פסח | פה סח

מובא בכתבי האריז"ל, ובעקבותיו, בספרי סוד וחסידות רבים כי השם - פסח, רומז לביטוי: פה סח[1], ומכאן שעיקר ענינו של חג הפסח הוא בענין הדיבור וגאולתו.

הדברים גם נשענים על דברי הזהר הקדוש, על פיו כל זמן שהיו ישראל במצרים היה הדיבור בגלות וכשיצאו ישראל ממצרים נגאל עמהם גם הדיבור:

תא חזי, כל יומין דהוה משה במצרים, דבעא לאפקא מלה מן גלותא, לא מליל מלה דאיהו דבור, כיון דנפיק מן גלותא ואתחבר קול בדבור, ההוא מלה דאיהו דבור אנהיג ודבר לון לישראל, אבל לא מליל עד דקריבו לטורא דסיני ופתח באורייתא דהכי אתחזי... (זהר ח"ב כה ע"ב)

מהלך היציאה ממצרים הוא מהלך שבו נגאל גם הדיבור עד שהגיע לשיאו במעמד הר סיני שם ניתנו עשרת הדיברות.

הדומננטיות של הדיבור ביציאת מצרים באה לידי ביטוי גם בעיקר מצות החג: והגדת לבנך.

אין מצוה שבה ענין הסיפור ההגדה והדיבור כה משמעותיים.

הטלת כובד המשקל על הדיבור מתחילה כבר בדברים הנאמרים למשה עוד במהלך מכות מצרים:

וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד'. (שמות י,א-ב)

והיא ממשיכה בחשיבות ההגדה כפי שהיא עולה מן התשובות הניתנות לבנים השואלים, אותם מביאה ההגדה[2].

מצות ליל הסדר העיקרית, מצות 'מגיד' הופכת את ענין הדיבור למרכזי ביותר בסדר פסח, ובתמציתיות מקודשת המאופיינת לאריז"ל - פה סח.

בדברים הבאים, ננסה לעמוד על הזיקה שבין יציאת מצרים לבין הדיבור. ננסה להסביר מדוע עיקר ענינה של גלות מצרים הוא גלות הדיבור ומדוע ביציאה, נגאל הדיבור.

הדיבור - התגלות הדעת

באופן פשוט, נתפס הדיבור בתודעתנו כביטוי של המחשבה. האדם מבטא את מחשבותיו בדיבור, אולם נראה כי הדברים יכולים להיות מורכבים יותר:

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. כאן נשאלתי הלא כתיב בענין יציאת מצרים (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ואמרו חכמים גם לימות המשיח וכאן תלה הסיפור רק בג' דורות, ויש לומר לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי איתא (אבות פ"ה, מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם וזה גלוי כי העשרה מאמרות תלת הראשונים נקראים אבות והשניים נקראים בנים והשלישים נקראים בני בנים ושורש ובחינת האבות הוא בודאי בסוד הדעת בא הזיווג וההולדה כמו (בראשית ד', א') והאדם ידע את חוה ואם עדיין לא בא אדם לכלל דעת אינו מוליד והכל מצומצם במוח האדם וכשזוכה שבא לכלל דעת אז הוא בבחינת זיווג והולדה כנ"ל ונעשה אב ותולדתו, כיוצא בו בתחלה הוא קטן ואחר כך הוא בא לכלל גדלות בסוד הדעת כנ"ל ונעשה גם כן בזה בחינת אב לבני בנים וכן הוא מעילא לעילא כי על ידי הדעת יורש מוחין דאבא ואימא ומוליד כיוצא בו וידוע דגלות מצרים היה כי היה חסר סוד הדעת וזה היה הגלות ממש לכן היה הכל מצומצם במוחין בקטנותם והיו כלולין וכו' וסוד יציאת מצרים הוא היה התגלות והתפשטות הדעת ונעשה מזה בחינת אבות ובנים ובני בנים וזה היה בכל הבחינות בעולמות ונשמות ואלהות והכל אחד הוא, וזהו פ"ה ס"ח פ"ה מספר מילה שהוא בחינת יסוד, וס"ח הוא מספר חיים ונעשה מזה יחוד והולדה כי החכמה תחיה את בעליה (קהלת ז', י"ב) והוא האב הראשון אשר בו נכללו תלת אבהן בסוד חס"ד, וזה יש לומר הפירוש ולמען תספר לשון בהירות כספיר והיינו על ידי יציאת מצרים יבא אור ובהירות על ידי הדעת באזני בנך ובן בנך היינו באבות ובנים ובני בנים יולדו להם בסוד הדעת והזיווג וזהו ממש חידוש העולם שנעשה על ידי מצרים בעשרה מאמרות, וזהו ממש כל ימי חייך כל ימי העולם וגם לימות המשיח כי זה קבלה מן אא"ז זללה"ה כי זה הוא ממש בחינת ביאת משיח נמצא דא ודא אחת הוא באזני בנך וגו' וימי חייך וגו' והמשכיל יבין (דגל מחנה אפרים, בא)

