דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ג ע"ב | עיון בדין הודאת בעל דין

קובץ טקסט

קובץ וורד>>

מקורות:

בבא מציעא ג: "ומאי קל וחומר ... תאמר בעדים שישנן בהכחשה והזמה". רש"י בסוגיה.

  1. תוספתא בבא מציעא א', ו "הודאת...". קידושין סה: "אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך ... הכא חייב לאחריני". רש"י ד"ה 'הודאת'.
  2. קצות ל"ד, ד.
  3. בבא בתרא לג. "קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ... כיון דאודי אודי. רשב"ם ד"ה 'אודי'  "זה שאמר שהודה ... ופיו מחייבו ממון".

שאלות:

  1. מהו כוחה היחסי של הודאת בעל דין כפי שעולה מתוך הסוגיה, ומהם גבולותיה?
  2. מהו המקור של דין זה?
  3. מהו היקפו של הדין?
  4. מהו טבעו של דין זה?

דף ג:

הגמ' בב"מ ג: דנה בעניין היחס בין "פיו" - הודאת בעל דין, לבין עדים. ננסה להתחקות אחר מושג זה, ואח"כ ננסה ליישם את הדברים בסוגייתנו.

הגמ' אומרת ש"הודאת פיו כמאה עדים דמי". מקור הדברים, בתוספתא בב"מ, א, ו. הגמ' בקידושין סה: מביאה דין זה, ושם כותב רש"י (ד"ה 'הודאת') את המקור בתורה להודאת בע"ד: "אשר יאמר כי הוא זה", דהיינו שבעקבות הודאתו, אנו מחייבים אותו.

נחלקו אחרונים, כיצד יש להבין את 'הודאת בע"ד כמאה עדים': האם אנו מאמינים לדברי בעל הדין, כאשר הוא בא לחייב את עצמו ממון, או שמא אנו רואים את מי שמודה כמי שמתחייב לתת מתנה לזולתו.

המהר"י בן לב (סימן ל"ב; הובאו דבריו בקצות, סימן ל"ד ס"ק ד) טוען שהודאת בע"ד הינה התחייבות של האדם לתת ממון, כאדם שמתחייב לתת מתנה.

ראייתו: נוגע לעדות פסול או משום חשש לשקר או משום קרוב. אעפ"כ, אנו יודעים שאדם נאמן לחוב את עצמו, כי 'הודאת בע"ד כמאה עדים'. אם פסול נוגע בעדות הוא משום חשש לשקר, ברור הדבר (כי כנראה שאין חשש לשקר כשחב את עצמו); אולם, אם פסול 'נוגע בעדות' הוא משום קרוב, מדוע נאמן אדם על עצמו לחובה? (הרי קרוב פסול בין לזכות בין לחובה?!). ועל כך ענה: 'הודאת בע"ד כמאה עדים' פועל כהתחייבות, ולכן הדבר אפשרי כמובן גם בקרוב, כי הרי זה כאילו מתחייב לתת מתנה.

הקצות (שם) דוחה את דבריו, ומקשה עליהם כמה שאלות:

א. כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי - כאשר טוען הלווה לא היו דברים מעולם (=להד"ם), ויש עדים המעידים שהיתה הלוואה, חייב הלווה לשלם את ההלוואה, ואינו יכול כעת לחזור בו ולומר 'פרעתי'. ואפילו אם יש לו עדים שפרע, אין זה מועיל, כיוון שהודאת בעל דין עדיפה על מאה עדים (שבועות מא:).

במקרה זה, ברור שאין מדובר במתנה-התחייבות, שהרי הלווה מתנגד כל הזמן להתחייבות כלשהי וזועק להד"ם, ואעפ"כ אנו אומרים שהוא חייב מטעם 'הודאת בע"ד כמאה עדים'.

ב. כדי להתחייב צריך האדם לומר 'אתם עדי', ואם לא אמר 'אתם עדי' אין משמעות לדבריו (שו"ע מ', א). אולם, בשביל 'הודאת בע"ד' אין צורך ב'אתם עדי' (שו"ע, פ"א, ח. וכאשר איננו טוען 'משטה הייתי בך' אין טוענים זאת בשבילו). אם 'הודאת בע"ד' היתה מטעם התחייבות, הרי שלא היתה לה משמעות ללא 'אתם עדי', ומשמע מכאן, ש'הודאת בע"ד' אינה עובדת על בסיס התחייבות.

והאמת היא, שקושיה זו, גדולה אף יותר. לשם כך, נעיין בסוגיה בכתובות קא:. הגמ' שם אומרת:

"האומר לחבירו 'חייב אני לך מנה'. רבי יוחנן אמר חייב, ור"ל אמר פטור. היכי דמי? אי דאמר להו 'אתם עדיי' מאי טעמא דר"ל דקפטר? אי דלא אמר להו 'אתם עדיי' מאי טעמא דרבי יוחנן דקמחייב?

