דילוג לתוכן העיקרי

רבותינו עסקו רבות בעניינה של התפילה, וישנן גישות רבות בהבנת משמעותה ופעולתה. ההבנה הפשוטה והמקובלת רואה בתפילה הזדמנות לבקש מהקב"ה. האדם ניצב מול הקב"ה ויכול לבקש את בקשותיו: בריאות, פרנסה, שלום וכו', והקב"ה - שהוא אדון העולם - נותן למבקשים את צורכיהם. הראיה להבנה זו פשוטה: פשטות נוסח תפילת העמידה, שבמרכזה 13 ברכות המכילות בקשות על צרכים יומיומיים של האדם. גם הקושי שבהבנה זו ברור: האדם אינו משנה בעצמו שום דבר בשעת התפילה, והקב"ה מספק לו את צרכיו רק מכוח הבקשה. כביכול, הקב"ה 'משנה את דעתו', ונותן לאדם את מבוקשו.

הרש"ר הירש (ספר חורב עמ' 446 פיסקה ג) הציע הבנה שונה למשמעות התפילה. 'תפילה', לשיטתו, היא מהשורש פ.ל.ל. - פלילים, כלומר: משפט. האדם הניצב מול הקב"ה בתפילה עומד בפני עצמו למשפט: הוא בוחן את עצמו מול רצון ה', ומגלה מה עליו לתקן. לפי הבנה זו, ברור כיצד התפילה משפיעה ומדוע הקב"ה נענה לה: האדם עורך חשבון-נפש, מתקן את דרכיו, ולאחר התפילה הוא אדם אחר.

הראי"ה קוק עסק רבות במשמעות התפילה. לדעתו, פעולת התפילה ממוקדת בשינוי ובעילוי הרצון. רצונו של האדם הוא הכוח המניע החזק ביותר שבו: כל מעשיו ופעולותיו נובעים מהרצון, וככל שרצונו של האדם יהיה מרומם יותר - האדם יהיה טוב ושלם יותר. אמנם לא תמיד הרצון בא לידי מימוש, בגלל בעיות וסיבוכים מציאותיים, אך בדרך כלל הסיבה לכך היא חוסר-רצון מספק. כאשר האדם רוצה משהו באמת ובתמים - שום דבר לא יוכל לעצור אותו. לכן, הנקודה המרכזית שהאדם צריך לתקן ולשפר היא הרצון.

"עילוי הרצון וזיקוקו, הקבעתו בקביעות עליונה מאירה, שיהיה ערך החיים העליון תדיר קבוע בו - דורש הוא חיים רצוניים מלאים אורה אלוהית. זאת היא מגמתה של עבודת התפילה" (אורות הקודש ח"ג עמ' ס'). האדם בתפילה נפגש עם הרצון העליון. הוא מצייר לעצמו את העולם המושלם, רצונו נפגש עם השאיפות העליונות וכך מתעלה ומשתפר. לפי תפיסה זו, תפילת העמידה, המכילה עשרות בקשות, למעשה מיועדת לצייר עולם מושלם; עולם שיש בו חכמה, גאולה, פרנסה, משפט וכו'. במהלך התפילה, האדם נפגש עם עולם שלם ומושלם, וכך משפר ומעלה את רצונו. ממילא, האדם מסיים את התפילה כאשר הוא אדם שונה, טוב יותר מהאדם שהיה בתחילתה, ולכן הקב"ה נענה לבקשותיו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)