ר' משה אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט, מבקש לברר את ענין הסיפור של יציאת מצרים לבנים ולבני הבנים והוא משתמש באילן הספירות שאותו נביא ולצידו הסבר תמציתי[3].

הספירות בנויות שלש קומות:

חכמה בינה ודעת - הקומה העליונה, המכונה ג' ראשונות.

חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוא יסוד - הקומה השניה.

המלכות - היא הקומה השלישית.

בעל דגל מחנה אפרים מבקש ללמדנו כי המעבר מקומה לקומה הוא כמעבר מדור לדור. הג' ראשונות הן האבות, הקומה השניה, היא קומת הבנים, והקומה השלישית, היא קומת בני הבנים, ואלו שלשת הדורות המתוארים בחובת סיפור נס מצרים: 'באזני בנך ובן בנך'.

שלושה דורות, מלמדנו בעל דגל מחנה אפרים, הם בבחינת בנין שלם: 'עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבותם' (משלי יז,ו). אדם הרואה את בניו מקימים בית ומביאים ילדים לעולם, חש כי תפקידו הושלם, וכי נבנתה החוליה הבאה בהנחלת המסורת[5].

לצד מבנה זה, ישנו מבנה נוסף המחלק את הספירות לימין ושמאל, כשהימין מבטא את הבחינה הגברית והשמאלי מבטא את הבחינה הנשית - אבא ואמא.

מלמדנו בעל דגל מחנה אפרים כי האפשרות למעבר מקומה לקומה, תלויה בספירת האמצע שהיא הביטוי לזיווג ולחיבור בין הימין והשמאל, ממש כשם שליצירת הדור הבא, יש צורך בחיבור בין האיש והאשה.

המעבר הראשון, על פי דגל מחנה אפרים, נעשה מן השלש העליונות, האבא והאמא, אבות השושלת, אל הבנים, ולשם כך, דרושה ספירת הדעת.

הדעת, מזכירנו בעל דגל מחנה אפרים, היא בסוד החיבור והזיווג, כפי שמופיע בספר בראשית - 'והאדם ידע את חוה אשתו' (בראשית ד,א).

החכמה והבינה, שתי הספירות העליונות עומדות כל אחת לעצמן, ובהעדר חיבור ביניהן, לא תתכן יצירה והשפעה הלאה. הדעת הממוקמת ביניהן היא המאפשרת ומבטאת את החיבור ביניהן, וממילא את גילוי היכולת להתעבר, להרות ובסופו של דבר להוליד.

בהמשך התורה, רומז ר' משה אפרים, כי תנועה דומה נעשית במעבר מן הקומה השניה אל הקומה השלישית. מן הבנים - הם שש הספירות שתחת הג' ראשונות, אל המלכות - בני הבנים.

כאן, מופיעה ספירת היסוד, שאף היא ביטוי לספירת החיבור ואף יותר מספירת הדעת, מזוהה היא עם מעשה הזיווג והחיבור, ואף היא ממוקמת באמצע כמאחדת בין ימין ושמאל ומאפשרת את ההשפעה מן הקומה השניה אל הקומה השלישית.