לעולם, דלא קאמר להו 'אתם עדי', והכא במאי עסקינן, דא"ל חייב אני לך מנה בשטר...".

מן הגמ' עולה, שלכו"ע כדי להתחייב צריך לומר 'אתם עדי', ומחלוקת ר"י ור"ל היא במקרה מיוחד של שטר (האם השטר מראה על גמירות דעת). וכך פסק הרמב"ם (מכירה, פי"א, הט"ו), שניתן לחייב עצמו בממון (בתנאי שלא יהיה תנאי, כדי שלא תהיה אסמכתא), גם ללא קניין. אולם, הרמב"ן והרשב"א הבינו שניתן להתחייב רק ע"י קניין (קניין+'אתם עדי' [=עדי קניין]).

לפי זה, לרמב"ן ולרשב"א הדורשים מעשה קניין בשביל התחייבות, ברור ש'הודאת בע"ד' אינה התחייבות, שהרי בהודאת בע"ד בודאי שלא צריך קניין. הקצות הקשה, שאפילו לשיטת הרמב"ם שאינו דורש מעשה קניין להתחייבות, מכל מקום דורש הוא אמירת 'אתם עדי'. ואם כן, אפילו לשיטתו, אי אפשר לומר ש'הודאת בע"ד' היא מטעם התחייבות.

ג. מודה במקצת חייב שבועה, וכופר הכל פטור, כפי שמופיע בסוגייתנו. אם 'הודאת בע"ד' הינה התחייבות, הרי שאין מציאות של מודה במקצת. והטעם: אם נתבע האדם על מנה והודה על חמישים, הרי שפירוש הדברים הוא, שהוא כופר במנה, ומתחייב כמתנה לתת חמישים. ואם כן, אין זה מודה במקצת החוב שהתובע טוען, כי אם התחייבות מחודשת.

לכן קצות הבין ש'הודאת בע"ד' היא נאמנות. התורה האמינה לדברי האדם על עצמו, כאשר הוא בא לחייב את עצמו. וראיה לכך, מדברי רש"י למקור הדין, שדין זה נלמד מ'אשר יאמר כי הוא זה'. אילו 'הודאת בע"ד' היתה עובדת על בסיס התחייבות, לא היה צורך בפסוק לשם כך. אלא שהפסוק בא לחדש, שאדם נאמן לחייב את עצמו.

מקור מרכזי לדבריו ודחייה לדברי המהריב"ל, הביא הקצות מסוגייתנו. הגמ' ניסתה להוכיח את דברי ר' חייא לגבי עדים, מק"ו מפיו - הודאת בע"ד. לבסוף הגמ' דחתה ק"ו זה, כיוון שפיו יותר חמור מעדים:

"מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה, תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה?".

הודאת בע"ד לא ניתן להכחיש, ולכן דבר זה חזק יותר מעדים. רש"י (ד"ה 'אינו בהכחשה') מבאר שאפילו באו עדים והכחישו את הודאת פיו, אין דבריו מתבטלים. והנה, לפי המהריב"ל לא שייך לדבר על הכחשת פיו, שהרי אם 'הודאת בע"ד' בנויה על התחייבות ומתנה, לא שייך להכחיש זאת (שהרי הכחשה פירושה דחיית אמיתות הטענה. ומתנה אדם יכול לתת מתי שרוצה, ולא שייך להכחיש דבריו). [ומעין זאת בנימוקי יוסף - בסוגייתנו - הובאו גם בקצות].

לכן צריך לומר ש'הודאת בע"ד' מבוססת על נאמנות, וכאן שייך כמובן לדבר על הכחשה, שלמרות שהעדים מכחישים את נאמנות דבריו, אין דבריו מתבטלים (ודבר זה, מוכיח את יתרון הכוח של 'הודאת בע"ד' על פני עדים).

למפרע- ומכאן ולהבא

הרוגוצ'ובר (שם) מוסיף שזו מחלוקת האמוראים בב"ב לג.:

"וזהו המחלוקת דשם דף לג, בהך דרב אידי בר אבין, דר"ח ס"ל דא"צ לשלם הפירות של קודם ההודאה, משום דס"ל דזה הוה רק חיוב חדש, ורק מכאן ולהבא, ואביי ורבא לא ס"ל כן".

