שמואל א | פרקים י"ג–י"ד | המלחמה הראשונה עם פלשתים | 3

ח. המצג

הפרק פותח במצג[1] קלסי, בעל מבנה ברור ביותר. לאחר הפתיחה - "וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז..." (פס' א)[2] - מובאים דברי המצג עד סוף פס' ה; ואז חוזר המקרא על התיאור הראשון - "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה..." (פס' ו) - "כאדם האומר: נחזור על הראשונות" (ראה למשל רש"י שמות ו', ל; וכן הוא בפירוש הרמב"ן בכמה מקומות). בפסוקי המצג מובאות מספר עובדות, הרלוונטיות להבנת המשך הסיפור:

1. "וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד" (פס' א). ברמה הפשוטה, נצרך היגד זה כדי לבאר מדוע נזקק שאול בהמשך הפרק לומר לעם אשר אתו "פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ" (פס' יז), ולכך נועד גם האזכור בסוף פס' ג "וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן". עם זאת, יש בהיגד זה גם כדי להכין אותנו לפער ההולך ומתגלע בין שאול ובנו, פער שרק ילך ויתרחב עד סיומה הדרמטי של המערכה.

2. "וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ" (פס' ב). היגד זה מבאר היטב את הסיטואציה שגרמה ליונתן לאחוז בצעד הלא-שגרתי שבו נקט. אל מול מתקפת שלושת הראשים של פלשתים, שעליה עמדנו בשיעור הקודם, שאול 'יושב' ואינו עושה דבר. לאחר תוכחתו הקשה של שמואל נעשה שאול פסיבי לחלוטין, ואינו מעז לנקוט בשום צעד כדי לשפר את המצב. אל מול ישיבה סתמית זו בולטת פעלתנותו של יונתן.

3. "וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד" (פס' ג). לעובדה זו נודעת משמעות רבה בהמשך הסיפור. הימצאותו של כוהן נושא אפוד במחנה אמורה הייתה לגרום לשָאוּל לִשאוֹל בה' מה עליו לעשות. אך שאול אינו עושה זאת, והוא משתמש באפוד רק בשלב מאוחר הרבה יותר (וגם אז הוא קוטע את השימוש באמצע, כפי שנראה להלן).

4. "וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה" (פס' ד). תיאור זה בא לבאר כיצד הצליח יונתן להסתתר מפני הפלשתים, בינות לסלעים הקרובים למצב הפלשתים.

כעת ניתן לעיין בסיפורו של יונתן כשלעצמו.

ט. האות

יונתן, כאמור, איננו משלים עם ישיבתו הפסיבית של אביו, שאינו מנסה אפילו לשאול בה'. הוא לוקח עמו את נערו, מתוך אמונה גדולה בה' וביכולתו להושיע את ישראל:

(ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט: (ז) וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ:

השיחה בין יהונתן לנערו מזכירה במידה רבה את שיחתם של שאול ונערו בשעת חיפוש האתונות, כפי שתואר בהרחבה בפרק ט'. הניגוד בין שני התיאורים בולט לעין: בעוד שאצל שאול הנער הוא היוזם, ושאול נגרר אחריו (כפי שראינו שם בהרחבה) - כאן יהונתן הוא היוזם, ונערו מקבל על עצמו ללכת אחריו.[3]

ברם, הניגוד המרכזי שבין שאול ויהונתן הוא בעניין השאלה בה'. לשָאול יש, כאמור, אפשרות לִשאוֹל בה' באמצעות הכוהן והאפוד, אך הוא אינו מנצל אותה. ליהונתן, לעומת זאת, אין לכאורה דרך לשאול בה', אך הוא יוצר לעצמו דרך כזו, ואין הוא יוצא למערכה בלא לקבל אות מה' שדרכו מקובלת:

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם: (ט) אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם: (י) וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת:

מה טיבו של אות זה? האם מותר לאדם לנהוג בדרך זו, ולייצר לעצמו סימנים שיעידו על רצון ה'? שאלה זו עמדה במרכזו של דיון חשוב בראשונים בנושא. מוקד הדיון הוא משפט עמום משהו בגמרא במסכת חולין:

כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש (חולין צה ע"ב).

