דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המשנה -
שיעור 9

פירוש הרמב"ם למשנה | 6 | שלבי כתיבת הפירוש

הרב ספי מרקוס
10.12.2015
קובץ טקסט

א. המשך עריכת פירוש המשנה לאחר פרסומו

הרמב"ם סיים את פירושו כשהיה בן שלושים (שנת 1168), ומאותה עת החל פירושו להתפרסם בעולם. אולם, מלשונו של הרמב"ם במספר מקומות מוכח שהוא ערך ותיקן את הפירוש לאורך חייו. כך, לדוגמא, בפירוש המשניות לסנהדרין פרק י' (הקדמה לפרק חלק) מזכיר הרמב"ם את ספרו 'מורה נבוכים' אותו סיים לכתוב בגיל 54:

ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו...כמו שביארתי וביררתי במורה.

ברור שזוהי הערה אותה הרמב"ם הוסיף לפירושו שנים רבות לאחר פרסומו הראשוני של פירוש המשנה.

דוגמא נוספת מופיעה בפירושו למנחות פרק ד':

...אבל תפלה של יד ושל ראש הם שתי מצות כמו שבררנו את זה בספרנו במנין המצות...

כאן הרמב"ם מפנה בפירושו לספר המצוות, שנכתב גם הוא לאחר פרסומו הראשוני של פירוש המשנה.

דברים מפורשים בעניין זה כותב הרמב"ם באגרת לתלמידו רבי יוסף בר' יהודה, אגרת שנועדה להגן על משנה תורה מפני התקפותיהם של חכמי בגדד. בין הדברים הוא מתייחס גם לטענות כלפי פירוש המשנה:

וזה הגמגום שהם מגמגמים על פירוש המשנה הוא כולו מפני שתקנתי בו מקומות, בורא הכל יודע שרובם הטעני בהם המשכי אחר הגאונים ז"ל, כמו רבנו ניסים במגילת סתרים ורב חפץ ז"ל בספר המצוות וזולתם ממי שיקשה עלי לזכרו. ואפילו הייתי אני המשתבש אין אני טוען שהגעתי אלא שלמותי האחרונה בתחלה, ולא שאני לא טעיתי מעולם: אדרבה, כל מה שנתבאר לי חלופו חזרתי ממנו תמיד, בכל דבר מחבורי ומטבעי.

(אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמודים ש"ה - ש"ו[1]).

הרמב"ם כאן מעיד על עצמו שהוא תיקן את פירושו ושהוא לא רואה בכך בעיה אלא להפך - הוא רואה בכך מידה נכונה של דבקות באמת, המחייבת חשיבה מחודשת ושינוי עמדה כאשר העיון מחייב זאת. ואכן, תופעת התיקונים והחזרות קיימת לרוב גם בחיבורים אחרים של הרמב"ם.

על דרכו של הרמב"ם להודות על האמת ולחזור בו אם הוא משתכנע שטעה, ניתן ללמוד גם מדבריו של בנו רבי אברהם בספרו 'המספיק לעובדי השם' (עמוד 70) בנוגע לעמדה הלכתית בה הוא חולק על שיטת אביו:

ולו שמע אבא מארי זצ"ל, היה מודה בו, כפי שציווה "והוי מודה על האמת". והרי תמיד ראינוהו ז"ל בבירור מסכים אל הקטן שבתלמידיו לגבי האמת למרות עושר לימודו שלא עמד בניגוד למופלגות דתו ושגיאות מי יבין.

(המספיק לעובדי השם, הוצאת פלדהיים, תשס"ח, עמוד 70).

