יומא | דף פב | מאכילין אותו הקל קל תחילה

"תנו רבנן: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר - תוחבין לה כוש ברוטב, ומניחין לה על פיה. אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה רוטב עצמה, ואם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (פב.).

מדברי הגמרא עולה כי אין היתר גורף למעוברת המתאווה לאוכל לשבור את הצום, ועלינו לנסות ולמנוע ממנה לאכול את המאכל בצורה שלמה. הברייתא מתארת את השלבים השונים, שנועדו לנסות למנוע מהאישה לעבור על איסור, כך שאולי תתיישב דעתה לפני שתאכל.

עקרון זה מופיע גם בגמרא בהמשך (פג.) בנוגע למי שאחזו בולמוס, וגם שם נאמר כי מאכילים אותו הקל קל תחילה. כלומר, היתר פיקוח נפש אינו היתר גורף וכללי, ועלינו לנסות ולפחות כמה שניתן מהאיסורים. הגמרא מביאה סיפור שממנו משמע שיכולות להיות השלכות משמעותיות להתגברות על התאווה במקרה זה:

"ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך'. נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא, אמר להו: לחושו לה, ולא אילחישא. קרי עליה: 'זרו רשעים מרחם', נפק מיניה שבתאי אצר פירי" (פב:).

אגדתא זו מדגישה את החשיבות הגדולה בנסיונות למנוע מהמעוברת לאכול ביום הכיפורים. למרות שהגמרא אומרת שיש היתר, עלינו לנסות ולצמצם את ההיתר זה כמה שניתן.

אולם, העיקרון העולה מגמרות אלו לפיו מאכילים את החולה את הקל-קל תחילה, אינו עולה בקנה אחד עם דברי הגמרא בהמשך (פד:) האומרת כי כל הזריז בפיקוח נפש הרי זה המשובח. הגמרא שם מדגישה כי במקרה של פיקוח נפש אין לשאול שאלות, וההצלה צריכה להיעשות על ידי גדולי ישראל.

אם כן, עלינו לברר מתי בדיני פיקוח נפש יש לפעול לפי הכלל שמאכילים אותו את הקל-קל תחילה, ומתי יש לפעול ללא שאלות ומחשבה ולעשות הכל לצורך פיקוח נפש. נראה שניתן להציע שתי חלוקות בעניין זה:

א. אמנם אנו פוסקים כי יולדת מוגדרת כחולה שיש בה סכנה, אך עם זאת כל מה שניתן לשנות - משנים (טור ושו"ע או"ח סימן של). בניגוד לשאר חולים שיש בהם סכנה בהם מטפלים בשבת בלי לשנות כלל, ביולדת יש לשנות. אחת הסברות המרכזיות לשוני זה העולה בראשונים הינה כי הואיל ומדובר על תהליך שהוא בדרך הטבע, לרוב הנשים אין כל כך סכנה. יתכן ולגבי מעוברת ביום הכיפורים קיים עקרון דומה- החשש לסכנה הינו פחות ולכן אנו מתבקשים לראות האם ניתן להפיג את התאווה בלי לאכול ממש ביום הכיפורים. מכיוון שמדובר על תהליך טבעי ומציאות שיותר מוכרת לנו, אנו יכולים לנסות ולהפחית באיסורים. סברה כעין זו מצאנו בשו"ת משפטי עוזיאל:

"...ולע"ד נראה דאין ראיותיו מכריעות, דהנה מ"ש מאכילין אותו הקל הקל תחלה, היינו במי שאחזו בולמוס שאינו חולה בגופו אלא שתקפו רעבון. הלכך מאכילין אותו הקל הקל שנמצא לפנינו להשביר רעבונו, ודומיא דהכי שנינו עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוס ברוטב וכו', והיינו משום שאין זה חולי כלל ולכן מנסים לישב את דעתה בדבר המותר, אבל בחולה שיש בו סכנה עושין לו מיד כל דבר שיש בו משום רפואה וכדאמרינן מחמין לו מיד" (כרך ב יו"ד סימן כ)[1].

