דילוג לתוכן העיקרי

פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן

קובץ טקסט
פרק 1 / פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן
 
א. הפטור ומקורו
המשנה קובעת שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כלומר - ממצוות עשה שקיומן מוגבל דווקא לזמן מסוים:
"וכל מצות עשה שהזמן גרמה - אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה - אחד אנשים ואחד נשים חייבין"                                           (קידושין פ"א מ"ז).
יש לשים לב שהפטור מתייחס למצוות עשה בלבד. לגבי מצוות לא תעשה (איסורים) המשנה קובעת במפורש שנשים חייבות בדיוק כמו הגברים. הגמרא לומדת זאת מפסוק מפורש: "'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם' (במדבר ה', ו) - הִשְווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה" (קידושין לה ע"א).
הגמרא במסכת קידושין (לד ע"א) מבהירה, שהפטור המופיע במשנה ממצוות עשה שהזמן גרמן אינו מוחלט. הרי נשים חייבות בכמה מצוות עשה שהזמן גרמן: אכילת מצה בליל הסדר, שמחה ברגלים, מצוות הקהֵל ועוד. מנגד, יש מצוות עשה שאינן קשורות בזמן כלל ובכל זאת נשים פטורות מהן: תלמוד תורה, "פרו ורבו" ועוד. אנו רואים מדברי הגמרא שהכלל המבחין בין מצוות עשה שהזמן גרמה לבין מצוות עשה שאין הזמן גרמה לעניין חיוב נשים, אינו כלל מוחלט. יש חריגות לשני הצדדים.
בסיום מניין מצוות העשה בספר המצוות של הרמב"ם, הוא מנה שישים מצוות עשה שכל אדם רגיל מן היישוב חייב בהן בחייו היומיומיים. מתוך שישים מצוות אלו, נשים פטורות מארבעה עשרה מצוות. שמונה מתוכן הן מצוות עשה שהזמן גרמן: 1. קריאת שמע; 2. תפילין של ראש; 3. תפילין של יד; 4. ציצית; 5. ספירת העומר; 6. ישיבה בסוכה; 7. נטילת לולב; 8. תקיעת שופר. עליהן יש להוסיף עוד שש מצוות עשה שנשים פטורות מהן, אף שאינן מצוות שהזמן גרמן: 1. לימוד תורה; 2. מצווה לאדם לכתוב לעצמו ספר תורה; 3. ברכת כוהנים; 4. פרייה ורבייה; 5. ברית מילה; 6. מצוות "נקי יהיה לביתו... ושימח את אשתו", המתייחסת לחתן.
מצד אחר, יש שש מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים בכל זאת חייבות בהן: 1. קידוש בשבת; 2. צום ביום הכיפורים; 3. אכילת מצה בליל הסדר; 4. שמחה ברגלים; 5. מצוות הקהֵל; 6. קורבן פסח. על מצוות אלו יש להוסיף מצוות עשה מדרבנן שהזמן גרמן, שבכל זאת נשים חייבות בהן: הדלקת נרות חנוכה, קריאת מגילה, ארבע כוסות בליל הסדר ואמירת הלל בליל פסח.
למעשה אנו רואים כאן שמספר מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן מדאורייתא כמעט שווה למספר מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות מהן. העובדה הזו מעוררת את השאלה האם אכן יש כאן כלל כשלצדו כמה יוצאי דופן, או להפך: אולי הייתה מסורת לגבי פטור נשים ממצוות מסוימות, ולאחר מכן ראו שלחלק גדול מן המצוות הללו יש מכנה משותף.
הגמרא בקידושין (לד ע"א) שואלת מניין ידעו חכמינו שנשים פטורות מן התורה ממצוות עשה שהזמן גרמן. הגמרא משיבה שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, שנאמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים י"א, יט) - ולא את בנותיכם. מלימוד תורה למדו על מצוות תפילין, שנשים פטורות ממנה, ומשם למדו על כל מצוות עשה שהזמן גרמן. אפשר להניח שהלימוד הזה מאושש מסורת מעשית ולימודית עתיקה מימים ימימה, שפטרה נשים ממצוות אלו (המסורת הלימודית יכולה להתייחס לַכּלל העקרוני או לרשימת המצוות שבפועל נשים פטורות מהן).