כפי שראינו, הרמב"ם עצמו מעיד על תופעה זו, אולם רק בדורות האחרונים התגלה היקפה. כבר בשנת תש"ח התייחס ר"ש ליברמן לעניין זה[2] ועמד בהרחבה על תופעת החזרות בפירוש המשניות ובכתבים נוספים של הרמב"ם. לידו של הר"ש ליברמן התגלגל נוסח של דפוס נאפולי עם פירוש המשנה, אשר כלל הערות ותיקונים אשר התבררו כתיקונים אשר הרמב"ם עצמו ערך בפירושו. התופעה נחשפה במלוא עוצמתה עם פרסומם של כתבי היד של פירוש המשנה אשר זוהו ככתב היד האוטוגרפי (האישי) של הרמב"ם עצמו[3]. בכתב היד ניתן לראות באופן ברור את הנוסח הנקי הראשוני ואת התיקונים הרבים אשר הרמב"ם ערך בדמות מחיקות, הוספות בין השורות, הוספות בגיליון ועוד. הרב קאפח[4] טען שניתן לזהות מעין ארבע מהדורות של פירוש המשנה לאור כתב היד האוטוגרפי והשוואתו עם כתבי יד ספרדיים ותימניים וכן עם התרגומים. הרב שילת[5] חולק על כך, וטוען שניסיון לדבר על שלבים מובחנים הוא מלאכותי. בכל מקרה, גם הרב קאפח מעיר שם כי לא מדובר על מהדורות במובן הרגיל של המילה, והרמב"ם ערך ותיקן את הפירוש במשך כל חייו.

תופעות התיקונים והחזרות של הרמב"ם, שכאמור נחשפה במלוא עוצמתה בדורות האחרונים, פתחה פתח חדש לסוגיה שהעסיקה רבות את האחרונים: בעיית הסתירות הרבות בין הנוסחים השונים של פירוש המשנה ובין פירוש המשנה לבין משנה תורה. מכיוון שפירושו של הרמב"ם למשנה התפרסם ונפוץ כבר בחייו, רבים החזיקו, העתיקו ולבסוף תרגמו, את הטופס הראשון אותו הוציא הרמב"ם מתחת כתב ידו. לא כולם ידעו על התיקונים אשר הרמב"ם ערך או קיבלו אותם, לכן ישנו פער גדול בין כתבי היד של הרמב"ם לבין פירוש המשנה. להלן נעמוד על מספר דוגמאות בולטות בעניין זה[6].

ב. תפילין של יד ותפילין של ראש

המשנה במנחות פרק ד' מביאה רשימה של הלכות ומצוות אשר המשותף להם הוא שהם מורכבים מכמה פרטים שאינם מעכבים אחד את השני. אחת הדוגמאות שם היא: "תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד". הרמב"ם במשנה תורה, ד', ד פוסק הלכה זו:

תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש, מפני שהן שתי מצות, זו לעצמה וזו לעצמה.

הרמב"ם קובע בפשטות שניתן להניח כל אחת מהתפילין בנפרד משום שהם שתי מצוות. הוא לא מזכיר הגבלה כזו או אחרת לכלל זה. כפי שמעיר הכסף משנה שם, הגמרא במנחות מד. מביאה את דברי רב חסדא שטען שדין המשנה נכון רק כאשר יש את שתי התפילין, אך אם אחת חסרה הן כן מעכבות זו את זו, והגמרא דחתה את דבריו. הכסף משנה מסביר שהרמב"ם הסיק כדברי הגמרא, בניגוד לרב חסדא. אלא שהוא ממשיך ומעיר: "אף על פי שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת, טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא". בנוסח פירוש המשניות אשר היה בידי הכסף משנה הופיע שהתפילין מעכבות זו את זו אם אין את שתיהן, כדעת רב חסדא, והוא מתקשה בסתירה בין פירוש המשנה לבין משנה תורה. הוא מתרץ שמה שמופיע בפירוש המשנה הוא טעות סופר, ומביא הוכחה מהנוסח הערבי של פירוש המשנה, בו לא נאמר דבר זה.