לאחר הצבת המודל, מבקש ר' משה אפרים מסדילקוב לבאר את הזיקה שבין הדומננטיות של הסיפור וההגדה בפסח לבין התנועה של ההתגלות וההתפשטות, ההצמחה וההולדה כפי שהן באות לידי ביטוי בספירות הדעת והחכמה.

בעל דגל מחנה אפרים, מוסיף רמז נוסף על רמזו של האריז"ל ועומד על כך שפ"ה ס"ח מעבר לעובדה שהוא מצביע על המצווה העיקרית של חג הפסח, הוא גם מלמד אותנו את הזיקה אל ספירות הדעת והיסוד.

פ"ה, מחשב ר' משה אפרים, שווה בערכו המספרי בגימטריה ל"מילה", וס"ח הוא בגימטריה, "חיים".

ה'מילה' שוב מחברת אותנו לשתי הספירות, ספירת הדעת וספירות היסוד.

דיבורו של האדם, כמו גם ספירת דעת, הוא יסוד ההתגלות וההתפשטות. המחשבה נעלמת ונאלמת, והדיבור קוצב, חותך, מל, את המחשבה ופעולה זו, יוצרת תנועה של השפעה והתגלות. הדיבור חושף את המחשבה הנעלמת. בעשרה מאמרות נברא העולמות, מלמדים אותנו חז"ל, וכל מאמר הוציא את ראשית המחשבה האלקית מן האין אל היש, מן ההעלם אל הגילוי, וכל מאמר ומאמר בורא בריאה חדשה, יצירה חדשה, ממש כשם שה'דעת' של הספירות עושה כן - זוהי המילה, היא הדיבור[6].

ולאמר לציון עמי אתה, ולאמר לאינון תרעין ומלין דמצויינין אלין על אלין, עמי אתה, אל תקרי עמי אתה, אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כמה דאת אמר (תהלים לג ו) בדבר יהו"ה שמים נעשו, אוף הכי את, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא (זהר, ח"א ה ע"א)

הדיבור מאפשר את החיבור אל המציאות, אל האדם שאליו אני מדבר, ואף אל ד' יתברך שאליו אני פונה בשיח. ממש כשם שספירת הדעת היא ספירת החיבור. הדיבור הוא בעילתה של המחשבה והפרייתה.

וכשם שיש 'מילה' למעלה - בספירת הדעת, כך יש 'מילה' למטה - בספירת היסוד.

על פי התפיסה הקבלית כי הספירות מוצבות בצורת אדם, וכל ספירה מייצגת אזור או איבר באדם, היסוד, היא סמלו של איבר ההולדה.

מעתה נאמר כי כשם שספירת הדעת המיוצגת על פי תורה זו בדיבור, מאפשרת את ההתפשטות וההתגלות של המחשבה, כך ספירת היסוד המיוצגת באיברי ההולדה, מאפשרת את ההתפשטות וההתגלות של הרצון להצמיח חיים חדשים, וגם ספירה זו, מתקשרת כידוע בסוד המילה - היא הברית ושמירתה[7].

בספר יצירה מובא:

עשר ספירות בלי מה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחוד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת המעור (ספר יצירה פ"א מ"ב)

ברית הייחוד שענינה לאפשר את הייחוד בין ימין ושמאל, בין אבא לאמא, בכדי לאפשר את הלידה הבאה, ממוקמת באמצע בשני מקומות: האחד הוא במילת הלשון, והאחד הוא במילת המעור.

בכל מקום שישנה המשכיות, שישנה תנועה כלפי התפשטות והתגלות, לידה וצמיחה, באה הברית.

ברית הלשון, מילת הלשון, באה כשהמחשבה מבקשת להוולד על ידי הדיבור, וברית המילה, מילת הערלה, באה כשכח ההמשכיות, הרצון להוליד חיים מבקשים להוולד על ידי ייחודם של האיש והאשה[8].

פ"ה = מילה, וס"ח = חיים. הפ"ה, על פי ר' משה אפרים מסדילקוב, הוא המילה המטהרת ומזככת את התנועה המבקשת לפרות ולרבות, והס"ח, הוא החיים החדשים הנולדים מכח תנועה זו.

