הרב הירש על פילוסופיה, סיווג המצוות וטעמי המצוות

אחת מתרומותיו המשמעותיות ביותר של הרב הירש למחשבה היהודית היא מאמציו הנרחבים למצוא טעמים לכל פן של כל מצווה. הוא מתווה את הבסיס לפרויקט זה ב"אגרות צפון" ומיישם אותו בפירוט רב ב"חורב" ובפירושו על התורה. "אגרות צפון" ו"חורב", שני חיבוריו המוקדמים של הרב הירש, מציגים את שיטתו הייחודית והחדשנית של הרב הירש, המסווג את המצוות לשש קטגוריות.[1]

הבחירה למקד מאמץ אינטלקטואלי בניתוח טעמי המצוות מתאימה לתפישת העולם הכללית של הרב הירש. הרב הירש גילה מעט מאוד עניין בתהייה מטאפיסית לגבי
א-להים, בהעדיפו סוגים מעשיים יותר של פעילות פילוסופית. "ואולם אין היא [היהדות] מחשיבה כל חקירה, שאין מתכליתה להועיל לחיי המעשה והפעולה" (אגרות צפון, אגרת ט"ו, בתרגום ד"ר אברהם פורת). באיגרת י"ח, הוא מבקר את הרמב"ם על כך שהכניס דרכי מחשבה זרות אל היהדות, במקום לנתח אותה מבפנים. למשל, לפי הרמב"ם, "הכרת ה' – תכלית היא, ולא אמצעי". ברור הדבר כי עבור הרב הירש, הכרת ה' אינה התכלית.

נטיה מעשית זו עולה בצורה בהירה במיוחד מניתוחו את הפרק השמיני בתהילים. הפסוק השני בפרק זו אומר: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ". היה ניתן לצפות כי הפסוקים הבאים יתארו בפירוט את תפארתו של ה', אך במקום זאת הם פונים לדיון באנושות. הרב הירש טוען כי מזמור זה משקף אמת יהודית טיפוסית.

ידיעת ה' אינה התבוננות מטאפיסית על הקיום, המהות והתכונות המטאפיסיות של א-להים. ידיעה אמיתית של ה' היא ההתבוננות האתית אל מהותו של האדם, תכליתו ומשימתו המושרשים בתפישה של א-להים ויחסיו עם העולם.

יתרה מכך, הרב הירש טען כי כל ידיעה על הא-להות מקורה בהתגלות, וכי סברה אנושית יכולה לגלות לנו מעט מאד על ה' (שמות י"ט, ד). באיגרת ט"ו הוא קובע כי "[היהדות] מזהירה מפני חקירה חסרת יסוד, אשר אינה מכירה בגבול כוחה... ותהא [חקירה זו] מורכבת הרכבות ומבריקה במסקנותיה כאשר תהיה". לפי הרב הירש, מזמור ח' מזכיר "מִפִּי עוֹלְלִים" כדי ללמדנו שדעתו של כך ילד מספיקה כדי להבין מה שאנו צריכים לדעת על ה'. "דעתו הבשלה ביותר של פילוסוף אינה יודעת יותר על מהותו של א-להים מאשר דעתו הפשוטה של ילד" (מצוטט אצל גרינפלד, עמ' 42).

גישה זו באה לידי ביטוי בעצמה בחיבור שנכתב על ידי הרב הירש על חג השבועות וההתגלות.[2] שם, הוא מתנגד לכינוי היהדות בשם "דת" או "תיאולוגיה". הוא מתנגד לביטוי הראשון כיוון ש"דת" מתייחסת למחשבותיו הפנימיות של האדם ולא לביטוי חיצוני פיסי. דתות אחרות נוצרו בידי אדם וביטויין החיצוני במעשים הוא אך ורק ניסיון להגשים מחשבות פנימיות אלו. במקרה של היהדות, לעומת זאת, הקב"ה נתן לנו מצוות ואנו מנסים להבין את המחשבה
הא-להית המתגשמת במצוות אלו. המצוות מהוות את המהות הראשונית של היהדות.