אלא, כפי שמעיר הרב קאפח בהערותיו למשנה, לאור עיון בכתב היד של הרמב"ם ניתן לראות שלא מדובר על טעות סופר אלא על מקרה ברור שהרמב"ם חזר בו. הדפוסים של פירוש המשנה מייצגים את דעתו הראשונה של הרמב"ם, אשר פסק כרב חסדא:

ומה שאמרו תפלה של יד אינה מעכבת של ראש – על מנת שיהיו אצלו שתיהן, ואז יניח איזה משתיהן שירצה לבדה כל זמן שירצה. אבל אם אין אצלו של ראש או של יד, אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת, שמא יטעה ויסמוך על א' תמיד.

לאחר מכן הרמב"ם חזר בו ומחק דברים אלו, תיקון שבא לידי ביטוי בנוסח הערבי אותו הכיר הכסף משנה. כך אכן מופיע לפנינו במהדורת הרב קאפח:

אבל תפלה של יד ושל ראש הם שתי מצות כמו שבררנו את זה בספרנו במנין המצות, ולפיכך כל זמן שהניח אחד מהן, כלומר שלבשו, הרי זה קיים מצות עשה אחת ויצא ידי חובתה.

ג. יבול שגדל באיסור בשביעית

המשנה במסכת שביעית ו', א מחלקת את הארץ לעניין שביעית לשלוש ארצות: מקום שהחזיקו עולי בבל, שם חלים כל דיני השביעית; מקום שהחזיקו עולי מצרים (ולא עולי בבל), שם חלים חלק מדיני השביעית; 'מן הנהר ועד אמנה (חוץ לארץ), שם לא חלים דיני שביעית. ההבדל בין גבול עולי בבל לגבול עולי מצרים, על פי המשנה, הוא שגבול עולי בבל "לא נאכל ולא נעבד" ואילו גבול עולי מצרים "נאכל אבל לא נעבד". מה פירוש המושגים "נאכל" ו"נעבד"? במהדורות הדפוס של פירוש הרמב"ם מופיע כך:

וענין אמרו "לא נאכל ולא נעבד", שאסור לנו לעבוד אותה האדמה, ואם עבדה אחר בעבירה אסור לאכול מה שהצמיחה.

דהיינו, פירוש 'לא נאכל' הוא שיבול שגדל כתוצאה מאיסור עבודת הקרקע בשביעית נאסר. אולם במשנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, ד', כו, הרמב"ם מפרש אחרת:

כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה.

על פי הסברו של הרמב"ם כאן, הכוונה ב'לא נאכל' היא לאיסור ספיחין, דהיינו צמחים שגדלו מאליהם ללא התערבות האדם[7]. מכך עולה שהרמב"ם במשנה תורה פרש אחרת מן הפירוש שלו בפירוש המשניות.

אכן, הרמב"ם מעיד על השינוי בדעתו בתשובה בה נשאל אודות פירוש המשנה:

לשון המשנה "שלש ארצות לשביעית..." - מה ששמענו בפרושה תמיד הוא אשר זכר ר' יצחק גיאת ז"ל ב'נר'[8] ואמר שהוא אשר פרשו כל החכמים, והוא אשר קימנוהו אנחנו, והוא שענין 'לא נאכל ולא נעבד', שמי שעבר ועבד הארץ שביעית - הרי זה הדבר הצומח אסור לאכלו. וכאשר היה בעת הזאת, דקדקנו בדקות העיון בכל הלכה והלכה בחבורנו הגדול, התבאר לנו פרוש זאת המשנה...

(אגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, עמודים רי"א - רי"ב).