כאמור, משפט זה אינו חד-משמעי: ההיו 'הנַחַש' (במלעיל) של עבד אברהם (בבחירת הנערה עבור יצחק) ו'הנַחַש' של יהונתן אסורים או מותרים? נחלקו בכך המפרשים. רש"י ותוספות שם פירשו, שרק נחשים כאלה של העבד ושל יהונתן - שהאדם באמת מקבל עליו לנהוג כפי התוצאה - מהווים נחש אסור. ועם זאת ביארו התוספות, שיהונתן עצמו לא עבר על איסור, שכן "לזרז את נערו אמר כן, ובלאו הכי נמי היה עולה". הרמב"ם לא הזכיר את יהונתן, אך מדבריו כלפי עבד אברהם משתמע שכוונתם גם לשלול את מעשהו של יהונתן:

אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר: 'לא תנחשו' (ויקרא י"ט, כו). כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי - איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים... וכן המשים סימנים לעצמו: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה (רמב"ם הלכות עבודה זרה פי"א ה"ד).

הראב"ד שם חולק בחריפות רבה על הרמב"ם:

זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש', והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.

לדעת הראב"ד, כוונת הגמרא אינה שנחש שאינו כאליעזר וכיונתן אינו נחש אסור, אלא בדיוק ההפך: רק נחש שכזה הוא נחש שראוי לסמוך עליו. בטעם הדבר כתב הכסף משנה דברים החשובים גם להבנת הפשט בפרקנו:

וכך נראה לי בתירוצן של דברים, שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו, או צבי הפסיק לו בדרך, שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם, שהרי האומר: אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא, אין זה נחש, אלא מנהגו של עולם. ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם, שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו, לפיכך לקח סימן לעצמו, שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה 'הגמיאיני נא מעט מים' (בראשית כ"ד, יז), תשיבהו ברוח נדיבה 'גם גמליך אשקה' (שם, יד) - אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן, שביקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד, לקח סימן זה: שאם יאמרו אליו 'עלו אלינו', יהא נראה שהם יראים ממארב, ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם, שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים. ואם יאמרו 'דומו עד הגיענו אליכם' - יראה מדבריהם שאינם מתפחדים, ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה, וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא.[4]

לדעת רבי יוסף קארו, לא הייתה, אם כן, בעיה באות של יהונתן, שכן מדובר בעצם בהערכה המבוססת על הנחות הגיוניות, ואינה קשורה להיבטים מיסטיים. לדעתו, האות היה מבוסס על כך שאמירת פלשתים "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם" תוכיח שאין הם מפחדים ממארב, ומכאן ניתן להסיק על גבורתם, בעוד שאם יאמרו "עֲלוּ עָלֵינוּ", יוכיח הדבר כי הם מפחדים ממארב ויעיד על חולשתם.

מבחינה רציונלית, ניתן לבאר זאת גם באופן אחר. אם יאמרו הפלשתים "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם", יעיד הדבר על מוכנות ודריכות - כשם שכל חייל מתודרך כיום ב'נוהל מעצר חשוד', שהמרכיב הראשון בו הוא הקריאה "עצור!". הקריאה "עֲלוּ עָלֵינוּ", לעומת זאת, משדרת שאננות וחוסר רצינות, שאותם יוכלו יהונתן ונערו לנצל כדי לגבור על הפלשתים למרות יחסי הכוחות הבלתי-מאוזנים.

ואכן, כך גם נראה מתוך תיאור המציאות בפועל:

(יא) וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם: (יב) וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל:

כל דיבורם של הפלשתים אומר זלזול: הן הכינוי "עברים", המבטא בדרך כלל זלזול של הגויים בבני ישראל;[5] הן הביטוי המלגלג "יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם"; הן הלשון המתרברבת "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר", שהביעה עוד יותר שאננות ושחצנות מכפי שהעלה יהונתן על דעתו. משום כך הסיק יהונתן, שיש ביכולתו וביכולת נערו לגבור על מצב הפלשתים.

