דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המשנה -
שיעור 6

פירוש הרמב"ם למשנה | 3

קובץ טקסט

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק באופיו ההלכתי של פירוש המשנה של הרמב"ם, וראינו כי הרמב"ם ראה בחיבורו במה לפסיקת הלכה למעשה. בשיעור זה נעיין בעוד מספר דוגמאות.

א. מי עולה לתורה ראשון?

המשנה במסכת גיטין פרק ה' מונה מספר הלכות שנאמרו 'מפני דרכי שלום'. הראשונה שבהם קשורה לקריאת התורה:

ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום.

המשנה קובעת ש"מפני דרכי שלום" התקינו שכהן קורא ראשון לעולם. במקומות רבים בתקופת הרמב"ם נהגו שכהן קורא ראשון אפילו כאשר הוא עם הארץ ובבית הכנסת נוכח גם תלמיד חכם. הרמב"ם בפירושו תוקף מנהג זה בתקיפות:

דע שדבר זה המפורסם בכל מקום שיהא הכהן קורא בבית הכנסת ראשון בין שהיה תלמיד חכמים או עם ארץ, בין שהיה שם מי שגדול ממנו בחכמה או שלא היה, הרי הוא דבר שאין לו שום יסוד בתורה כלל, ולא נזכר דבר זה בתלמוד, ואינו הענין המכוון אליו בהלכה זו...אלא סדר הענין כפי שבא בקבלה הוא כמו שאבאר, הכהן קודם ללוי והלוי לישראל ואמר ה' "וקדשתו כי את"[1] וכו', ובא בקבלה "לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון".[2] במה דברים אמורים? כשלא היה שם גדול ממנו בחכמה, כגון שהיו שם כהן ולוי וישראלים והיו כולם בדרגה אחת בחכמה ולא היו גדולים זה מזה, אז חוזרים אחרי קדימת היחס, ומקדימין הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראלי. ויבוא לך לשון זה בסוף הוריות אמרו "אמתי? בזמן שכולם שוין; אבל אם היה ממזר תלמיד חכמים וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכמים קודם לכל דבר"...

הרמב"ם מעיד על המנהג המקובל אך תוקף אותו ורואה בכך עיוות של סולם הערכים הראוי. לדעתו, תמיד יש לכבד תלמיד חכם לפני כהן עם הארץ. הוא מוכיח את טענתו מהמשנה בסוף מסכת הוריות, הקובעת סדר קדימויות לעניינים שונים של רווח וכבוד:

כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולן שוין; אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר - תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

בהמשך הרמב"ם ממשיך ומוכיח את טענתו גם ממספר סוגיות[3]. עמדה זו של הרמב"ם באה לידי ביטוי גם בתשובה שכתב בנושא:

מה עניין אמרם: מפני מה תלמידי חכמים אינן מצויין לצאת תורה מבניהם, אמר רב יהודה אמר רב מפני שאין מברכין בתורה תחילה?

התשובה...אשר נראה לנו בפרושו הוא...שהדבר שדקדק הוא היות איש תלמיד חכמים נמצא ויעלה במעמדו כהן עם הארץ או מי שהוא תחתיו בחכמה ויקרא תחלה. ומפני שהם מעטו בכבוד תורה, ואין קוראין תחלה בתורה אלא קורא פחות מהן - נענשו רובם שאין תורה יוצאה מבניהם, לפי שאמרנו 'כהן קורא ראשון' וכו' אומנם זה כולו בשוין.

(אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמודים רי"ב - רי"ג).

אלא, שכאמור, המנהג המקובל שגם הרמב"ם הכיר אותו היה שונה, ובאמת מספר גאונים וראשונים סוברים שיש לנהוג כדין המשנה גם כאשר הכהן הוא עם הארץ וישנו תלמיד חכם בציבור[4]. ואכן, למרות דבריו החריפים, כאשר כתב הרמב"ם את משנה תורה אין זכר לטענותיו בפירוש המשנה, והרמב"ם "נכנע" למנהג:

בכל קריאה וקריאה מאלו כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, ומנהג פשוט הוא היום שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל.

הרמב"ם מציין ש"המנהג הפשוט" הוא שכהן תמיד קודם, גם אם הוא עם הארץ. יתכן שהדגש של הרמב"ם על 'היום' נועד לרמוז שלדעתו אין זה עיקר ההלכה. על כל פנים, גם בדוגמא זו בולטת המגמה של הרמב"ם בפירוש המשנה להבהיר את הנהוג להלכה, ולא להסתפק בביאור המשנה בלבד.