ב. יתכן ויש לחלק בין יום הכיפורים ובין שבת. מצוות היום ביום הכיפורים היא העינוי והצער ולכן תהליך ההבראה על ידי האכילה לא ידחה את העינוי. רק אם העינוי עצמו מסכן את חייו של האדם עליו לאכול, אך במקרה שהוא גורם לצער רב אי אפשר להפקיע את מצוות היום. לעומת זאת בשבת, יתכן והרמה שבה נחלל את השבת ונטפל בחולה תהיה פחותה הואיל ולא בדברים ספציפים אלו תלויה קדושת השבת[2].

האכלת מעוברת הקל-קל תחילה

הרמב"ן בתורת האדם מחלק בין מעוברת לחולה בנוגע להאכלתם ביום הכיפורים:

"וכתב הרמב"ן דוקא עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה, פעמים מתיישבת ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו ע"פ בקיאין - מאכילין אותו מתחלה דבר הצריך לו כדי הצריך לו ע"פ בקיאין. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו ומותר ליתן לו" (טור סימן תרי"ז).

הרמב"ן מבין כי קיים הבדל בין חולה למעוברת: בעוד שלמעוברת אנו ניתן את המאכל בשלבים וננסה לא להגיע לשיעור האסור, לחולה ניתן כל מה שנדרש על פי הרופאים. יתכן והסברה לחילוק זה קשורה לדברינו לעיל: במעוברת מדובר על מצב טבעי ולא במחלה, ולכן אנו ננסה למעט באיסורים. כמו כן יתכן והחילוק נובע מהעובדה שביולדת קשה לשער מראש כמה להאכילה, כפי שמסביר הרמב"ן. הואיל ולא מדובר על מחלה אלא על תאווה אישית, לא ניתן לשער בכמה תאוותה תשבע. לכן אנחנו ננסה למזער את אכילתה ולמנוע ממנה את חילול יום הכיפורים.

פסיקת הרמב"ם

כותב הרמב"ם:

"עוברה שהריחה מאכל אסור כגון בשר קדש או בשר חזיר, מאכילין אותה מן המרק, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים האסורים מיד עד שיאורו עיניו, ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא, ומאכילין אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילין אותו החמור" (הלכות מאכלות אסורות פי"ד הלכה י"ד, ט"ז).

הרמב"ם פוסק בהלכות אלו את הגמרא ביומא שקבעה את העקרון של מאכילים אותו הקל הקל תחילה. אולם, אם נעיין בפסקי הרמב"ם נראה כי לגבי יום הכיפורים הרמב"ם פסק אחרת:

"עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתישב נפשה, וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין" (הלכות שביתת עשור פ"ב, הלכה ט).

הרמב"ם כותב שיש רק להזכיר לאשה שהיום יום הכיפורים, אך לאחר הזכרה זו מאכילים אותה כמה שצריך, ואנו לא מוצאים את אותם תנאים המופיעים לגבי מאכלות אסורות. כך גם לגבי מי שאחזו בולמוס הרמב"ם לא כותב שמאכילים אותו הקל הקל אלא מאכילים אותו ביום הכיפורים עד שיאורו עניו. קשה להסביר שבהלכות שביתת עשור הרמב"ם סומך על דבריו בהלכות מאכלות אסורות, הואיל ושיטתו היא שהוא כותב את הכללים בהלכות הראשונות לגביהם הם נאמרו. אם כן העקרונות היו צריכים להופיע בהלכות שביתת עשור ולא בהלכות מאכלות אסורות.

בעל המאור (על אתר) כותב שלמרות שהרי"ף לא הזכיר את דין האכלה קל קל תחילה, דבר זה נפסק להלכה. הרמב"ן אמנם מסביר שהרי"ף השמיט דין זה מרוב פשטותו, אך יתכן ויש לבחון את השמטת הרי"ף לאור דברי הרמב"ם שהשמיט גם הוא את הדין הזה בהלכות שביתת עשור.