ואולם, כל כמה שנבסס יותר את ההיגיון שמאחורי האות של יהונתן, כך יקשה עלינו יותר להבין מדוע בכלל מדובר באות, המוכיח "כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ". עלינו להניח אפוא, כי אף שהאות התבסס, באופן עקרוני, על שיקול רציונלי, בכל זאת היה בו גם ממד מיסטי. ייתכן שלכך נתכוון רד"ק. גם לדעת רד"ק נהג יהונתן כשורה - שהרי "אם היה אסור, לא היה הקב"ה עוזרו בהליכה ההיא" - אך הוא מבאר כי האות לא התבסס על בדיקת מצבם של הפלשתים, אלא על עניין מיסטי במהותו: "כי אם יאמרו 'עלו עלינו' - פיהם הכשילם, כי אנחנו נעלה והם ירדו". עם זאת, רד"ק אינו רואה בכך בעיה, שכן "אם ירצה אדם לעשות מעשה, ויעשה דבר אחד לאות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא, זה הדבר מותר".

לסיכום ניתן לומר, כי מצד אחד מסתבר לקבל את ההנחה שהאות התבסס על ניתוח רציונלי של מצב הפלשתים, אך מצד שני הוא כלל גם ממד מיסטי, מתוך רצון לקבל חיזוק למעשה ולהחלטה. מכל מקום, סביר להניח שלא היה בכך מעשה אסור.

י. התוצאות

ואכן, הקב"ה סייע ביד יונתן ונושא כליו. הם עלו והכו מכה מרשימה כשלעצמה, הגם שבוודאי לא היה בה כדי להכריע מערכות:

(יד) וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה:[6]

כיוון ששם יהונתן מבטחו בה', גמלו הקב"ה כצדקתו, ולראשונה אנו מוצאים במערכה מעורבות א-לוהית:

(טו) וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱ-לֹהִים: (טז) וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם... (כ)... וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד:

המכה שהכו יהונתן ונערו גרמה לבהלה במחנה הפלשתים, ועד מהרה הפכה הבהלה לבריחה ולמהומה. אכן, קביעתו של יהונתן בראשית הפרק הוּכחה כנכונה לחלוטין:

(ו) כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט:

וכה גדולה הייתה הישועה, עד שנקט הכתוב בלשון זו:

(כג) וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל...

פשוט הדבר, שבכך מבקש המקרא להשוות את הישועה כאן לישועה בים סוף - המקום הנוסף היחיד במקרא שבו נאמרה לשון זו בדיוק:

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם... (שמות י"ד, ל).

יא. אֱסֹף יָדֶךָ

והנה, אל מול אמונתו הגדולה של יהונתן, מתגלה שוב שאול בחולשתו. תחילה, כשמתגלה המהומה במחנה פלשתים, מחליט סוף סוף שאול לשאול בה':

(יח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

אזכורו של הארון כאן, במקום האפוד (שהוזכר כאמור במפורש בפס' ג, ביחד עם אחיה הכוהן), מפתיע, ועוד נעמוד על כך בהמשך. אך תחילה יש לתת את הדעת על המשך התנהלותו של שאול:

(יט) וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ: (כ) וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה...

צעד זה הוא חמור ביותר: שאול מבקש לשאול בה', אך כאשר הוא רואה את הנעשה במחנה פלשתים הוא זונח את הרעיון, ואומר לכוהן להפסיק את ניסיונו לקבל את דבר ה'. בכך חוזר שאול על טעותו בתחילת המערכה, כאשר לא חיכה לשמואל אלא מיהר להקריב את הקרבן בניגוד לצו ה', בשל חששו מפיזור העם. בשני שלבים במהלך המערכה מעדיף, אם כן, שאול את השיקול הצבאי על פני הליכה בדרך ה'.

לאור זאת ניתן אולי גם להבין את פשר האזכור התמוה של הארון במקום האפוד.[7] בפעם הקודמת הוזכר הארון בסיפור מותם הטרגי של עלי ובניו - שם עמדנו על כך שעלי נענש על כי הביא את העם לתשומת לב יתרה לכלים החיצוניים ולהעדפתם על המצב הרוחני. אצל שאול אנו נתקלים בדיוק בתופעה ההפוכה: חוסר כבוד מספיק לכלים אלו. הן עלי הן שאול לא נתנו את דעתם על האיזון הנדרש בין שמיעה בקול ה' מצד אחד, לבין הקפדה גם על כבוד הכלים המשמשים לעבודתו מצד שני.

שני המנהיגים הטרגיים, שלא זכו להקים שושלת, מתו בסופו של דבר עם בניהם ביום אחד.