הרמב"ם מתאר שתחילה הוא פירש את המשנה על פי רבי יצחק גיאת, שהכוונה היא לאיסור לאכול ממה שנעבד באיסור, אולם כאשר הוא כתב את משנה תורה הוא עיין בעניין שוב בדקדוק ושינה את דעתו. ואכן, הרב קאפח מעיר בהערות לפירושו, שבכתב היד האוטוגרפי של הרמב"ם ניתן לראות שתחילה הרמב"ם פירש שהכוונה היא לאיסור אכילה של מה שנעבד באיסור, והוא תיקן זאת ופירש מחדש את המשנה, כמו שמופיע בהוצאת הרב קאפח:

ודע שכל מה שתצמיח הארץ בשביעית מותר באכילה מן התורה, כמו שאמר הכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא, כ"ה, ו) וכו'. וכאשר היו בני אדם מערימין וזורעין התבואות בשביעית ואומרים שזה הזרע הצומח לא צמח אלא מהנשאר באדמה, או ממה שדרכו להצמיח פעם שנייה מן השרשים שנשארו באדמה, אסרו כל הזרעונים, כגון התבואה והקטנית ודומיהם הצומחים בשביעית, והם הנקראים ספיחים. הנה נתבאר לך שהנאכל מפירות שביעית הם פירות האילן בלבד או ירקות וספיחים שחזקתן מן ההפקר, שאין דרך בני אדם לזרען, אבל שאר ספיחים שדרך בני אדם לזרען אסורים באכילה. והוי זכור לכלל זה תמיד.

ד. "פרוזבול מוקדם" ו"פרוזבול מאוחר"[9]

המשנה במסכת שביעית פרק י' עוסקת בשמיטת כספים ובדין פרוזבול, שטר שתוקן על ידי הלל ואשר מטרתו היא למנוע את שמיטת ההלוואה בשנת השמיטה. בפורזבול, המלווה מוסר את חובותיו לבית דין על מנת שהחובות לא ישמטו. משנה ה שם קובעת ש"פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול". הרמב"ם בפירוש המשנה, כפי שמופיע בדפוסים, מסביר מהו פרוזבול מוקדם ומאוחר:

פרוזבול המוקדם - הוא שיכתוב הפורזבול תחלה ואחר כך ילוה לו הממון. והמאוחר - שילוה הממון תחלה ונעשה חוב ואחר כן כתב פורזבול, והוא פסול, מפני שנעשה חוב ונתחייב בדיני חובות שיהא נשמט בשביעית.

לפי פירושו, 'פרוזבול מוקדם' הוא שטר פרוזבול שנכתב לפני ההלוואה בפועל ואילו 'מאוחר' הוא שטר פרוזבול שנכתב לאחר הלוואה: יש צורך למסור את החובות לבית דין לפני שבפועל מבצעים את ההלוואה.

אולם במשנה תורה, הלכות שביעית, ט', כב- כג מסביר הרמב"ם הפוך:

כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה אינו מועיל, אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה, נמצאת אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה. לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, כיצד? כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול שהרי מייפה כחו שאינו משמיט עד אייר שלא כדין, שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין.

כאן הרמב"ם כותב דברים הפוכים ממש: ראשית, הוא קובע שפרוזבול כשר רק כאשר הוא נכתב לאחר הלוואה. שנית, הוא מסביר את המושגים 'מוקדם' ו'מאוחר' אחרת לגמרי: 'מוקדם' הוא שטר שהתאריך שבו קודם לזמן ההלוואה בפועל, ומאוחר הוא שטר שהתאריך שבו מאוחר לזמן ההלוואה בפועל. הסיבה ששטר כזה פסול הוא מפני שעל ידי איחור התאריך המלווה יוצר את הרושם שהפרוזבול נכתב לאחר ההלוואה (כפרוזבול כשר) בעוד שבפועל הפרוזבול נכתב לפניה (פרוזבול פסול).

הסתירה בין פירוש המשנה למשנה תורה גלויה וגם במקרה זה הרמב"ם נשאל על כך:

יורנו אדוננו פירוש פרוזבול המוקדם והמאוחר כיצד הוא, מאחר שראינו דברי הדרתך בחיבור ומצאנו הפך זה בפירוש המשנה...יורנו הדרתך, איזה משניהם הוא השיטה הנכונה, שנסמוך עליה, ושכרכם כפול מן השמים.

(מהדורת שילת, עמוד תרמ"ז).