כבר ה'נודע ביהודה' עמד על שאלה זו, ואלו דבריו:

"והנה עוד אחת נתקשיתי בדברי הרמב"ם בהל' שביתת עשור פרק ב' הל' ט' שכתב 'וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו ואפילו נבילות ושקצים מאכילין אותו מיד וכו''. ולמה לא ביאר כאן שמאכילין אותו הקל תחלה? וגם כן היה לו לפרוט פרטי האסורים איזה מהם קל כמו שביאר בפ' י"ד ממ"א. ואם היה מבאר כל הפרטים הללו כאן בש"ע לא היה שוב מן הצורך להביא שוב שנית דינים הללו כלל במאכלות אסורות. ואם דרכו של רבינו לכתוב בספרו דבר דבור על אופניו ואופני פרטים הללו אינם ענין ליום הכיפורים ועיקר מלתייהו שייכי במאכלות אסורות ולכן סדרם על מקומם הראוי להם, וכאן בש"ע לא רצה לבאר רק השייך ליום ההוא שמאכילין ביום הצום אם כן לא היה לו לכתוב בהל' שביתת עשור שמאכילין אותו ולמה כתב אפילו נבילות ושקצים" (מהדורא קמא או"ח סימן לו).

באופן עקרוני ניתן לצעוד בשני דרכים עיקריות בהסבר דברי הרמב"ם. הגישה הראשונה תטען שיש סיבה לכך שהרמב"ם סידר את ההלכות בצורה זו, אך עקרונית דין מאכילים את הקל הקל שווה גם למאכלות אסורות וגם ליום הכיפורים. דרך שנייה שניתן להציע היא שאכן הרמב"ם מחלק בין יום הכיפורים לשאר איסורים, וביום הכיפורים יש להאכיל את החולה כפי צורכו.

בגישה הראשונה אנו מוצאים את הנוב"י בדבריו בתשובה זו. הנוב"י מסביר כי הרמב"ם לא רצה לפרט את סדר הקדימויות בהלכות שביתת עשור הואיל והם משתנים ביום הכיפורים. הרמב"ם העדיף לפרט הלכות אלו בהלכות מאכלות אסורות וכך הוא קובע את סדר הקדימויות במשך כל השנה[3]. אולם, הסבר זה אינו ברור כל צורכו. שהרי הרמב"ם היה יכול לפסוק דין זה באופן עקרוני בלי לפרט את סדר הקדימות.

בשו"ת שבט הלוי אנו מוצאים את הגישה השנייה בהסבר דברי הרמב"ם:

"ובתשובת חסד לאברהם להגאון המובהק מהר"א תאומים מהדו"ת או"ח סי' ס"ז חידש דביום הכיפורים לא צריך להדר אחרי הקל הקל תחלה ובהל' מאכא"ס איירי הרמב"ם בשאר ימות השנה. וטעמא דיליה דהואיל והותר יום הכיפורים אצל פיקוח נפש ממילא הותר גם איסור השני הנספח לו... וכיון דביאר שם דאיסור אכילת יום הכיפורים לחולה הותרה ולא דחויה ואישתרי לדידי' אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי... ועפ"ז פסק הלכה למעשה דביום הכיפורים אין בכלל דין מאכילין אותו הקל הקל, והיינו דהרמב"ם שתק מזה בהל' שביתת עשור. (ח"ח, קלז).

הרב תאומים מבין שהרמב"ם מחלק להלכה בין יום הכיפורים ומאכלות אסורות, וביום הכיפורים אין כלל דין של הקל הקל. הרב וואזנר אינו מקבל את דבריו, וכותב שפשטות הפוסקים שדין זה קיים גם ביום הכיפורים.

