברורה למדיי. אל מול חולשתו של שאול ניכרת גבורתו של יהונתן, שהמשיך בדרכו של גדעון עד לסיום המוצלח. במלחמת מדין הועבר מסר ברור מאת ה': מספר הלוחמים צומצם במכוון, כדי להפנים בעם את התחושה שלה' המלחמה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי (שופטים ז', ב).

את אמונתו במסר הזה בדיוק מבטא יהונתן באופן ברור בטרם יצא עם נערו להילחם במחנה פלשתים:

אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט (שמ"א י"ד, ו).

אמונתו של יהונתן בה' הביאה אותו לניצחון, בניגוד להתנהגותו של שאול לכל אורך הפרשה. את הניגוד בין שתי הדמויות מבליט אפוא המקרא על ידי ההקבלה המשתנה לדמותו של גדעון.

ומסתבר, שלא בכדי בחר המקרא להשתמש דווקא בדמותו של גדעון להעברת המסרים המרכזיים בפרשה זו. שאול, כמלך הראשון, עומד בפני מבחן האמונה בה', בין השאר כדי לבדוק את אמונתו כמלך. שהרי חשש זה בדיוק הטריד את שמואל בשעה שהזהיר את העם בפרדתו מהם:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם... אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם (שמ"א י"ב, כ-כד).

כבר עמדנו בעבר על כך, שזוהי מהות כישלונו של שאול בגלגל: העדפת השיקולים האנושיים על פני האמונה המלאה בה' והמחויבות לקיום דברו. אל מול כישלון זה מעמיד המקרא את דמותו של גדעון. גדעון הוא השופט היחיד שהוצעה לו הקמת שושלת הדומה לשושלת מלכות:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן (שופטים ח', כב).

ברם, גדעון סירב להצעה זו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם (שם, כג).

גדעון הבין היטב את הסכנה הטמונה ברעיון המלוכה, ובהתנגדותו להצעתם המפתה של בני ישראל הוכיח את מחויבותו לביסוס אמונתם של בני ישראל בה'. לדרך זו שותף היה יהונתן בן שאול, שבניגוד לאביו, ביסס את דרכו מתוך אמונתו בה' וביכולתו להושיע את ישראל בין ברב ובין במעט.