על כך עונה הרמב"ם:

מה שכתבנו בחיבור הוא הנכון אשר אין בו ספק. וכך כתבנו בפירוש המשנה. וזה אשר בידכם, הוא הנוסחה הראשונה, אשר יצאה מתחת ידינו קודם שדייקנו. ונמשכנו בזה המאמר אחרי מה שכתב בעל ספר המצוות הרב חפץ ז"ל, והוא טעות מצדו, ובזה, שנמשכנו אחריו, היה מצדנו חוסר עיון. ואחרי שעיינו במאמרים ודייקנו בהם[10], נתבאר מה שכתבנו בחבור, שהוא הנכון, ותקנו פרוש המשנה.

הרמב"ם כאן מעיד במפורש שהוא תיקן את דבריו גם בפירושו למשנה, וכך אכן מופיע בכתבו ידו האוטוגרפי ובמהדורתו של הרב קאפח:[11]

פרוזבול המוקדם - הוא שיכתוב הפורזבול היום ויכתוב בו זמן מוקדם. ומאוחר, הוא שיכתבנו היום ויכתוב בו זמן מאוחר. ומתנאי הפורזבול שיכתב אחרי שיקדמנו החוב תחלה, אבל מלווה הנלקחת אחרי זמן הפורזבול הרי היא נשמטת עד שיכתוב אחריה פרוזבול אחר, ולפיכך נעשה פרוזבול המאוחר פסול לפי שבו אינו משמיט חוב שדינו להשמט, מפני שהחוב נעשה אחרי כתיבת הפרוזבול.

ה. "דרישות" "חקירות" ו"בדיקות" של עדים[12]

המשנה במסכת סנהדרין פרק ד' עוסקת בהשוואה שבין דיני ממונות לבין דיני נפשות. היא פותחת וקובעת: "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה". בהמשך הפרק לא מופיע פירוט לכלל זה, ובראשית פרק ה', נכתב כך:

(א) היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום. רבי יוסי אומר: באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום. מכירין אתם אותו, התריתם בו. העובד בודה זרה: את מי עבד ובמה עבד.

(ב) כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח; מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ומה בין חקירות לבדיקות? חקירות - אחד אומר "איני יודע" עדותן בטלה. בדיקות - אחד אומר "איני יודע", ואפילו שנים אומרים "אין אנו יודעין", עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות - בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה.

המשנה בפרק ה' מזכירה שני מושגים: "חקירות" ו"בדיקות" ומבדילה ביניהם במקרה שאחד מן העדים אינו מצליח להשיב על ששאלו אותו. אולם, המונח "דרישה" שהופיע במשנה הקודמת אינו מופיע כאן, ולא ברור מה היחס בין "דרישה וחקירה" לבין "חקירות ובדיקות".

עיון בפירושו של הרמב"ם למשניות אלו מראה שפרשנותו למשניות אלו השתנתה עם השנים. במהדורה הראשונה של פירוש הרמב"ם לפרק ד' מופיע כך:

אמרו "אחד דיני ממונות בדרישה וחקירה" זהו דבר תורה, אבל כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו שאין שואלין אלא החקירות בדיני ממונות אבל הדרישות לא...והחילוק בין הדרישה והחקירה, שהחקירה הם דברים המוסיפים ענין בדין כגון שנאמר לו כמה הלוהו ומתי הלוהו...ודרישה היא הדקדוק בדברים שאינם מוסיפים ענין כגון שאלתנו איזה בגד היה לבוש המלווה או הלווה בעת שקיבל את המעות, יושב היה אחד מהם או עומד...

הרמב"ם מחלק בין "דרישה" לבין "חקירה", ומסביר שהחקירה היא שאלות הקשורות לעצם המעשה הנידון, ואילו הדרישה היא שאלות הבאות לבדוק את אמיתות העדות אך לא נוגעות למקרה עצמו. כפי שהעיר הרב קאפח בפירושו, הרמב"ם לא הזכיר כאן כלל את המונח "בדיקות", והוא זיהה בין המושג "בדיקה" המופיע בפרק ה" לבין המושג "דרישה" המופיע בפרק ד'.