ב. טעם הפטור  
מדוע נפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן? האבודרהם הציע נימוק לפטור זה:
"לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו; ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה; לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו, כדי להיות לה שלום עם בעלה"         
(אבודרהם, שער ג, ברכת המצוות).
הניסוח של האבודרהם צורם לאוזנינו. הוא מדבר על שעבוד האישה לבעלה, שעלול להתנגש במחויבותה לקיים מצווה מסוימת בזמן מסוים - אך גם אם בתקופתו של האבודרהם נשים היו משועבדות במידת מה לבעליהן, אין זו עמדתה של התורה. ואכן, לא מצאנו במקורות חז"ל ניסוח דומה לדברי האבודרהם בנוגע לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן.
יש שמצטטים בהקשר זה את הפסוק שנאמר לאישה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג', טז). לדבריהם, מפסוק זה משתמע שלפי השקפת התורה האיש צריך למשול באשתו. אך האמת היא שזה אינו ציווי אלא קללה, בדומה לקללות "בזעת אפיך תאכל לחם" ו"בעצב תלדי בנים". בעקבות חטא עץ הדעת נתקללו אדם וחווה בקללות אלו, ומאז מנסה האנושות לתקן מצב זה. ככל שאנו מצליחים להימנע מעצב הלידה ומסבל הפרנסה – אנו הולכים ומשתחררים מקללות אלו ומשפרים בכך את העולם. הדבר נכון גם כלפי הפסוק "והוא ימשל בך". ביטול יחסי ההיררכיה שבין איש לאשתו הוא תיקון קללת חווה, והתורה סומכת ידיה על תהליך זה.
אפשר לנסח טיעון דומה לזה שהזכיר האבודרהם, בלי לדבר כלל על שעבוד האישה לבעלה. הנשים - גם בזמננו - מחויבות לגידול הילדים יותר מאשר הגברים. נשים הן הנושאות את הוולד ברחמן, נשים הן היולדות ונשים הן המיניקות. גם בזמננו נדיר למצוא גברים הלוקחים חופשת לידה כדי לטפל בתינוק. הטיפול בילדים הרכים הוא מחויבות טוטלית, שהנשים מתמסרות אליה יותר מן הגברים. לעתים המחויבות הזו לילדים אינה מאפשרת לאישה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן בדיוק בשעה הראויה. כך ניסח זאת הראשון לציון הרב עוזיאל:
"ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגידול הילדים וטיפולן, ולא הזמן ניתן לרשותן"                                         
(שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד עניינים כלליים סימן ד)
וכן כתב ביתר הרחבה הרב משה פיינשטיין:
"זה שהתורה פטרה ממצוות עשה שהזמן גרמה... כי סתם נשים בעולם אינם עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות, שהיא מלאכה היותר חשובה להשם יתברך ולהתורה. וכן ברא השי"ת בטבע כל מין ומין מבעלי חיים שהנקבות יגדלו את הוולדות, ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה, שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים, שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה ובמצוות עשה שהזמן גרמה"                            
(אגרות משה או"ח ד סימן מט).
לפי הרב עוזיאל והרב פיינשטיין, צרכי משק הבית וגידול הילדים אינם מאפשרים תמיד לאישה להתפנות לקיום מצוות בזמן הראוי. לכן נפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, היינו - מן המצוות שצריך לבצע אותן דווקא בזמן מוגבל ומדויק. חכמים רבים אחרים נימקו את פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן ברוח זו.
יש גם כיוון אחר לחלוטין של הסבר לפטור הנשים ממצוות אלו, בדברי הרב שמשון רפאל הירש. הוא פתח ואמר שברור שהפטור אינו מעיד על נחיתותה של האישה, שכביכול אינה ראויה למצוות אלו; שהרי נשים חייבות במצוות רבות, ואף בחלק ממצוות עשה שהזמן גרמן. הוא הציע נימוק אחר לפטור זה:
"נראה לנו שקרוב מאוד לומר כך: התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן... התורה מניחה, שיש לאישה דבקות יתרה ונאמנות של התלהבות לייעודה; והניסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש. כי האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו; ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקידו"    (רש"ר הירש, ויקרא כ"ג, מג).