ב. מעמדם של הנוצרים

מגמת הפסיקה של הרמב"ם באה לידי ביטוי באופן בולט בפירושו של הרמב"ם למסכת עבודה זרה, ויש לכך מספר דוגמאות[5]. כאן נעסוק בדוגמא אחת. המשנה שם א', ד קובעת:

עיר שיש בה עבודה זרה, חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה, תוכה מותר. מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום? אסור. ואם היה יכול להלך בה למקום אחר, מותר.

מפשט המשנה נראה שהמשנה מחמירה מאוד בכל הקשור להתקרבות לעבודה זרה. אם יש בעיר עבודה זרה, כל העיר אסורה (!) ורק מה שבחוץ לעיר מותר, וכן להפך. כמו כן, אין ללכת בדרך המובילה לעיר עם עבודה זרה אלא אם כן היא מובילה גם למקום אחר. אלא שעל רקע מציאות החיים בימי חז"ל בה חכמים חיו בערים מעורבות, האיסור הגורף של המשנה כמעט ואינו ישים, וגם מסברה הדברים קשים. ואכן, אם קוראים את המשנה על רקע המשניות הקודמות שם בפרק, נראה שהכוונה היא דווקא לעיר שמתקיים בה כעת יריד של עבודה זרה. כך אכן מפרש ריש לקיש, כפי שמובא בסוגיית הירושלמי שם:

הא תוכה אסור - מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור? ריש לקיש אמר ביריד שנו. ומה בין תוכה לחוצה לה? תוכה, שנהנה מן המכס - אסור, חוצה לה - מותר, שלא נהנה מן המכס. ואם היה חוצה לה נהנה מן המכס - אף חוצה לה אסור.

האיסור קשור, אם כן, להנאה מהעבודה זרה, ולא לעצם הקרבה וההימצאות בה ולידה. כך גם עולה מהתוספתא שם בפרק א'.

אולם הרמב"ם בפירושו מפרש את המשנה כפשוטה:

אומרו מהו לילך לשם - שיעשנה דרך ללכת ממנה לזולתה, לפי שאין מותר בשום פנים להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, וכל שכן לדור בה, וכל שכן לסחור בה.

מה שהיה קשה לריש לקיש "מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור?!" לא היה קשה לרמב"ם[6]. מעבר לדרך בה הוא מפרש את המשנה, הרמב"ם ממשיך ומיישם את הדברים לימיו כחלק ממגמתו ללמד בפירושו גם את ההלכה למעשה:

ולפיכך יש לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה, רצוני לומר בית תפילתם, אשר הוא בית עבודה זרה בלא ספק, הרי זו העיר אין מותר לעבור בה בכוונה, וכל שכן לדור בה. אבל ה' מסרנו בידיהם עד שנדור בעריהם בעל כרחנו, לקיים ייעודו הרע "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן" (דברים, ד', כח). ואם זה הוא דין העיר, קל וחומר לדין בית עבודה זרה עצמו, שכמעט אסור להביט בו, וכל שכן לקרב אליו, וכל שכן להיכנס אליו.

הרמב"ם פוסק הלכה למעשה שהנוצרים נחשבים כעובדי עבודה זרה ולכן אסור להכנס לעיר שיש בה כנסייה; ההיתר לגור בעיר כזו הוא רק כי "ה' מסרנו בידם לקיים ייעודו הרע 'ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן'. הוא מסיים את דבריו בקל וחומר: אם המשנה אסרה להיכנס לעיר עם עבודה זרה, קל וחומר שאין להיכנס ולהתקרב לבית עבודה זרה עצמו. דברי הרמב"ם הללו הם אחד המקורות המרכזיים שמצטטים הפוסקים באשר לאיסור הכניסה לכנסיות[7].

ג. תפילה בכניסה לבית המדרש

המשנה בברכות פרק רביעי מתחילה לעסוק בעייני תפילה, ובמשנה השנייה מופיעה תפילתו האישית של רבי נחוניא בן הקנה:

רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי.

המשנה אינה מזכירה את התפילה עצמה אלא רק את התוכן המרכזי שבה: תפילת בקשה לפני הלימוד ותפילת הודאה לאחריו.

הגמרא מביאה ברייתא בה מופיע נוסח של תפילה לפני ואחרי הלימוד[8]:

תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים - אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים - אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.

על מי מוסבת המילה 'בכניסתו'? האם הכוונה לרבי נחוניא, וברייתא זו באה להסביר מהי אותה תפילה שהוא התפלל, או שמא מדובר על כל אדם? על פניו יש בכך נפקא מינה גדולה: אם מדובר על רבי נחוניא, הרי שברייתא זו ממשיכה ומסבירה את הנוהג האישי והפרטי שלו. אולם, אם מדובר על כל אדם, הרי שניתן ללמוד מברייתא זו שכל אדם צריך לומר תפילות אלו.