המקור לדברי הרמב"ם שחכמים שינו את הדין בדיני ממונות "כדי שלא תנעול דלת" הוא הגמרא בסנהדרין דף ג. (ובדף לב.):

אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא, כ"ד, כב), ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

אולם, ניתן לראות שהרמב"ם שינה מלשון הגמרא. על פי רבי חנינא ביטלו גם את הדרישה וגם את החקירה, ואילו על פי הרמב"ם ביטלו רק את הדרישה, אותה מזהה הרמב"ם עם הבדיקות, אך לא את החקירות.

אכן, במהדורה האחרונה של פירושו הרמב"ם חזר בו:

...והחלוק בין הדרישה והחקירה והבדיקה, שהחקירה והדרישה הם דברים המוסיפים ענין בדין כגון שנאמר לו כמה הלוהו, ומתי הלוהו, וכיצד הלוהו, ובאיזה מקום הלוהו כלומר באיזו עיר. ובדיקה היא הדקדוק בדברים שאינם מוסיפים ענין כגון שאלתנו איזה בגד היה לבוש המלוה או הלוה בעת שקבל את המעות, יושב היה אחד מהם או עומד, בבגד משי היו המעות או בבגד צמר, וכל כיוצא בדברים אלו שהדיוק בהן לא יוסיף ענין בדין.

ניתן לראות שכאן הרמב"ם מסביר שישנם שלושה מושגים נפרדים: מצד אחד עומדים "דרישה וחקירה" שהם שייכים מדין תורה גם בדיני ממונות, וההגדרה שלהם היא ש"הם מוסיפים ענין בדין", ומצד שני עומדת "הבדיקה" שהיא כלל לא רלוונטית בדיני ממונות, גם לא מדין תורה, והגדרתה היא דברים ש"הדיוק בהן לא יוסיף ענין בדין". דהיינו, מה שהרמב"ם כינה בתחילה "דרישה" מוגדר כעת "בדיקה", והוא מפריד בין המושגים.

פירוש זה מסביר טוב יותר שתי נקודות: ראשית, כעת לשון הרמב"ם מתאימה ללשון הגמרא באשר לביטול "דרישה וחקירה" על מנת ש"לא לנעול דלת בפני לווין". שנית, הפירוש מסתדר טוב יותר עם לשון המשנה בפרק ה' אשר מזכירה את המונח "בדיקה" ולא את המושג "דרישה".

אולם, אם כך, מה היה המניע של הרמב"ם במהדורה הראשונה? מדוע שם הוא זיהה בין "בדיקה" לבין "דרישה"? נראה שבתחילה הרמב"ם הבין שיש לקרוא את המשנה בראשית פרק ד' ובראשית פרק ה' ברצף אחר, כאשר המשנה בפרק ה' מפרטת את המשנה בפרק ד'. אולם, במהדורה האחרונה הרמב"ם חזר בו בשל הקשיים עליהם עמדנו לעיל, והעדיף לפרש שלמעשה דרישה וחקירה הם מושגים קרובים, והמשנה בפרק ה' מפרטת את מהות החקירה ולאחר מכן מזכירה מושג חדש, הרלוונטי, לדעת הרמב"ם, רק בדיני נפשות[13].

 

 

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ראו גם שם עמודים תרמ"ז - תרמ"ט.

[2]   ר"ש ליברמן, הלכות הירושלמי לרמב"ם ז"ל, ניו יורק תש"ח, עמודים ו' - ט"ו.