רש"ר הירש טען שנשים פשוט אינן זקוקות לתזכורות הרוחניות המתבטאות במצוות עשה שהזמן גרמן. הוא תלה זאת הן בטבע הנשי והן בצורת החיים הנשית, שכללה (בזמנו) פחות סיכונים וניסיונות. אפשר להרגיש בטון אפולוגטי בולט בנימוק זה.[1]
מלבד שני כיווני המחשבה שהצגנו, לגיטימי מאוד גם להודות שאיננו יודעים מדוע התורה פטרה נשים ממצוות מסוימות. זה איננו הדבר היחיד בעולם ההלכה שנשגב מבינתנו.
ג. האם מותר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן?
עד כה ראינו שנשים אינן חייבות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. למרבה ההפתעה, יש סברה שאסור לנשים לקיים מצוות אלו. בפרק זה ננסה לנתח את הדיון בסוגיה זו, שהיא אולי המסובכת ביותר (והחשובה ביותר) העומדת לפנינו בכל סדרת השיעורים הזו. מי שמתקשה בהבנת סוגיה זו, יכול/ה לדלג עליה ולשוב להצטרף לדיונינו בשיעורים הבאים.
הגמרא במסכת ראש השנה (לג ע"א) דנה בשאלה האם מותר לנשים לתקוע בשופר בראש השנה. הגמרא תולה זאת במחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון, האם מותר לנשים לסמוך את ידיהן על בהמה שהן מביאות כקרבן. נשים פטורות מחובת הסמיכה, ונחלקו חכמים האם מותר להן בכל זאת לסמוך. הגמרא רואה זאת כמחלוקת עקרונית הנוגעת לעוד מצוות שהנשים פטורות מהן. 
ראשית כל עלינו לדון בשאלה המטרידה: מה הבעיה בכך שנשים יסמכו על הקרבן ויתקעו בשופר בראש השנה? הן אמנם פטורות ממצוות אלו, אך מדוע שיהיו אסורות בהן? לפני שנחפש תשובות לשאלה זו, נבחן את הדיון בנושא סמיכה במקורו:
"'דבר אל בני ישראל... וסמך', בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.          
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בנות ישראל סומכות רשות. אמר רבי יוסי, סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים; לא מפני שסמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים".
        (חגיגה טז ע"ב).
בהמשך הסוגיה נאמר שגם המתירים לנשים לסמוך מודים שעלולה להתעורר כאן בעיה הלכתית מסוימת. בהמת קודשים, שעומדת להיות מוקרבת כקורבן, אסור לעבוד בה, או אפילו להישען עליה. כאשר איש סומך את ידיו על הבהמה כחלק מתהליך ההקרבה, ברור שאין כאן שימוש אסור בבהמה - שהרי הוא מחויב לבצע את פעולת הסמיכה, שהיא חלק ממעשי ההקרבה. אישה, לעומת זאת, אינה חייבת בסמיכת ידיים, ולכן אם היא בוחרת לבצע בכל זאת את הסמיכה - זהו לכאורה שימוש אסור בבהמת קודשים.
בסוגיה עולות שתי תשובות אפשריות לשאלה זו: 1. מצוות הסמיכה נעשית בלי להישען על הבהמה בכוח, ולכן אינה מעוררת את הבעיה של עבודה בקודשים. 2. בדרך כלל מצוות סמיכה נעשית בכוח, אבל לנשים - שאינן חייבות בסמיכה - מורים שאם הן מעוניינות לסמוך, שיניחו את ידיהן בעדינות, בלי לבצע את מצוות הסמיכה המלאה כתיקנה.
סוגיה זו מסבכת את הדיון. מכאן עולה לכאורה שאפילו רבי יוסי, שהתיר לנשים לסמוך, נשען על השיקול של "לעשות נחת רוח לנשים". כלומר: אפילו רבי יוסי לא אמר סתם שנשים אינן אסורות ולכן הן מותרות, אלא חיפש נימוק מדוע להתיר לנשים לנהוג כך. וכאן מתחדדת השאלה: מדוע צריך היתר? הרי לא למדנו בשום מקום שנשים אסורות בקיום מצוות עשה שהזמן גרמן!