ננסה לבאר את הדברים. הגמ' שם מספרת שלרב אידי בר אבין היה קרוב, שנפטר והשאיר בירושה עץ דקל. אדם אחד שהיה ג"כ קרוב של הנפטר, החזיק בדקל. לאחר מכן, בא רב אידי וטען שהוא קרוב יותר, אך האדם המחזיק בדקל טען שהוא קרוב יותר. לבסוף הודה המחזיק בדקל לרב אידי. ולכן רב חסדא, העמיד את הדקל ברשות רב אידי. רב אידי ביקש את הפירות למפרע מתאריך הפטירה. אך רב חסדא התנגד, וטען:

"זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא? אמאן גא סמיך מר, אהאי! הא קאמר דאנא מקרבנא טפי".

וביאר הרשב"ם:

"אמאן קסמיך - לזכות באילן. אהאי - אהודאת פיו, שמודה עכשיו שאתה קרוב יותר... וזה שמודה עכשיו, הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו, אע"פ שלא זכית בו מן הדין".

כלומר, לא מגיעים לו הפירות למפרע, אלא רק מעכשיו, כיוון שהמחזיק בקרקע ומודה שהיא של רב אידי, "הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו", כלומר, שהודאתו היא כמתנה, ולכן יקבל רק את המתנה שזכה בה מכאן ולהבא.

אולם, הגמ' ממשיכה ואומרת שאביי ורבא חלקו על רב חסדא:

"אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, כיוון דאודי אודי".

ומבאר הרשב"ם (לג:):

"ואביי ורבא סברי, דכיוון דאודי אודי, שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים ופיו מחייבו ממון".

כנראה שכוונת אביי ורבא היא שהודאת בע"ד אינה מתנה, אלא נאמנות ובירור, ולכן כיוון שהתקבלה נאמנותו לגבי הדקל, ממילא הוא מתחייב למפרע.

ואם כך, נמצא, שמח' הקצות והמהריב"ל היא מחלוקת אמוראים. רב חסדא סובר שהודאת  בע"ד היא מתנה והתחייבות, ולכן לא ישלם למפרע, ואילו אביי ורבא סוברים שהודאת בע"ד היא נאמנות ובירור, ולכן יתחייב למפרע.

במחלוקת זו, נחלקו אחרונים להלכה. לדעת הבית שמואל (אבהע"ז, ל"ח, ס"ק לא) אין ההודאה מועיל למפרע, ואילו לדעת החלקת מחוקק (שם, ס"ק כב) ההודאה מועילה גם למפרע.

מהלך סוגייתנו - ב"מ ג:

הרוגוצ'ובר (צפנת פענח, הלכות נערה, פ"א, ה"א) יישב בחקירה זו קושי גדול בסוגייתנו.

במסגרת ניסיונה ללמוד את דין שבועה בעדים במקצת מהודאה במקצת, הגמרא טוענת שיש קל וחומר מהודאה לעדים:

"ומאי קל וחומר? - ומה פיו שאין מחייבו ממון - מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון - אינו דין שמחייבין אותו שבועה."

המשפט "ומה פיו שאין מחייבו ממון" הוא תמוה. הרי כל בר בי רב יודע שהודאת בעל דין מחייב ממון. אמנם הגמרא תיכף שואלת שאלה זו:

"ופיו אין מחייבו ממון? והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".

אך קשה לקבל שהגמרא העלה דבר זה כאפשרות, ולוא לרגע קט. על שאלה זו אומר הצפנת פענח:

"ובזה גם כן, כוונת הגמ' דב"מ דף ג: דאמר שם דהודאה לא מחייב. ומקשה שם 'והא הודאת בעל דין וכו'' ... וזה ר"ל הסלקא דעתך דהודאה לא מברר שהדבר היה כך, רק שמחייב עצמו, והקשה דהא קימ"ל כמו העדים, ר"ל גדר בירור".

כלומר, לדעת הרוגוצ'ובר, הגמרא תמיד ידעה שהודאת בעל דין מחייבת ממון. אבל בהתחלה הגמרא חשבה שזה משום התחייבות. אבל מצד נאמנות, בעל דין אינו נאמר כלל. על כך תיקנה הגמרא, שמשמעות ביטוי הדין "כמאה עדים דמי", מוכיח שדין נאמנות כעדים או עוסקים, ולא בהתחייבות.

מתוך דברי הרוגוצ'ובר, אפשר להסביר עוד שלבים בשקלא וטריא של הסוגיה, אך פירוט כל המהלך חורג ממסגרת שיעור זה. נוסיף בכל זאת נקודה נוספת מהמשך הדיון, כאשר הגמרא טוענת שהודאת בע"ד חמורה מעדים משום שפיו יכול לחייבו קרבן, ואילו עדים אינם מחייבים קרבן. ברור שחיוב קרבן עובד על נאמנות ולא על התחייבות. שהרי אדם לא יכול להחליט שהוא רוצה להביא חטאת, כשבאמת לא חטא. מקרבן, רוצה הגמ' להוכיח, שלא די בכך שהודאת בע"ד עובדת על נאמנות ובירור, אלא שהיא טובה מעדים. אולם, דוחה הגמ' דבר זה, כי ייתכן שר' חייא סבור כר' מאיר, שגם עדים מחייבים קרבן. ואם כן, אמנם ניתן להוכיח מכאן, שהודאת בע"ד עובדת על בסיס נאמנות ובירור, אך אי אפשר להוכיח מכאן, שדבר זה חזק יותר מעדים.