הרמב"ם בפירוש המשניות הבין כאפשרות השנייה, והרגיש צורך להאריך בכך ולהדגיש עניין זה:

וכבר ביארו נוסח שתי תפלות אלו ואמרו, בכניסתו מה הוא אומר, "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא, ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ואל אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם". וביציאתו מה הוא אומר, "מודה אני לפניך ה' אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי עם יושבי קרנות, שאני משכים והם משכימין, אני משכים לדברי תורה והם משכימין לדברים בטלים, אני עמל והן עמלין, אני עמל ומקבל שכר והן עמלין ואין מקבלין שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והן רצין לבאר שחת".

ושתי תפלות אלו חובה על כל מי שנכנס לבית המדרש ללמוד, הלא תראה שלא אמר "בכניסתו מה היה אומר", שמשמע שזה רק ספור מה שהיה אומר ר' נחוניה בן הקנה ותהיה הרשות בידינו, אלא אמר "בכניסתו מה הוא אומר", רצונו לומר אם נכנס הנכנס לבית המדרש מה הוא צריך לומר. ויש לו להתפלל שתי תפלות אלו בין עומד בין יושב או איך שיהיה, ואינו מכוין פניו לרוח שמתפללין אליה, ואינו מברך, ואין בה השתחויה, וקראה תפלה כפי עיקר מובן המלה שכל בקשה נקראת תפלה.

ניכר שהרמב"ם מתאמץ 'לשווק' את התפילות הללו ולפסוק הלכה בעניינן: ראשית, הוא מצטט את התפילות במלואם ולא מסתפק בציטוט של תחילת משפט וכדומה. לאחר מכן הוא מוכיח שהם חובה לאור הפירוש 'שכניסתו' מוסב על כל מי שנכנס ואין כאן סיפור בעלמא על מעשיו של רבי נחוניא. לבסוף הוא מבדל תפילה זו מכל הסממנים של תפילת שמונה עשרה, ונראה שהוא נצרך לכך בשל העובדה שמשנה זו חוצצת בין שתי משניות העוסקות בתפילת שמונה עשרה.

יתכן בהחלט שהמאמץ שהשקיע הרמב"ם לשכנוע הלומד להתפלל תפילות אלו נובע מהיכרותו עם המציאות שהייתה שונה. בדורות שאחריו, ראשונים רבים (למשל הריטב"א, שם) באמת פירשו שאין חובה להתפלל תפילות אלו. על כל פנים, זהו מקרה ברור בו פירוש המשנה משמש לרמב"ם במה לפסיקת הלכה למעשה.[9]

 

 

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 
 

 

 

[1]   הציטוט המלא הוא:

וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם.

(ויקרא, כ"א, ח).

[2]   עיינו גיטין נט:.

[3]   כדוגמת הגמרא במגילה כז:, שם נאמרו דברים חריפים כנגד מציאות בה כהן עם הארץ קודם לתלמיד חכם.

[4]   כך, לדוגמא, נכתב בסידור רב עמרם גאון, וכך למעשה מסקנת התוספות והרא"ש על הסוגיה במגילה דף כח.. לסיכום המקורות התלמודיים והדעות השונות בין הראשונים ניתן לעיין בבית יוסף אורח חיים סימן קל"ה.

[5]   ראו, לדוגמא, בפירושו למשנה עבודה זרה, א', ג.

[6]   על המקור של הרמב"ם להסבר זה, עיינו בהצעותיו של דרור פיקסלר במהדורתו לפירוש המשנה לרמב"ם, מסכת עבודה זרה. הרמב"ם מפרש כשיטתו כאן גם במשנה תורה הלכות עבודה זרה ט', ט, והראב"ד באמת משיג עליו ומפנה לתוספתא, ממנה עולה שמדובר על עיר שיש בה יריד.

[7]   עיינו לדוגמא שו"ת יחווה דעת, חלק ד' ,מה; יביע אומר, חלק ב, יו"ד, יא.

[8]   בברייתא זו רבו מאוד שינויי הגרסאות בראשונים ובכתבי היד. לא נאריך בכך במסגרת זו.

[9]   יש לציין שהלכה למעשה המשנה ברורה בסימן קי (ס"ק לו) כותב כרמב"ם, ואילו ערוך השולחן (שם) ציין שלא נהגו לומר תפילה זו משום ש"הלומדים בבית המדרש אינם מורים הוראות".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)