רש"י (ראש השנה לג ע"א ד"ה הא נשים) טען שהבעיה היא איסור "בל תוסיף". התורה אוסרת עלינו להוסיף על המצוות המפורשות בה. כאשר אישה מקיימת מצווה שאינה חייבת בה, הרי זה כאילו היא מתיימרת לחוקק לעצמה מצווה חדשה. לדעת רש"י נוכל להסביר שרבי יהודה אוסר משום בל תוסיף, או משום גזירה דרבנן הדומה לבל תוסיף, ורבי יוסי מקל בזה כדי לעשות נחת רוח לנשים.
שאלה גדולה היא מדוע יש כאן בל תוסיף, כפי שהקשה המהרש"א: "לא שייך למימר בל תוסיף אלא בעושה המצווה ומוסיף עליה". לשם הבנת שאלתו, הבה נעיין מעט במצוות בל תוסיף. ישנם שני פסוקים בספר דברים אשר מזהירים שלא להוסיף על מצוות התורה: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו" (דברים ד', ב); "את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (שם י"ג, א). רש"י, בעקבות הספרי (ספרי דברים פיסקא פב), הזכיר בפירושיו על הפסוקים הללו ארבעה מקרים של בל תוסיף: חמישה מינים בלולב (במקום ארבעה), חמש פרשיות בתפילין (במקום ארבע), חמש ציציות (במקום ארבע), ארבע ברכות בברכת כוהנים (במקום שלוש). כל הדוגמאות שהביא רש"י מתייחסות להרחבת המצווה, כאשר שלוש הדוגמאות הראשונות מתייחסות לחפץ ממשי והדוגמה האחרונה מתייחסת לברכה.
הרמב"ן הוסיף על דברי רש"י עוד קטגוריה:
"ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א י"ב, לג), עובר בלאו"                                         (רמב"ן דברים ד', ב).
הרמב"ן טען שאיסור בל תוסיף שייך לא רק לגבי אדם שמרחיב כביכול מצווה קיימת, אלא גם לגבי אדם אשר ממציא מצווה חדשה. מדוע רש"י חלק על הרמב"ן? ייתכן שכלל לא חלק, אלא הסתפק בהזכרת חלק מהאפשרויות של בל תוסיף. אך ייתכן גם שלדעתו במקרה שאדם בודה מלבו מצווה חדשה אין כאן איסור בל תוסיף, משום שאיסור זה מתמקד דווקא באדם שמעוות מצווה קיימת. כאשר אדם מחליט שיש מצווה לעשות שלוש שכיבות סמיכה בכל בוקר - אין זה אלא הבל, שההלכה מתעלמת ממנו לחלוטין.
בענייננו, בנוגע לאישה המקיימת מצווה שהיא פטורה ממנה, מדובר בסוג אחר של "בל תוסיף" - הוספה על האישים המחויבים במצווה. נראה שמקרה זה קל אפילו יותר מבדיית מצווה חדשה, משום שכאן הנשים אינן טוענות שזוהי מצווה הכרחית שהן מחויבות בה. הן רק מקיימות אותה באופן וולונטרי. לכן המהרש"א התקשה בשאלה, מדוע ראה כאן רש"י בעיית "בל תוסיף".
ר"י (= רבנו יצחק, נינו של רש"י, המכונה "ר"י הזקן"), מבעלי התוספות, הציע גישה אחרת לחלוטין בנוגע לשאלה זו. לטענתו אין כאן בעיה כללית של בל תוסיף. אלא שלגבי כל מצווה בפני עצמה, מאלו שהסוגיות דנות בהן בהקשר זה, יכולה להתעורר בעיה ספציפית אם נשים ירצו לקיימה (תוספות עירובין צו ע"א ד"ה מיכל). לגבי מצוות עלייה לרגל והבאת קורבן עולת ראייה - כיוון שנשים אינן חייבות בקורבן זה, נראה כאילו מביאות בהמת חולין למקדש. לגבי תקיעת שופר בראש השנה - הרי זו מלאכה שנאסרה מדרבנן בשבת וביום טוב, ואולי לגבי מי שאינו חייב בתקיעת שופר בראש השנה, האיסור עדיין עומד בעינו. לגבי סמיכה על הקורבן - גם אם הנשים מניחות את ידיהן בעדינות, הדבר נראה כעבודה בקודשים.