והייתי לכם לאלקים

על פי דברים אלו, אנו פוגשים את המילה בשני המובנים שלה - ברית המעור וברית הלשון, בשני רגעים מאד מיוחדים לעם ישראל.

ברית המילה, באה לעולם, כשיאה של ההבטחה האלקית לאברהם על ההמשכיות של זרעו.

אם בברית בין הבתרים נאמר לאברהם כי זרעו יהיה גר בארץ לא לו, ובסופה של הגלות ישוב לארץ כנען, הרי שבברית המילה, מבטיח ד' לאברהם הבטחה הרבה יותר משמעותית.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים (בראשית יז,ז-ח)

ההבטחה על הקמת הברית והיות ד' לאלקים לאברהם ולזרעו אחריו, הופכת בין רגע את ההמשכיות של אברהם לבעלת משמעות. לא מדובר רק בהבטחה לאברהם כי זרעו לא יאבד וכי תהיה המשכיות וקיום לזרעו בארץ כנען גם אם בדרך יהיו נסיגות, כי אם ביציקת תוכן חדש להמשכיות זו - והייתי להם לאלקים.

ניתן לומר כי ההמשכיות שהובטחה לאברהם כבר קודם לכן, מתקדשת כעת, ומקבלת את משמעותה הרוחנית. לא עוד רק המשכיות בבחינת 'הישרדות' כי אם המשכיות בבחינת 'ייעוד'.

הדרך לרומם את ההבטחה מבעלת אופי של 'הישרדות' לבעלת אופי של 'ייעוד', היא על ידי המילה - הברית הנעשית במקום שבו מיוסדת תנועת ההמשכיות. כל בעל חי, מכיר את המקום הזה, כל בעל חי משתמש בו אינסנקטיבית מכח רצונו לשרוד, אולם מעתה אברהם וזרעו משתמשים בו מכח בחירתם להיות חלק מן הברית, מן השושלת, מן המסורת של 'והייתי להם לאלקים'.

הפעם הבאה לאחר ברית מילה שאנו פוגשים את הביטוי המדהים הזה, 'והייתי לכם לאלקים' הוא בסיפור יציאת מצרים:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ד' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָים (שמות ו,ו-ז)

שוב הייעוד של 'והייתי לכם לאלקים', שוב לא עוד המשכיות טכנית כי אם המשכיות בעלת משמעות, אולם הפעם, מדובר במהלך עמוק יותר וגבוה יותר.

בברית המילה, מתרוממת ההמשכיות ממובנה הטכני למובנה הנושא משמעות וייעוד של להיות עם ד', אולם ביציאת מצרים המשכיות זו הבאה לידי ביטוי באמירה 'והייתי לכם לאלקים', מקבלת משמעות תוכנית הגדושה ברעיונות, חוקים ומשפטים ומצוות.

שיאה של יציאת מצרים הוא במעמד הר סיני, שם לובשת ההדדיות שבין קיומם של עם ישראל להיותו של ד' ית' משגיח עליהם, תוכן מוגדר ובעל משמעות. שם נגאל הדיבור באופן מוחלט והופך להיות מרכיב משמעותי בקשר שבין ד' לבין עמו. היציאה ממצרים סללה את הדרך לגאולתו של הדיבור, כפי שאומר הזהר שהבאנו בתחילת השיעור.

אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט,ד-ו)

ממלכת כהנים וגוי קדוש, זהו התוכן שמתחדש בהמשכיות ובהשתלשלות הדורות, מאב לבן, ומבן לנכד, והתחדשות זו, מעוגנת בחידוש הברית, הפעם לא ביסוד כי אם בדעת, לא במילת הערלה, כי במילת ערלות השפתיים.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱ-לֹהֵינוּ ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמך (דברים ו,ד-ז)

השינון והדיבור לבנים, הופך ליסוד המרכזי במורשתם של ישראל והוא מתחדש ונולד ביתר שאת בחג הפסח. היציאה ממצרים מבשרת לעם ישראל על התחדשות ההבטחה לאברהם, כשהיא מקבלת לקרבה את התוכן והמורשת, את הרעיון והמחשבה - זוהי גאולתה של הדעת.