[3]   כתב יד פוקוק 205; כתב יד הונטינגטון 117; כתבי יד ששון 73 ו 72 (כיום, הספרייה הלאומית, 45703.1/2). כתבי היד יצאו במהדרות צילום על ידי דוד ששון (ג' כרכים, קופנהגן תשט"ז - תשכ"א - תשכ"ו), ועליהם השתית הרב קאפח את רובו הגדול של תרגומו. לתולדות כתבי היד ולסיכום הדיון באשר להוכחות ולזיהוי כתב יד זה ככתב ידו האישי ראו: ס' הופקינס, 'פירוש הרמב"ם למסכת שבת – טיוטת הפירוש לפי קטעים אוטוגראפיים מגניזת קהיר', עמודים 19 – 15 ובספרות המצוינת שם. נציין כאן שתי הוכחות מרכזיות לכך שאכן מדובר על כתב ידו של הרמב"ם: 1. בראש הפירוש לסדר זרעים מופיע עדות מפורשת של נינו של הרמב"ם, רבי שלמה, שהוא בנו של רבי דוד, בנו של רבי אברהם בן הרמב"ם, המעיד על כך שזהו כתב ידו של הרמב"ם. 2. השוואת צורת כתב היד לקטעים ידועים אחרים מכתב ידו של הרמב"ם, אשר זוהו בוודאות ככאלו שנכתבו על ידו, מראה בבירור שזה אותו כתב יד.

[4]   מהדורתו לפירוש המשנה, עמוד 16.

[5]   הרב יצחק שילת, 'תיקון משנה פירוש הרמב"ם לעבודה זרה והוריות', ירושלים תשס"ב, עמוד כ"א.

[6]   מי שהרחיב בדרך זו, כפתרון לסתירות בין החיבורים השונים של הרמב"ם, הוא פרופ' דוד הנשקה במספר מאמרים בולטים. ראו לדוגמא: ד' הנשקה, 'לדרכי פתרונן של סתירות במשנה תורה לרמב"ם', סיני קיב (תשנ"ג), עמודים נ"ח - ע"ג; הנ"ל, 'לחשיבתו ההלכתית של הרמב"ם: בין דינמיות פנימית לשמרנות ממסדית – לטיבה של ההלכה השקועה בספר המצוות' בתוך: הרמב"ם שמרנות, מקוריות, מהפכנות, א' רביצקי (עורך), ירושלים תשס"ט, עמודים 153 - 119.

[7]   תנאים וראשונים האם איסור אכילת ספיחין הוא איסור דאורייתא או דרבנן. לדעות שמדובר באיסור דרבנן, האיסור נועד למנוע מצב בו אנשים שזרעו בשביעית (ובכך עברו על איסור תורה) יטענו שהיבול הוא יבול שגדל מאליו (ספיחין).

[8]   ספר 'הנר', אשר חובר על ידי ר' יצחק גיאת.

[9]   דוגמה זו נידונה על ידי הרב קאפח במהדורתו לפירוש המשנה, זרעים, עמוד קס"ד הערה 22, וכן אצל פרופ' טברסקי בספרו 'מבוא למשנה תורה לרמב"ם, ירושלים תשס"א, עמוד 15.

[10] כנראה שהכוונה היא לירושלמי שביעית, י', ג שם עולה ביאור זה למשנה. הרדב"ז בפירושו למשנה תורה ציין שהרמב"ם (והרב חפץ) נמשכו כנראה תחילה אחר לשונו של רשב"ג בתוספתא, ח' ,י.

[11] הרב קאפח (שם) מציין שניתן לראות בכתב היד של הרמב"ם בפירוש זה ניסוח מחדש של דבריו שוב ושוב, עד שניתן לדבר על ארבעה מהדורות לפירושו כאן.

[12] דוגמא זו נידונה במאמרו של יובל סיני, "חקירות, "בדיקות" ו"דרישות" - פרק בדרכי גיבוש הלכות הרמב"ם, סידרא כא (2006) עמודים 50 - 35.

[13]            על מניעים נוספים לחזרתו של הרמב"ם ודיון מעמיק באשר לשינויים נוספים שערך, ניתן לעיין במאמרו הנזכר של יובל סיני. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)