לדעת ר"י, רבי יהודה דן בכל מצווה לגופה, ובכל אחת מהן הגיע למסקנה - מסיבה שונה - שאסור לנשים לקיימה. אין עיקרון כללי שמעורר בעיה בכל מקרה שאישה רוצה לקיים מצווה שאינה מחויבת בה, אלא בכל אחד מן המקרים הללו יש בעיה בפני עצמה. לפי זה, ייתכן בהחלט מקרה שבו גם לדעת רבי יהודה לא תהיה כל בעיה, וגם הוא יתיר לאישה לקיים מצווה שאינה מחויבת בה. ר"י טען שזהו בדיוק המצב לגבי מצוות ישיבה בסוכה, שגם רבי יהודה מודה שנשים מותרות לקיימה. רבי יוסי, החולק על רבי יהודה, מתיר בכל המקומות הללו כדי "לעשות נחת רוח לנשים".
מהסוגיה במסכת חגיגה עולה, שגם רבי יוסי מודה שאין להתיר לנשים במקום שיש בדבר איסור דאורייתא. השיקול של "לעשות נחת רוח לנשים" אינו יכול לבטל איסור מן התורה. אך הוא כנראה סבר שבמקום שמדובר בגזירה דרבנן יש מקום להקל כדי "לעשות נחת רוח לנשים".
עד כה הנחנו שרבי יוסי מקל רק בגלל השיקול של "לעשות נחת רוח לנשים", אך אולי אפשר להבין את הסוגיה באופן אחר, הן לדעת רש"י והן לדעת ר"י. הרי השיקול של "לעשות נחת רוח לנשים" נזכר רק בסוגיה אחת - בנושא סמיכה לנשים - וגם שם נזכר כבדרך אגב. אולי המחלוקת של רבי יהודה ורבי יוסי היא אחרת, עקרונית יותר, ורק בנושא הסמיכה צריך רבי יוסי לגייס לעזרתו את השיקול של "לעשות נחת רוח לנשים".
לפי רש"י נוכל לומר כך: לדעת רבי יוסי כלל אין בעיית בל תוסיף כאשר נשים מקיימות מצוות עשה שהזמן גרמה. אם אישה קוראת קריאת שמע בזמנה, אף שאינה חייבת בכך, היא מקיימת מצוות עשה מדאורייתא. בשל כך, ברור שאין בכך בל תוסיף, שהרי התורה אמנם לא חייבה את האישה לקיים מצוות אלו, אך כאשר האישה בכל זאת מקיימת אותן, יש בכך קיום מלא של המצווה. הדבר דומה לאכילת מצה בשאר ימי הפסח לפי הגר"א. הגאון מווילנה טען שאמנם אין חיוב לאכול מצות אחרי ליל הסדר, אך מי שאוכל מצות בשאר ימי הפסח מרצונו החופשי מקיים בכך את מצוות אכילת מצה. ברור שאיש לא יעלה על דעתו שיש באכילה זו איסור בל תוסיף. ייתכן שכך דעתו של רבי יוסי גם בנוגע לנשים המקיימות מצוות שאינן חייבות בהן. אמנם, במקרה הספציפי של סמיכה יש חשש שהדבר נראה כעבודה בקודשים, וכאן צריך היה רבי יוסי להוסיף את השיקול של "נחת רוח לנשים" כדי להקל.
גם לפי ר"י נוכל לומר שרבי יהודה ורבי יוסי נחלקו בשאלה זו: מה קורה מבחינה הלכתית כאשר אישה בכל זאת מחליטה שברצונה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמה. לפי רבי יהודה אין לקיום זה כל משמעות. לפי רבי יוסי, לעומת זאת, כפי שהצענו בשיטת רש"י, אם אישה החליטה בכל זאת לקיים מצוות עשה שהזמן גרמה - עשייתה נחשבת כקיום מצווה. כיוון שעשייתה נחשבת כמצווה, אין חוששים בה לכל הגזירות דרבנן שהזכיר ר"י - כשם שאין חוששים לגזירות אלו אצל גבר.[2]
כך משתמע מדברי הריטב"א:
"קיימא לן דנשים סומכות רשות, ואף על גב דסמיכה משתמש בקדשים הוא - לא חשיב איסור שלא במקום מצוה, דאף על גב דלא מחייבי - מצוה איכא עלייהו ונוטלות עליהם שכר"       
                            (ריטב"א ראש השנה כט ע"ב).