הותרה או דחויה

שאלה בסיסית העומדת ביסוד דין פיקוח נפש לחולה בשבת, עוסקת בשאלה האם שבת הותרה בפני פיקוח נפש או רק נדחתה מפניו. השלכה אפשרית לחקירה זו יכולה להיות ההלכה של מאכילים אותו הקל-קל. אם האיסור הותר אז אין לנו צורך לחפש דרכים יותר 'קלות' מבחינה הלכתית הואיל ואין כלל איסור, אך אם האיסור נדחה, עלינו לנסות ולמעט באיסורים ככל שניתן[4].

השלכה נוספת, מובאת בדברי הרא"ש:

"שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה, ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם, אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול" (פ"ח סימן יד).

הראב"ד נשאל מה העדיפות ההלכתית במקרה של חולה: האם עדיף לשחוט בשבילו בשבת והוא יאכל בשר כשר, או שמא עדיף שהוא יאכל בשר נבילה ואחרים לא יעשו איסור.

בתשובה זו אנו מוצאים שתי שאלות עקרוניות:

1. האם יש עדיפות שהחולה יעבור על איסור על פני אחרים שיעברו על איסור.

2. האם יש העדפה לעבור עוד על איסור שכבר עוברים עליו בכל מקרה. כלומר, האם יש משקל לעובדה ששבת כבר נדחתה לצורך הבישול, ולכן נדחה אותה גם לשחיטה או שלא.

בהמשך דבריו הרא"ש מביא את דעת רבינו מאיר, ומזכיר מספר יסודות בדבריו:

"ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה... והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר, אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן" (שם).

מדברי רבינו מאיר עולים מספר עקרונות למרות שדבריו אינם מוסברים בצורה מלאה. בדבריו אנו מוצאים מספר סיבות למה עדיף לשחוט בשבת:

1. שבת הותרה מפני פיקוח נפש.

2. מצאנו שהתירו שבת בשביל מלאכות נוספות.

3. אנו הולכים לפי הכלל של מאכילין הקל קל, ובשר נבילה הוא איסור ממש באכילה, מה שאין כן בבשר כשר שנשחט בשבת.

הרשב"א, בניגוד לרא"ש ולרבנו מאיר, קישר בצורה מלאה בין שאלת הראב"ד ובין החקירה האם שבת הותרה או דחויה מפני פיקוח נפש:

"ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה. ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו... אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה. מכל מקום כל שאין שם נבילה אמרינן לגוי לשחוט כיון שהיא דחויה אצלו. ותדע לך שהרי שנינו בברייתא אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל" (שו"ת ח"א, תרפט).

הרשב"א מבין שהשאלה הבסיסית היא האם שבת הותרה או דחויה, אך כפי שראינו לא כל הראשונים מסכימים לכך. בראב"ד ובדברי ר' מאיר מצאנו שיקולים נוספים מדוע יש להעדיף לשחוט בשבת ולא להאכיל את החולה בנבילה. כמו כן יש להזכיר את דברי הר"ן על סוגייתנו שמביא את שאלת הראב"ד וחולק על שיטתו. העקרון המנחה את הר"ן הוא שמאכילין את החולה את הקל-קל, וצריך למעט באיסורים. היות שאיסור שחיטה בשבת הינו מעשה עבירה אחד ובאכילת נבילה יש איסור בכל כזית, אנו נעדיף לשחוט בשבת.

איך להאכיל חולה

ראינו בדברי הר"ן את העקרון כי יש למעט באיסורים. השלכה דומה לעקרון זה ביום הכיפורים עולה בפסקו של השו"ע:

"כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור..." (סי' תרי"ח, סעיף ז).

כדי למנוע מצב שהחולה יעבור על איסור תורה, עלינו להאכיל את החולה פחות מכשיעור. כמו שהכלל שמאכילין את הקל קל קובע שעלינו למעט באיסורים של החולה, כך יש להקפיד בכמות האוכלת הניתנת להם.