שיטות נוספות

בתוך דבריו מעלה הקצות הבנה נוספת בדין 'הודאת בע"ד', והיא שדבר זה עובד על בסיס מיגו, דאי בעי יהיב. כלומר, אין מדובר בהתחייבות כדעת המהריב"ל, וגם לא בנאמנות מגזרת הכתוב, כדעת הקצות, אלא בנאמנות המבוססת על מיגו. וטעמה: ה'מודה' יכול היה לתת את הממון במתנה לאותו אדם, וכיוון שבחר בדרך הפחות טובה, ואמר שהוא חייב ממון, נאמין לו שהוא צודק בדבריו.

דרך זו, מובאת כבר בשו"ת התשב"ץ (ח"א, סימן ע"ד).  הקצות דחה הבנה זו, שהרי מוכח מסוגייתנו, שהודאת בע"ד פועלת גם נגד עדים, כאשר מיגו אינו עובד במקום עדים.

נמנה בקצרה שיטות נוספת בהבנת 'הודאת בע"ד כמאה עדים':

  1. פני יהושע (על הסוגיה בכתובות קא: שהובאה לעיל, ד"ה 'ור"ת מפרש') טוען שהפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" מדבר על הודאה בפני בית דין. על דבר זה חידשה התורה, ש'הודאת בע"ד' עובד על בסיס נאמנות. אולם, הודאה רגילה בפני עדים, אינה עובדת על בסיס נאמנות  אלא על בסיס התחייבות.
  2. תרומת הכרי (סימן א', אות א') חידש הבנה אחרת ב'הודאת בע"ד'. ישנו כלל של 'שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא'. כלומר, אדם שאומר על דבר מסוים שהוא איסור, הרי שאסור לו לאוכלו וכו'. ניתן להבין שאנו מאמינים לו שזהו איסור. אך ניתן להבין, שאין אנו מאמינים לו, אך כיוון שבעיניו דבר זה נחשב כאיסור, אנו מצווים להפריש דבר זה ממנו. תרומת הכרי הבין כהבנה השנייה (בניגוד לקצות שם, שהבין כהבנה הראשונה). לפי זה, אמר תרומת הכרי, שגם בנדון דנן, כשאדם אומר שהוא חייב לחבירו כסף, אין אנו מאמינים לו, אלא שאנו מחייבים אותו לתת מדין 'שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא', דהיינו שכיוון שלדעתו יש גזילה מתחת ידו, אנו מצווים להפרישו מאיסור זה (וגזל הוא כשאר איסורים).
  3. דברי חיים (ב"מ ג) - כאשר בעל הדין תובעו הרי שדבריו הם מדין נאמנות (כי כאן הוא מתייחס לטענתו של התובע שאומר שהוא חייב לו, וגם הנתבע מסכים לכך, ולכן יש בכך נאמנות ובירור). כאשר הוא מודה מעצמו, הרי שדבר זה הוא על בסיס התחייבות, והפה שאסר הוא הפה שהתיר.

 

מקורות לשיעור הבא

מקורות:
דף ג. "מאי שלא תהא ... שישנן בהכחשה והזמה".

  1. רש"י ד"ה דליכא למימר הכי, חי' הרמב"ן ד"ה אבל עדים.
  2. ב"ק דף עה. "איתמר מודה בקנס ... חייב".
  3. משנה כריתות יא: עד מזיד הייתי פטור", תוס' ב"מ ד"ה מה לפיו, מה אם ירצה, רמב"ן ד"ה מה לפיו, מה אם ירצה.
  4. תוס' ד"ה אשם, רמב"ן ד"ה אלא מה לפיו.
     

שאלות:
מה פירוש דברי הגמרא "אבל בעדים דליכא למימר הכי" לפי רש"י? לפי הרמב"ן? מה הקושי בפירוש רש"י?

  1. השיעור הקודם הביא את הבנת המהר"י בן לב שהודאת בעל דין פועל מדין התחייבות. כיצד ניתן לפרש את סוגיתינו לפי שיטתו?
  2. מהו יסוד המחלוקת בב"ק לגבי מודה בקנס ואחר כך באו עדים? לפי איזו שיטה יש להבין את ההוכחה בסוגיתינו שעדים חמורים מהודאה?
  3. מהן שתי ההבנות בשיטת חכמים בכריתות? לפי איזו שיטה נראה לפרש את הסוגיה שלנו?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)