הצענו שתי גישות, הנוגעות הן לפירוש רש"י והן לפירוש ר"י. לפי גישה אחת, השיקול של "נחת רוח לנשים" בא לנטרל גזירות דרבנן אפשריות (גזירה מטעם "בל תוסיף" או אוסף של גזירות מקומיות). לפי גישה שנייה, השיקול של "נחת רוח לנשים" הוא שיקול מקומי בדין סמיכה על הקרבנות; את מצוות העשה שהזמן גרמן מתיר רבי יוסי לנשים לקיים, גם בלי צורך בשיקול זה.
יש הבדל עקרוני גדול בין הגישות, כי לפי הגישה הראשונה מתירים גזירות דרבנן כדי לעשות נחת רוח לנשים, ולפי הגישה השנייה - לא. לפי הגישה השנייה שיקול זה נחוץ רק כדי להתמודד עם בעיה נקודתית בסמיכה על הקורבנות, אף כאשר זו נעשית שלא בכוח אלא בעדינות: "דנראה כמו עבודה וזלזול בקודשים" (תרומת הדשן).
יש גם השלכה הלכתית למחלוקת בין שתי הגישות:
"ואם רוצות הנשים לתקוע [= בשופר בראש השנה] אין מוחין בידם... אבל אחר שכבר תקע לא יתקע להן, דאין אומרים לאדם חטא [= עשֵׂה חטא של תקיעה ביום טוב] בשביל נחת רוח דנשים, כיון שיצא כבר ידי חובתו, והיא אינה חייבת בדבר, והתוקע להן מחלל יום טוב. ואפילו רבי יוסי לא שרי אלא לדידהו [= לא התיר אלא להן עצמן]... והטור כתב בשם אבי העזרי שאפילו אחר שיצא יכול לתקוע להם... ולזה הסכים הרא"ש ז"ל"
        (הגהות מיימוניות הלכות שופר פ"ב סימן א).
הגהות מיימוניות הבין שגם בתקיעת שופר יש איסור דרבנן, שהתירוהו רק כדי "לעשות נחת רוח לנשים". אם כך, הוא טען, נתיר זאת רק לנשים עצמן. לגבר מותר לתקוע לנשים רק אם הוא עצמו עדיין לא יצא ידי חובה, ובתקיעה זו מקיים את מצוותו שלו. לולא זאת, לא נתיר לו את האיסור דרבנן על תקיעות מיותרות ביום טוב. מתירים לנשים לתקוע כדי לעשות לעצמן נחת רוח, אך לא נתיר לגבר לתקוע מחמת סיבה זו.
אמנם, הרא"ש (ראש השנה פ"ד סימן ז) כתב בשם הראבי"ה שגם גבר שכבר יצא ידי חובה יכול לתקוע בשביל נשים. כנראה לדעתו רבי יוסי סבור שגם בלי השיקול של "נחת רוח לנשים" אין כל איסור בתקיעת שופר לנשים בראש השנה. והרי זה כעין הפירוש השני שהצענו, שהשיקול של "נחת רוח לנשים" הוא שיקול מקומי בדיני סמיכה על הקורבן, וכל החששות האחרים מתפוגגים גם בלי צורך בשיקול זה.
הלכה למעשה פסק השולחן ערוך כדעת הרא"ש (או"ח תקפ"ט, ו), שגם גבר שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר יכול לתקוע לנשים, וכך גם נוהגים הלכה למעשה. מכאן אפשר ללמוד שאין דוחים אפילו איסורים דרבנן מחמת השיקול של "נחת רוח לנשים". ההיתר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן נשען כנראה על שיקול אחר לגמרי: אם הנשים קיימו את המצוות הללו - נחשב להן מעשה זה כמצווה, ואם כך - אין כל מקום להחמיר ולאסור.  
 
 
 
[1] אמנם, יש שמצאו רמז לגישה זו כבר בדברי המדרש: "למה נשתתפו הנשים עם הקטנים והעבדים לעניין המצוות? לפי שאין להם אלא לב אחד" (ילקוט שמעוני שמואל א רמז עח). ברוח זו פירש הרב עובדיה יוסף מדרש זה (יביע אומר או"ח א סימן מ). ברם, עיין בפירוש זית רענן על המדרש, שביאר את הדברים בכיוון שונה לחלוטין.