הרב הירש ממשיך ומסביר כי היהדות גם אינה "תיאולוגיה":

שכן היא [התיאולוגיה] מכילה את מחשבות האדם על ה' וענייני האלוקות, ומאידך היא [היהדות] מכילה גם את מחשבות ה' על האדם וענייניו הארציים. אמנם התורה ממעטת לדבר על ה', על מהותו ועניניו השמימיים... אין התורה באה לגלות לנו את המתרחש בשמים, אלא היא מצווה עלינו, כיצד לכונן את ביתנו ומהו שצריך להיות קרוב ללבנו.        (שם, עמ' 212).

עם זאת, הרב הירש אינו קורא להשעיית החשיבה הפילוסופית על היהדות. לדעתו, הניתוח הפילוסופי חייב להתמקד במסר של ה' לאנושות כפי שהוא מועבר דרך המצוות. למעשה, הרב הירש מצר על כך שכתגובת-יתר לסוג הלא-נכון של חשיבה פילוסופית, כמה יהודים "נעשו לאויבי הרוח בכלל, ולשונאי הפילוסופיה בפרט" (אגרת י"ח). הם נטשו בטעות את המאמץ למצוא טעמים למצוות, עיסוק אותו מאשר הרב הירש בהתלהבות.

כמה ממתנגדי העיסוק הרוחני מבססים באופן מוטעה את עמדתם על אמרתו של ר' יהודה "לא דרשינן טעמא דקרא" (סנהדרין דף כ"א ע"א). הרב הירש מסביר כי ר' שמעון ור' יהודה דנו רק בשאלה האם ניתן לפסוק הלכה בהתבסס על הבנתנו את טעמי המצוות, גם כאשר טעמים אלו אינם מפורשים בפסוק. אולם, שניהם מסכימים כי ניתן להציע סיבות שאין להן השפעה על ההלכה. בבקיאות רבה, מונה הרב הירש את כל המקומות בהם חז"ל עצמם הציעו טעמים למצוות שונות (דברים כ"ד, ז).

סוגי מצוות

הרב הירש מחלק את המצוות לשש קטגוריות.

1. 'תורות' שהן עקרונות יסוד בנוגע לה', העולם, האנושות וישראל.
2. 'משפטים' הדורשים לנהוג בצדק כלפי בני אדם אחרים
3. 'חוקים' הדורשים להפגין צדק כלפי צמחים, חיות וכלפי עצמנו.
4. 'מצוות' שהן החיוב לאהוב את כל הבריות.
5. 'עדות' שהן מעשים סימבוליים המעבירים לקחים ואמיתות מהותיות.
6. 'עבודה' המתייחסת לציוויים, כגון תפילה, הפונים אל חיי הדת הפנימיים שלנו.

ההבדלים בין סיווג זה לבין ניסיונות סיווג קודמים בולטים למדי. הוגים יהודיים בימי הביניים הבחינו בדרך כלל בין מצוות הגיוניות לבין אלו שאנו מכירים אך ורק דרך ההתגלות. כמה מהם השתמשו במונחים "שכליות" ו"שמעיות", בעוד אחרים השתמשו בביטויים "משפטים" ו"חוקים". עבור הרב הירש, לכל המצוות אותו סוג של הגיון. שימו לב שהוא נוטש את ההגדרה הסטנדרטית יותר של "חוקים" כמצוות שאיננו מסוגלים להבין את טעמיהן. הסיבה שאנו מוצאים את ה"משפטים" יותר מובנים היא שכבני אדם, אנו מבינים את הרגשות של בני אדם אחרים, ומבינים את הצורך להתנהג כלפיהם בצדק. אם היינו מעריכים את מקומם של הצמחים ובעלי החיים בסדר שהקב"ה ברא, היינו מבינים את החוקים כשם שאנו מבינים את המשפטים (ראו איגרת י"א).

מנגד, השכל האנושי לבדו אינו מסוגל להגיע לפרטי המשפטים. הרב הירש שואל: “האם שכלנו מחייב הבדל בין טוען טענת גנב בפקדון לבין טוען טענת אבדה?”[3] כך, בחוקים יש יותר הגיון משהיינו מתארים, והמשפטים אינם כה ברורים מאליהם כפי שהיינו חושבים. בנוגע לשתי הקטגוריות עלינו להפעיל את שכלנו האנושי כדי לנתח את המידע ההלכתי.

