בכורות | דף מא | פידיון פסולי המוקדשין

בעיוננו לדף יד עסקנו במעמדם המיוחד של פסולי המוקדשין לאחר שנפדו. כפי שנוכחנו לדעת, גם לאחר הפדיון הבהמה איננה הופכת להיות חולין גמורים, אלא שומרת על רמה מסוימת של קדושה. בעיון זה נוסיף ונבחן היבט אחר הנוגע לשילוב קודש וחול בנוגע לפסולי המוקדשין.

שנינו במשנה בדף מא עמוד א:

"על אלו מומין שוחטין את הבכור, ופסולי המוקדשין נפדין עליהן."

לאחר שסקרו המשניות בפרקנו מומים שונים ומגוונים, מסכמת המשנה וקובעת שמומים אלה מצדיקים שחיטה של בכור, ופדיון של בהמת קדשים. הגמרא מתייחסת לפדיון פסולי המוקדשין כ"פשיטא": אם ניתן לשחוט בכור שנפל בו מום, על אחת כמה וכמה שניתן לפדות בהמה שנפל בה מום כזה. מסתבר, שהגמרא רואה בפדיון אפשרות מובנת מאליה: אם נפל בבהמה מום, יש לפדות אותה. כעת, עלינו לברר מה מעמדו של פדיון בהמה שנפל בה מום.

הרמב"ם (ספר המצוות, מצות עשה פו) קובע, שישנה מצוה של ממש לפדות את פסולי המוקדשים. בעל ספר החינוך (מצוה תמא) מסביר מצוה זו כך:

"משרשי המצוה, שהיה מחסדי הא-ל עלינו להרשות אותנו ליהנות מבהמות הקרבן אחר שנפל בהם מום."

מדבריו של החינוך יש להסיק, כי אין חיוב של ממש לפדות את פסולי המוקדשין, אלא שהא-ל בחסדו התיר לנו את הפדיון כדי שהבהמה לא תאבד. להקריבה אי אפשר, ועל כן התירה תורה לפדותה.

אך כאמור, פשטות דבריו של הרמב"ם היא שישנה חובה של ממש לפדות את הבהמה. בכדי להסביר את פשרה של חובה זו, יש לעיין במעמדה של אותה בהמת קודשים שנפל בה מום.

בעיון לדף יד המוזכר לעיל ציטטנו את דברי הגמרא במסכת מכות. בגמרא זו נאמר שהחורש בבהמת פסולי המוקדשין לוקה משום כלאיים, "שהרי גוף אחד הוא, ועשאו הכתוב כשני גופים". רש"י שם פירש, שמדובר על בהמת פסולי המוקדשין לאחר פדיון, ומעמדה כפול: היא יצאה לחולין, אך עדיין יש בה קדושה. הרמב"ם (הלכות כלאיים ט, יא) כתב:

"בהמת פסולי המוקדשין אע"פ שהיא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין, מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וכחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד"

המשנה-למלך על אתר מוכיח באופן משכנע, שהרמב"ם מדבר על בהמת פסולי המוקדשין טרם פידיונה. בכך, משלימים דבריו את דברי רש"י. רש"י קבע שלאחר הפדיון קודש וחול מעורבים, ואילו הרמב"ם קובע שאף קודם הפדיון קודש וחול מעורבין זה בזה.

בהמת פסולי המוקדשין שלא נפדתה אסורה באכילה. בספרי לדברים (פיסקה צט; לשיטת הרמב"ם בהבנת דברי הספרי הללו התייחסנו בעיוננו לדף ל"ד ) נשנתה הלכה זו כך:

"לא תאכל כל תועבה ... אחרים אומרים בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר".

לכאורה, איסור האכילה מבוסס על הקדושה שבבהמה, כפי שכתב הרמב"ם לעיל. מדוע, אם כן, הספרי מגדיר את אותה בהמה מקודשת כ"תועבה" האסורה באכילה?

ייתכן, שהתשובה לשאלה זו קשורה לניסוחו של הרמב"ם, שלפיו קודש וחול מעורבין. אחת הדרישות הבסיסיות בעולם של קודש ומקדש היא הדרישה להבדיל ולחצוץ. התורה מדגישה במספר מקומות את ההבדלה שבין הקודש והחול, ואלמלא הבדלה זו, נמצא הקודש מתחלל. נראה, שבהמת פסולי המוקדשין היא בהמה "חוצת גבולות". רגליה בקודש, שהרי היתה מיועדת לקורבן, אך זיקתה גם אל החול, משום שלא ניתן להקריבה. תערובת מעין זו של קודש וחול היא תועבה, ולפיכך אוסרת התורה את אכילתה.

דומה, שכך יש להסביר גם את המצוה לפדות את פסולי המוקדשין. מצוה זו באה לפתור את אותו מעמד בעייתי, ואולי אף מתועב, אליו נקלעה הבהמה. הרמב"ם סבור, שבעל הבהמה איננו רשאי להחליט שהוא נמנע מפדיון ונוהג בבהמתו כקודש וכחול גם יחד, אלא עליו לפדות את בהמתו, ולבודד את הקדושה עד כמה שניתן. משום כך, רואה הרמב"ם בפדיון מצוה של ממש, ולא רק היתר.