צאצאיו של אברהם, לפני ברית המילה, מייצגים את הקומה האחרונה - קומת המלכות, ללא זיקה לקומה שמעליה - ללא יסוד. לו ח"ו היתה ההבטחה לאברהם מברית בין הבתרים נותרת ללא ברית מילה, היו צאצאיו של אברהם נעדרי זיקה כלשהי אל אברהם והבטחתו, וקיומם היה בבחינת הישרדותו של זרעו של אברהם על פי ההבטחה שקיבל.

צאצאיו של אברהם, לאחר ברית המילה, מייצגים את הקומה האמצעית - קומת היסוד, שאמנם נושאת היא בקרבה המשכיות בעלת משמעות ובעלת זיקה למקורה, אולם זיקה שיש בה רק תודעה של ייעוד ושייכות לעם ולאומה, אך נעדרת תוכן של רעיונות ומחשבה.

צאצאיו של אברהם, לאחר יציאת מצרים, מייצגים את הקומה העליונה - קומת הדעת, שמאפשרת לצקת לתוך ההמשכיות לא רק את הצד הטבעי, ולא רק את הצד הייעודי, כי אם גם את הצד של התוכן - החכמה והבינה, הממלאים את תודעת של ישראל ביסוד חדש - עשרת הדברות.

הדעת והדיבור, נותרו בגלות והמתינו מימי אברהם 430 שנה, עד ליציאת מצרים, כאשר הפכה משפחת אברהם מאוסף של בודדים ולכל היותר משפחה, לעם המעצב בקרבו תרבות ומסורת, אורח חיים ותורה שלמה.

ולשם כך, נתבעים ישראל לאמץ לקרבם כלי חדש, לא רק מילת הערלה המזככת את ההמשכיות הטבעית, כי אם מילת הלשון, הדיבור, שהוא הכלי המאפשר את הנחלת התוכן הייעוד והמשמעות - והגדת לבנך.

הדעת, עד ליציאת מצרים היתה בגלות, ומקום לא ניתן לה. המחשבה הראשיתית, נותרה בלתי בעולה, חכמה ובינה, אבא ואמא, ללא המשכיות, ללא 'ומלאה הארץ דעה את ד'. הבטחה היתה, המשכיות היתה, אפילו יסוד היה, אולם הדעת נעדרה, וגאולתה של הדעת ניצוקה לתוך כלי הדיבור.

כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ (שיר השירים ד,ג)

'מדברך נאוה' הוא הדיבור היוצא מן השפתיים שהן כחוט השני, המדבר שאליו יוצאים בני ישראל הוא המקום שבו הם לומדים את הדיבור, לעתים בשירה לד', ולהבדיל, לעתים בתלונה, וככל שהם מתקדמים בידיעת הדיבור כך הולכת ונגאלת יותר ויותר הדעת שהדיבור הוא גילויה והתפשטותה.

עם התחדשותו של כלי הדיבור, באה גאולתה של הדעת לשיאה והמחשבה האלקית מצאה לה נתיב אל עשרת הדיברות שניתנו בכוחו של הדיבור ולימדו את ישראל את דעת ד' שמעתה מצווים הם להנחיל לבניהם עד עולם - ושוב, בכח הדיבור.

היסוד והדעת, כפי שאומר בעל דגל מחנה אפרים, הם חוט השני הקושר דור לדור. הם הצוואה שאב מעביר לבנו והבן לנכד. הם אלו שהופכים רציפות של דורות לשרשרת רוחנית של ייעוד ותוכן המשתלשלים ממקור המקורות ועד סוף כל הדורות.

בצאת ישראל ממצרים, הונח היסוד לעיצוב התרבות והמורשת, אורח החיים וערכי הרוח של אומה חדשה שזה עתה נתגבשה, וברגע זה, התנערה מעפרה הדעת שהמתינה כו' דורות, וקולה של הדעת - הדיבור, נשמע, והמילה מלה וגאלה את ערלות השפתיים, והסיפור, הדיבור וההגדה הפכו ליסוד היסודות ועמוד הדעת של עם ישראל.

עַם הספר, עַם הסיפור - עַם המדברים - פה סח.

 

---