ראוי לציין גם כי קטגוריות אלו אינן יוצרות הפרדה חדה בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו. להיפך, התורות מאגדות רעיונות לגבי הקב"ה ובני האדם יחד. הרב הירש מלמד כי לכל המצוות אותן מטרות משותפות. הרב הירש מצביע בפירושו על התורה על כך שהתורה שוזרת פעמים רבות חוקים ומשפטים בפסקה אחת. מיד לאחר המצווה "ואהבת לרעך כמוך" מופיעים איסורי כלאיים ושעטנז. הרב הירש מסביר כי "החוקים על שמירת המינים בכל העולם האורגאני קשורים להלכות על שמירת כבוד האדם" (ויקרא י"ט, י"ט).

הרב הירש טוען כי לא ניתן להפריד בין החוקים לבין המוסריות. האיסור הראשון שניתן למין האנושי, לא לאכול מעץ הדעת, הוא חוק המאפשר קיום מוסרי, כיוון ש"הכנעת הטבע לרצון ה' היא תנאי לכל מוסריות" (בראשית ב, ט"ז). כך, הרב הירש סירב לעשות הבחנה ברורה בין מצוות "מוסריות" ו"טקסיות". בנוסף לגורמים שכבר נמנו, הוא נזהר מפני מאמצי הרפורמה לרומם את הראשונות ולזנוח את האחרונות.

טעמי המצוות

הרמב"ם מקדיש את פרקים כ"ה-מ"ט של החלק השלישי בספרו "מורה הנבוכים" להסברת הטעם של כמעט כל מצווה. הניגוד בין שיטת הרמב"ם לבין זו של הרב הירש חד למדי. הרמב"ם מציע הסברים בריאותיים לכמה איסורי מאכלות (מורה נבוכים, ג, מ"ח). מצוות אחרות הוא מציב בהקשר היסטורי מסוים בו היה צורך להילחם בעבודת האלילים העתיקה (מורה נבוכים, ג, כ"ט-ל"ב). באופן מעניין, לתפישתו תפקידו הוא להסביר את פסוקי המקרא העוסקים במצוות, ולא את המצוות כפי שהן מובנות על ידי התורה שבעל פה. משום כך, דיונו במערכת הענישה היהודית מניח משמעות מילולית של "עין תחת עין" (מורה נבוכים, ג, מ"א).

הרב הירש חולק על כל הנאמר לעיל. באגרת י"ח הוא מותח ביקורת על אלו שמורידים את המשפטים לדרגת "כללי חכמה" ואת החוקים ל"תקנות הבריאות". הסברים כאלו כושלים בהבטחת הנצחיות של המצוות. המצוות משקפות רעיונות נצחיים, ואינן רק תגובות למצבים היסטוריים נתונים. הקב"ה לא ציווה על הקרבת קרבנות אך ורק משום שהייתה זו הדרך הטובה ביותר לגמול את העם מעבודת אלילים בתנאי הפולחן במזרח התיכון בעת העתיקה. לקב"ה יש רעיונות מסוימים, הרלוונטיים לכל דור, שהוא רוצה להעביר דרך האמצעי של קרבנות. בנוסף, הרב הירש לימד כי הסבר יהודי אותנטי חייב לכלול גם את התורה שבעל פה.

שני מאורות אלו נחלקו גם בשאלה של הסבר הפרטים. הרמב"ם אמר כי עלינו להציע טעם למצווה הכללית אך לא לפרטים. מנקודת מבטו, השאלה מדוע מקריבים דווקא פרים ולא אילים, או מדוע דווקא שלוש בהמות ולא שתיים, היא חסרת משמעות. ההלכה צריכה לבחור משהו (אולי בכדי לתת למעשה המצווה זהות עקבית), אך הבחירה המסוימת היא שרירותית (מורה נבוכים ג, כ"ו).