אולם, מצאנו שני אחרונים שחולקים על פסק זה: הנצי"ב ור' חיים מבריסק. הנצי"ב (שאילתא קסז,יז) הסביר שרק לגבי מעוברת יש צורך להקפיד שתאכל פחות מכשיעור[5], ולא בחולה. כך היתה גם שיטתו של ר' חיים מבריסק שהורה לחולים שיש בהם סכנה שיאכלו, ואים הם צריכים לחכות שיעבור שיעור אכילה[6]. הוא היה רגיל לומר: "כלום אני מקיל באיסורים? אדרבה, אני מחמיר בפיקוח נפש".

ר' חיים למד דין זה מדברי המגיד משנה (הלכות שבת פ"ב, הלכה יד) שחולה שיש בו סכנה כל אכילה נחשבת כצורכו, ולכן אסור למנוע ממנו לאכול ולהגיד לו שעליו לחכות שיעבור פרק זמן מסוים. לדעתו, דין מעוברת שונה, משום שהיא עדיין אינה חולה כלל ואין בה סכנה, אלא שאם לא תאכל תגיע לכלל סכנה. לכן במקרה זה תאכל בהפרשי זמן ארוכים ובכך לא תגיע לידי סכנה. דין מעוברת כדין חולה שאין בו סכנה[7].

הרב עובדיה יוסף דן בשאלה זו, ומביא את דברי הראשונים ופסק השו"ע. בדבריו הוא דן בשיטת ר' חיים והוא חולק על גישתו. נזכיר את הסברה שהוא מעלה:

"... ולפי זה נראה שאין לדמות דין זה לאכילה ביום הכפורים, דהתם אינו אלא בתורת דחיה, ולא שייך שם ההיתר שאמרו בציצין שאין מעכבין כשלא סילק ידו, שדוקא במילה שהותרה בשבת שייך לומר כן, אבל אילו היתה המילה בשבת רק בגדר דחויה, היה אסור לגמור ציצין שאין מעכבין אפילו לא סילק ידו, ואם כן ביום הכפורים שאיסור אכילה במקום פקוח נפש אינו אלא בגדר דיחוי, משום הכי צריך אומד גם בחולה שיש בו סכנה, וצריך לאכול פחות פחות מכשיעור" (שו"ת יחווה דעת ח"ו,לט).

לדעת הרב עובדיה (וראה בתשובתו לאחר מכן שם הוא מביא אחרונים נוספים) היתר אכילה ביום הכיפורים הוא דחויה ולא הותרה. בניגוד לפיקו"נ בשבת וכן להיתר מילה בשבת שהם בגדר הותרה, ביום הכיפורים דין פיקוח נפש הוא דחויה ולכן יש להקפיד על אכילה במרווחי זמן של שיעור פרס. הרב עובדיה מחלק בין דין פיקוח נפש בשבת ודין פיקוח נפש ביומא ודבר זה אינו פשוט, הואיל ומהסוגיות נראה שדינם זהה והמקורות שלהם שווים. הרב עובדיה טוען שכיוון שאין תועלת ועדיפות לחולה לאכול הכל בפעם, גם לפי דעת המגיד ניתן לפצל את האכילה למספר פעמים שכל פעם יאכל פחות מכשיעור. ולכן המסקנה ההלכתית, אלא אם כן ישנה הוראה שונה של רופא הינה לפי שיטתו:

"בסיכום: חולה שיש בו סכנה, או אפילו ספק סכנה, וכן יולדת תוך שלשה ימים, אסור להם להתענות ביום הכפורים. ולכן יש להכין להם מערב יום הכפורים פרוסות לחם עם לפתן, ולשקול אותם שתהיה כל פרוסה עם הליפתן שבה בערך שלשים גרם. וכשיתחיל החולה לאכול, למשל בשעה שמונה בבוקר, יאכל פרוסה אחת, וימתין עד שעה שמונה ועשר דקות, ויתחיל לאכול את הפרוסה השניה..." (שם).