[2] אמנם, בפירוש הזה לדעתו של רבי יוסי יש בעיה - הן לפי שיטת רש"י, הן לפי שיטת ר"י. אם לדעת רבי יוסי אישה הסומכת - עלתה לה מצווה, לכאורה היינו אומרים שגם אין בכך איסור עבודה בקודשים (גם כאשר מכבידות ידן על הבהמה), שהרי אין איסור עבודה בקודשים כאשר מקיימים מצוות סמיכה. אי אפשר להגדיר סמיכה שעליה מצווה הקב"ה כ"עבודה בקודשים".
אולי יש לומר שהניסוח שלנו אינו נכון:  גם סמיכה היא "עבודה בקודשים". אלא שהתירו עבודה בקודשים במקום שהתורה חייבה זאת. אין די בכך שבדיעבד נחשבת הפעולה עבור האישה כקיום מצוות סמיכה, שכן גם סמיכה היא עבודה בקודשים, ובאופן בסיסי היא נאסרה; אלא שיש היתר מיוחד לעבוד בקודשים כאשר התורה מחייבת זאת; והתורה לא חייבה את הנשים לסמוך.
לפי פירוש זה, הנימוק של "נחת רוח לנשים" נחוץ דווקא למקרה הספציפי של סמיכה, שם יש חשש דרבנן נוסף, שאולי אף דומה יותר למראית עין: "וסמיכה אפילו בהקפת יד מיחזי כעבודה בקדשים" (תוספות); "דנראה כמו עבודה וזלזול בקודשים" (תרומת הדשן - פסקים וכתבים, סימן קלב). חשש זה יכול להיות מנוטרל על ידי השיקול של "נחת רוח לנשים". 
לפי שיטת רש"י, מהלך הסוגיה כעת ברור. יש מחלוקת תנאים כללית, הקשורה לדין "בל תוסיף". הגמרא מקשה על רבי יוסי, שבלי קשר לדין "בל תוסיף" יש כאן בעיה של עבודה בקודשים. למסקנה צריך לומר אחת משתיים: או שכל סמיכה היא מקופיא, בעדינות, או שסמיכה רגילה היא בכל כוחו, אך נשים סומכות מקופיא. בכל מקרה, עדיין יש כאן חשש דרבנן - שסמיכת נשים דומה לעבודה בקודשים, וחשש זה מנוטרל על ידי הגורם של "לעשות נחת רוח לנשים".
אמנם, לפי שיטת ר"י צריך להוסיף עוד נקודה. הרי לדעתו הגמרא דנה בשורה של מצוות שהנשים פטורות מהן, ובכולן יש חששות דרבנן כאשר נשים מקיימות את המצווה. רבי יוסי דוחה חששות אלו בטענה שבדיעבד עלתה לנשים מצווה, ואם כך - אין לחשוש לכלום. אם כך, גם בסמיכה היינו אומרים שעצם העובדה שבדיעבד עלתה לנשים מצווה פוטרת את החשש דרבנן של "מיחזי כעבודה בקודשים"; למה צריך רבי יוסי לגייס כאן את השיקול של "לעשות נחת רוח לנשים"?!
אפשר אולי לתרץ ולומר שלפי שיטת ר"י בקודשים מחמירים יותר, וחוששים למראית עין גם במצב כזה. לכן דווקא בקודשים צריך לגייס את השיקול של "נחת רוח לנשים" כדי להקל. אמנם, נראה שאפשר להעלות תשובה מתוחכמת יותר. לפי דעה אחת בגמרא, בדרך כלל סמיכה היא בכל הכוח, אלא שנשים סומכות מקופיא, כדי לא לעבור על איסור עבודה בקודשים. הפרקטיקה הזו גורמת לכך שאין כאן איסור דאורייתא, אך גם אין קיום מצווה דאורייתא - ודאי לא מצווה מלאה של סמיכה. לכן במקרה זה מתעורר החשש דרבנן של "מיחזי כעבודה בקודשים" (שאינו קיים בסמיכה מלאה שיש בה קיום מלא של המצווה). 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)