לשם ההגינות, נציין כי העובדה שהדוגמאות של הרמב"ם מגיעות מעולם הקורבנות עשויה לצמצם את חוזקן. לאור השקפתו על כל עניין הקורבנות, סביר שיראה את פרטי הקורבנות כפחות משמעותיים. יתרה מזאת, לא נוכל לקבוע בקלות מה מהווה את המצווה העיקרית ומהו פרט. האם העובדה שמילה מתבצעת ביום השמיני היא פרט, או חלק מהותי מהמצווה עצמה? נראה שהרמב"ם עצמו מסביר פרטים מסוימים, כגון מדוע פסח וסוכות נמשכים שבוע אולם שבועות הוא רק יום אחד (מורה נבוכים, ג, מ"ג). למרות קשיים אלו, נוכל לומר בבטחה כי הרמב"ם אינו חש בצורך להראות כיצד כל פרט הלכתי מתיישב עם הסבריו.

הרב הירש מצביע על האירוניה בכך שדווקא הרמב"ם, מחבר הקוד ההלכתי הגדול ביותר, לא השתמש בפרטי המצוות בסברותיו הפילוסופיות.

והוא, העורך הגדול, שערך בשיטה ובסדר את ההלכות המעשיות של התלמוד, נתן לנו בחלק האחרון של חיבורו הפילוסופי השקפות-על-המצוות, להיותן הרוח המפעם של אותן הלכות, שבחלקן הגדול שוללות הן אותן התוצאות המעשיות כטעמן של המצוות, ואינן עומדות בפני הביקורת, אינן מפיצות אור עליהן    (איגרת י"ח).

בעיני הרב הירש, שיטה זו חסרה עקרונות מדעיים מוצקים מבחינה מתודולוגית. הוא משווה את התורה למיזם מדעי. מדענים פוגשים עולם עם עובדות נתונות ומציעים תיאוריות שיסבירו עובדות אלו. באותו אופן, ההלכה מייצגת את אוסף הנתונים שלנו, ועלינו להשתמש בעובדות ההלכתיות כדי לקבוע את מידת הדיוק של הטעמים שאנו מציעים למצוות (ראו הערת שוליים 4 באגרת י"ח). שימת לב לפרטים מאפשרת לתיאוריות שלנו להיבחן על ידי העובדות. כפי שנראה בשיעור הבא, פרטים הלכתיים משפיעים על הבנתו של הרב הירש את טעמי המצוות.

ככל שידוע לי, אף הוגה רבני אחר לא כלל פרטי הלכה בטעמי המצות שהוא הציע באותו היקף בו עשה זאת הרב הירש. יונה עמנואל (במאמר שצוטט בהערה 3 לעיל) מנסה לתאר את כל חידושיו של הרב הירש כנטועים עמוק במסורת רבני אשכנז. הוא מצטט דוגמאות בהן אישים קודמים הציעו טעמים למצוות, והתייחסו לפרטי הלכה בעודם עושים כן. אולם, ישנו פער רחב בין ניסיון לעשות זאת מדי פעם לבין הפיכת שימת הלב לפרטים לעקרון מתודולוגי שיש להפעיל לאורך כל התורה. במובן זה, הרב הירש מייצג חידוש משמעותי.

הרב הירש דוחה גם הסבר קבלי של המצוות המתמקד בהשפעת המצוות על עולמות מטאפיסיים אחרים. באיגרת י' הוא מלין על כך ש"כל שמציין פעילות של אדם, חיצונית ופנימית, הובן על ידה [-הקבלה] כבנין עולם מכאני, דינאמי, מאגי - וכך נעשו נטולות-הבנה אותן מצוות, שהיו צריכות לשמש מכשיר כדי לחנך את הרוח ואת החיים והושפלו תכופות עד כדי מעשי קסמים ולחשים". באיגרת י"ז הוא אומר כי "מצד אחד, יודעים הם את חובות ה'עדות' המחנכות – ולפעמים קרובות ישיגו אותן כ'מצוות אנשים מלומדה', או כקמיעות ולחשים להרחיק בהם פגמים גופניים או לבנות עולמות מסתוריים!”. שימת דגש על המצוות כלחשים למזל טוב או כמנגנון להנעת גלגלים קוסמיים, מסיחה את דעתנו מהרעיונות והערכים שהן מנחילות לנו בעולם הזה.

בשיעור הבא נדון בדוגמאות ספציפיות של שיטה זו, כמו גם בייחסו של הרב הירש אל האדם המבצע את המצוות מבלי לרדת לשורשי טעמיהן.